אנה פרנק

אנליס מארי "אנה" פרנק (בהולנדית: ‏Annelies Marie "Anne" Frank^ⓘ‏^Ⓘ‏; 12 ביוני 1929 – פברואר או תחילת מרץ 1945) הייתה נערה יהודייה ילידת גרמניה, שנספתה בשואה. יומנה, שנכתב בקולה האישי לנוכח האימה, יצא לאור כספר, זכה לפופולריות רבה ולתרגומים לעשרות שפות, והיווה מקור הזדהות וחיבור לרבים. נוסף על היומן, כתבה פרנק סיפורים קצרים, שבהמשך אוגדו לספר ששמו "סיפורים מן האגף הנסתר".

אנה פרנק
Annelies Marie "Anne" Frank

אנה פרנק בתמונה שצולמה בדצמבר 1941
לידה	12 ביוני 1929 פרנקפורט, רפובליקת ויימאר
נרצחה	פברואר 1945 (בגיל 15) ברגן-בלזן, גרמניה הנאצית
שם לידה	Annelies Marie Frank
מדינה	גרמניה הנאצית, חסר אזרחות, רפובליקת ויימאר
מקום קבורה	ברגן-בלזן
מקום מגורים	פרנקפורט, פרנקפורט, annex Prinsengracht 263, Merwedeplein 37-II, ברגן-בלזן
אירועים משמעותיים	חסר אזרחות מחנה ריכוז Transport from Westerbork to Auschwitz Birkenau on 03/09/1944 גרמניה הנאצית השואה perished in the Holocaust
מקום לימודים	בית הספר מונטסורי השישי ע"ש אנה פרנק
שפות היצירה	הולנדית
יצירות בולטות	יומנה של אנה פרנק, סיפורים מן האגף הנסתר
תקופת הפעילות	1942–1944 (כשנתיים)
www.annefrank.org
חתימה

ביוגרפיה

אנה פרנק (שמאל) עם אמה ואחותה

אנה פרנק נולדה בפרנקפורט שבגרמניה ב-12 ביוני 1929, כבת זקונים לאוטו פרנק ואשתו אדית פרנק; אחותה הבכורה, מרגוט, נולדה בשנת 1926. משפחת פרנק השתייכה לקהילה היהודית הליברלית. אמה של אנה הייתה עקרת בית, ואביה איש עסקים ואינטלקטואל שהתגאה בספרייה העשירה שבבעלותו ועודד את בנותיו לרכוש השכלה רחבה.

לאחר עליית הנאצים לשלטון נבחר ב-13 במרץ 1933 נציג המפלגה הנאצית לראשות מועצת העיר, ואווירה אנטישמית נפוצה בפרנקפורט, מלווה בהפגנות והתנכלויות ליהודים. אנה פרנק ואמה עקרו לעיר אאכן, שם התגוררה סבתה של אנה – רוזה הולנדר. אוטו פרנק נשאר בפרנקפורט עד שנת 1933, ואז החליט להעתיק את עסקיו ואת משפחתו לאמסטרדם. בכך הצטרפה משפחת פרנק לזרם של כ-300,000 פליטים יהודים שברחו מאימת הנאצים מגרמניה הנאצית עד שנת 1939.

באמסטרדם פתח אוטו פרנק סניף של חברת אופקטה, שעסקה בהפצה של פקטין (רב סוכר המשמש בייצור ממתקים גלי וריבה וכן בסירופ לשיעול) לשימוש בתעשיית המזון. משרדי החברה נקבעו בבית שנודע לאחר מלחמת העולם השנייה כבית אנה פרנק. בשנת 1934 הגיעה אנה בלוויית אמה ואחותה לאמסטרדם, והמשפחה השתכנה בבית מגורים בכיכר מרוודה (בהולנדית: Merwedeplein) שבעיר. מרגוט נרשמה ללימודים בבית ספר ציבורי, ואנה החלה ללמוד במוסד חינוכי שהשתייך לשיטת מונטסורי; בית הספר מונטסורי השישי, בו הראתה, כבר בשלב מוקדם זה, משיכה לקריאה וכישרון כתיבה. חברתה ללימודים, חנה גוסלר (Hanneli Goslar), ציינה בראיונות מאוחרים כי אנה הייתה מרבה לכתוב אך נהגה להסתיר את כתביה וסירבה לשוחח על נושאי כתיבתה עם אחרים. היא תוארה כילדה אנרגטית ומוחצנת.

בשנת 1938 פתח אוטו פרנק חברה בשם פקטקון (Pectacon), שעסקה במכירה בסיטונאות של חומרים המשמשים בתעשיית השימורים, כגון תערובות תבלינים ומלחים. בחברה זו הועסק הרמן ואן-פלס (Hermann van Pels), קצב יהודי-גרמני, אף הוא פליט, כיועץ מומחה. בשנת 1939 הצטרפה סבתה של אנה, רוזה הולנדר, למשפחת פרנק, והתגוררה במחיצתם עד מותה בשנת 1942.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה ב-1939, הכריזה הולנד על נייטרליות. למרות זאת, תקפה גרמניה הנאצית ב-10 במאי 1940 את הולנד ובלגיה. הולנד נכבשה תוך חמישה ימים ונכנעה ב-15 במאי. מיד לאחר הפלישה הגרמנית החלו גזירות נגד יהודי הולנד, שמנו אז כ-140,000 איש (וכן כ-30,000 פליטים מגרמניה, בהם משפחתה של אנה פרנק). בסוף המלחמה נותרו בחיים רק כ-40,000 מהם, שרובם ניצלו כיוון שהצליחו להתחבא מבלי להיתפס. רוב האחרים נשלחו למחנות ריכוז בהולנד (הגדול שבהם היה מחנה וסטרבורק), ורובם נשלחו ברכבות למחנות ההשמדה בפולין.

אנה פרנק ואחותה גורשו מבתי הספר שבהם למדו בעקבות גזירה שקבעה כי תלמידים יהודים יכולים ללמוד רק במסגרות חינוכיות יהודיות, ועברו ללמוד בבית ספר יהודי, שם פגשה אנה את חברתה ז'קלין ואן מרסן (Jacqueline van Maarsen). בשנת 1941, על מנת להימנע מהחרמת חברת פקטקון על ידי השלטונות – בהיותה חברה בבעלות יהודית, העביר אוטו פרנק את החברה ואת מניות השליטה בה לידי יוהנס קליימן (Johannes Kleiman). החברה פורקה וכל נכסיה הועברו ליאן חיס (Jan Gies). בדצמבר 1941 העביר אוטו פרנק את חלקו בחברת אופקטה לחברה החדשה של חיס. כתוצאה ממהלכים אלו הובטחה למשפחת פרנק הכנסה כספית קטנה, שאפשרה לה להתקיים בדוחק.

התקופה המתוארת ביומן

לפני הכניסה למחבוא

אזור הפרינסנחראכט באמסטרדם 2017, בחזית התמונה – בית אנה פרנק ותעלת פרינסנחראכט

ליום הולדתה ה-13, בשנת 1942, קיבלה אנה ספר, אותו ראתה בחלון ראווה של חנות מספר ימים קודם. זה היה ספר שיועד במקור לאיסוף חתימות, בעל כריכת בד בצבעי אדום-לבן שננעלה על ידי מנעול קטן. אנה פרנק החליטה להשתמש בו כיומן אישי, והחלה לכתוב בו מיד. הכתיבה התרכזה בעיקר באירועי היום-יום ושגרת חייה, ומפעם לפעם מוזכרים בו נושאים הקשורים לאירועים מחוץ למסגרת משפחתה, ובהם הטלטלות העוברות על הולנד ועל יהודיה. היא מתעדת גם את אהבתה לקולנוע, את חלומה לעסוק במשחק, ואת תסכולה מסגירת אולמות הקולנוע בפני יהודים.

בחודשים הראשונים של שנת 1942 הפך אוטו פרנק, בשיתוף עובדיו הקרובים בחברת אופקטה, את החלק האחורי של בית המשרדים ברחוב פרינסנחראכט 263 (Prinsengracht, בעברית: "תעלת הנסיך"), שלא היה עד אז בשימוש, למקום מסתור. הבית נבנה במקור בשנת 1635 והיה "הבית האחורי" של בניין מספר 265, שפנה אל חזית התעלה. במאה ה-17 הייתה התעלה חשובה מן הרחוב מאחר שעיקר התנועה התנהלה בתעלות.

הכניסה למחבוא הוסתרה מאחורי ארון ספרים מסתובב על ציר. החלונות נצבעו והואפלו, וכך נעלם הבית האחורי מעיניים זרות. חלונות הצד האחורי של הבית הואפלו, כמו כל חלונות אמסטרדם, באמצעות לוחות שחורים. הדבר נעשה בפקודת הגרמנים, כדי להכביד על מטוסי בעלות הברית במציאת דרכם בלילות, והקטין את הסיכוי לגלות את המסתתרים בבית האחורי.

בחודש יולי 1942 קיבלה מרגוט פרנק זימון מטעם הלשכה המרכזית להגירת יהודים, שהורה לה להתייצב לצורך העברה למחנה עבודה. אוטו פרנק החליט כי הגיעה העת לעבור למחבוא שהכין.

במחבוא

חזית הבית בו הסתתרו בני משפחת פרנק

ב-6 ביולי 1942 עברה משפחת פרנק למקום מחבואה. דירת המשפחה נותרה ריקה, והמשפחה הותירה במכוון סימנים לבריחה חפוזה, ואוטו פרנק הותיר מסמך, המרמז כי המשפחה ברחה לשווייץ. מאחר שליהודים לא הותר להשתמש בתחבורה ציבורית, נאלצו בני המשפחה ללכת למחבוא, כשהם לובשים שכבות מספר של פריטי לבוש, מחשש שיעוררו חשד וייעצרו אם ייראו הולכים עם מזוודות. המחבוא (בהולנדית: Achterhuis), שנודע כ"האגף הסודי" בתרגומים לאנגלית של יומנה של אנה פרנק, היה חלל בן 3 קומות שהכניסה אליו הייתה ממבואה בקומה העליונה של משרדי החברה. בקומה הראשונה של החלל היו שני חדרים קטנים, ובצמוד אליהם חדר אמבטיה ושירותים. בקומה השנייה היה חדר גדול ואליו צמוד חדר קטן, ממנו הוביל סולם לעליית הגג. הכניסה למחבוא הוסתרה, זמן מה לאחר כניסת המשפחה, בארון ספרים.

אנשי הקשר של משפחת פרנק ואנשי שלומם היו אחדים מעובדיו של אוטו פרנק – ויקטור קוגלר, יוהנס קליימן, מיפ חיס ובעלה יאן ובפ ווסקאול. אנשים אלו היו הקשר היחיד של משפחת פרנק ותושבי המחבוא האחרים לעולם החיצון. הם סיפקו את צורכיהם, דאגו לשלומם והביאו להם חדשות מהולנד, מאירופה ומהעולם. המשימה הקשה ביותר לסייענים הייתה אספקת מזון למחבוא וליושבים בו, תוך סיכון ממשי של חייהם אם ייתפסו בידי השלטונות.

ב-13 ביולי 1942 נכנסו למחבוא בני משפחת ואן-פלס – הרמן, אוגוסטה ובנם פטר בן ה-16, בגרסה הראשונה של היומן שינתה אנה פרנק את שם משפחת המצטרפים החדשים מוואן-פלס לואן-דאן. בחודש נובמבר של אותה שנה נכנס למחבוא פרידריך פפר, רופא שיניים יהודי וחבר קרוב של בני הזוג פרנק. אירוע זה היה בעל השפעה מיוחדת על חיי אנה פרנק. מרגוט עברה להתגורר בחדר עם הוריה אוטו ואדית, ואנה נותרה בחדר עם פפר. החיים המשותפים של גבר בגיל העמידה עם נערה צעירה בתהליך התבגרות הפך את חיי שניהם לעינוי. ביטוי לכך הוא השם שנתנה אנה לדמותו ביומנה: אלברט דיסל (בגרמנית נשמע כמו "אלברט הטיפש"). למרות הצורך בחברה אנושית מגוונת במקום המחבוא שהפך לבית כלא מרצון, גברו המתחים בין קבוצת המסתתרים במחבוא. אנה פרנק מתארת בגלוי ובפירוט את החיכוכים היום יומיים. היא מביעה ביומנה רתיעה מאוגוסטה ואן-פלס, אותה היא מתארת כ"טיפשה", את פרידריך פפר והרמן ואן-פלס היא מתארת כ"אנוכיים", וכמי שמכלים את מזון הקבוצה ללא התחשבות בזולת.

על החיים במחבוא כתבה אנה פרנק:

”אני רואה את שמונה הנפשות במחבוא כפיסת שמים כחולים ומסביבה ענני־גשם שחורים. אותו מעגל קטן ומגודר שבו אנו נמצאים עודנו בטוח, אך העננים הולכים וקרבים אלינו, והטבעת המפרידה בינינו ובין הסכנה הולכת ומצטמצמת. והנה אנו כבר מוקפים סכנה ואפלה עד כדי כך, שבמאמצינו למצוא מוצא מן הסכנה אנו מתנגשים איש ברעהו”

העץ של אנה פרנק, 2006

בתחילה היא סלדה מפטר ואן-פלס אך בהמשך נרקמו בין שני בני הנוער יחסי קרבה ואנה פרנק מתארת ביומן את הנשיקה הראשונה ביניהם. אנה הייתה זו שקיררה את היחסים משהחלה להטיל ספק, אותו תיארה ביומן, בכנות הקשר, וכן את החשש שקינן בליבה כי המשיכה נבעה מתחושת שותפות הגורל, ולא מאהבה. יחסי חברות אמיצים נרקמו בין אנה פרנק לאנשי הקשר, ובעיקר עם בפ (אליזבת) ווסקאול, הכתבנית הצעירה. מאוחר יותר ציין אוטו פרנק כי הוא הבחין באנה ובפ מסתודדות לעיתים בפינה.

במהלך כתיבתה, תיעדה אנה פרנק את יחסיה עם בני משפחתה, ותיארה בעין חדה את ההבדלים האישיים ביניהם. היא הגדירה עצמה כקרובה לאביה, שמאוחר יותר ציין כי אכן הרגיש קרבה מיוחדת לאנה, בעוד מרגוט הייתה קשורה יותר לאם. האב מוסיף כי אופייה הנוח והיציב של מרגוט עמד בניגוד למצבי הרוח הקיצוניים שחוותה אנה. האחיות פרנק הלכו והתקרבו אחת לשנייה. מבעד לביטויי קנאה כלפי מרגוט, המובעים ביומן, נחשף תהליך של גילוי הדדי ויצירת ידידות, שהלכה והתגברה עם הבשלת תהליך ההתבגרות של אנה. ביום 24 בדצמבר 1943 כתבה אנה פרנק ביומנה: ”האמיני לי, כאשר אדם כלוא במשך שנה וחצי, עלול הדבר להימאס עליו בימים מסוימים. על אף הצדק והכרת הטובה: אי־אפשר לדכא את הרגש לגמרי. לרכוב על אופנים, לרקוד, לשרוק, לראות את העולם, להרגיש כי אני צעירה, לדעת כי אני חפשיה – לכל אלה כמהה נפשי. ועלי להסתיר זאת. שערי בנפשך, אילו היינו כולנו מתאוננים ומראים פנים חמוצים, לאן היינו מגיעים? לעתים אני שואלת את עצמי: 'היש מי שמסוגל להבין זאת, בלי לשים לב לשאלה אם אני יהודיה או לא־יהודיה, היש מישהו שיכול לראות בי את הנערה המתבגרת שיש לה צורך כזה בשעשוע בלי רסן?' אינני יודעת, ואינני יכולה לדבר על כך עם איש, כי אפרוץ בבכי. הבכי מביא לעתים רווחה כה גדולה”

המתח במחבוא השפיע קשות על האם והבת, וביומן שמור מקום מיוחד ליחסי אנה פרנק ואמה. היא העלתה על הכתב מערכת יחסים מתוחה ובעייתית. אנה מוחה ברישומים על יחסה הקר והמתנשא של האם, וברישום מיום 7 בנובמבר 1942 אנה כתבה: "אני רואה אותה כאם. אך בשבילי אינה 'ה'אם... בדמיוני אני רואה מופת של אם ואשה, ואין אני מוצאת אף שמץ ממופת זה באשה זו שאני חייבת לקרוא לה אמא". בהערות שנכתבו בשלב מאוחר יותר, ככל הנראה בעת קריאה מחודשת של היומן, הרגישה אנה פרנק חרטה, וחשבון נפש הביא להבנה וניסיון לגשר על הפערים עם האם.

הכרונולוגיה של הרישומים ביומן נקטעה על ידי עריכות של הכותבת. במקביל מורגש הביטחון ההולך וגובר של אנה פרנק ביכולת כתיבתה. ניכר גם מעבר מתיאור הנרטיב של החיים במחבוא והכללת "דיון" של אנה פרנק ברגשות אישיים ושאיפות לעתיד. בתחום זה מביעה אנה רצון לחרוג ממגבלות וממוסכמות חברתיות ומדרך החיים של אמה ולעצב את חייה ככותבת היוצרת שם לעצמה. במקביל עסקה כתיבתה של אנה פרנק בנושאים מופשטים כגון טבע האדם והאמונה באל. מקום מיוחד שמור להתגבשות ההכרה הלאומית–דתית של אנה, כבת לעם היהודי. כך ברישום מיום 11 באפריל 1944:

”מי העמיד את היהודים מחוץ למחנה כל העמים? מי המיט עלינו את כל הסבל הזה? אלהים הוא אשר עשה אותנו כך, ואלוהים הוא אשר ירימנו מן התהום ויגאלנו. אם נישא בכל הסבל הזה ובכל זאת עוד יהיו יהודים בעולם, יבוא יום והיהודים לא יהיו עוד נידונים לכלייה, אלא מופת לעולם. מי יודע, אולי תהיה זאת אמונתנו אשר תורה את הטוב לעולם ולכל העמים, ולשם כך, לשם כך בלבד, עלינו לסבול. לעולם לא נוכל להיות הולנדים בלבד, או אנגלים בלבד, או בני כל עם אחר בלבד; תמיד נהיה מלבד זאת גם יהודים, ורוצים אנו להיות גם יהודים”

חייהם של המסתתרים היו קשים גם בשל המזון שבהדרגה הלך ונעשה דל, וגם קשיים בשמירה על היגיינה אישית. החל משנת 1943 חלה הרעה בתנאי המסתתרים, ארוחת הבוקר הייתה לא יותר מלחם יבש ותחליף קפה, ארוחת הצהריים – תרד או חיטה ותפוחי אדמה קטנים ורקובים למחצה. ביומנה חוזרת ומביעה אנה תסכול מהידרדרות תנאי המחיה במחבוא. בחודש מאי 1944 חלה הידרדרות נוספת. כפית דייסה ותרד מבושל למחצה היו כל מזונם של דיירי המסתור. כדי להסיח דעתה מהרעב השתדלה אנה להעסיק את עצמה. היא קראה ספרים והקפידה על כתיבה קבועה ביומן.

ביום 15 ביולי 1944, כשלושה שבועות לפני מאסרה, כתבה אנה פרנק ביומן את אמירתה המפורסמת ביותר:

”זה הקושי של ימינו אלה: זה עתה נתעוררו בנו אידיאלים, חלומות, תקוות — וכבר הם נפגעים מידי המציאות המחרידה ונהרסים עד היסוד. פלא גדול הוא שעוד לא התייאשתי מכל תקוותי — שכן לכאורה הן אבסורדיות ואין להגשימן. אף־על־פי־כן אני דבקה בהן, מפני שעל־אף הכל עודני מאמינה, כי יצר האדם טוב בלבו פנימה. אינני יכולה, גם אם הייתי רוצה, לבסס את הכל על מוות, סבל ואנדרלמוסיה. אני רואה את העולם הולך ונהפך לישימון, אני שומעת את קול הרעם המתקרב, וסופו לקטול גם אותנו. אני חשה את יסוריהם של מיליוני בני־אדם — ובכל זאת די לי לשאת את עיני לשמיים ומיד אני חוזרת ומאמינה, כי הכל יסתיים בכי טוב, כי גם רעה זאת תכלה מן הארץ, ושלום ושלווה ישובו לעולם”. הפסקה בה מופיע המשפט מציגה תמונה מורכבת על חיי אנה פרנק ובהמשך גם על מורשתה.

הרישום האחרון ביומן, שהוא העדות הראשית לאירועים במחבוא, הוא מיום 1 באוגוסט 1944.

המאסר

כוננית הספרים שהסתירה את הכניסה למחבוא

בבוקר של 4 באוגוסט 1944, פרצו למחבוא שוטרים ממשטרת הסדר (בגרמנית: Ordnungspolizei, הייתה ידועה בקיצור אורפו), שפעלו על סמך הלשנה של אדם שנותר אלמוני עד היום. בראש הכוח עמד אוברשארפיהרר אס אס (סמל) קרל זילברבאואר, איש האס דה ואיתו עוד 3 קציני משטרה הולנדים. משפחת פרנק ושאר דיירי המחבוא נלקחו למטה הגסטאפו ומשם הועברו, לאחר חקירה, לבית מעצר בו שהו יומיים ולאחר מכן הועברו למחנה המעבר המשטרתי ליהודים וֶסְטֶרְבּוֹרְק.

בראיון שנתן לעיתונות ההולנדית בשנת 1964 הודה זילברבאואר בחלקו במעצר אנה פרנק ומשפחתה. הוא טען כי שמו של המלשין שהסגיר את המסתתרים לגסטאפו אינו ידוע לו וכי מפקדו הישיר באותה תקופה התאבד עם כניעת גרמניה הנאצית. עם זאת הוא זכר היטב את אירוע המעצר. לדבריו, שאל את אוטו פרנק כמה זמן שהו במחבוא, ותשובתו של פרנק כי התחבאו במשך שנתיים וחודש הדהימה אותו. אוטו פרנק הראה לו סימנים שנחרטו על קיר המחבוא ותיעדו את צמיחתה לגובה של אנה פרנק. זילברבאואר סיפר כי פנים אל פנים נראתה אנה פרנק מבוגרת ויפה יותר מהנראה בתמונותיה וציין כי בעת המעצר הוא אמר לאוטו פרנק "יש לך ילדה מקסימה".

במאמר שפרסם ברונו בטלהיים, פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג ילדים יהודי-אמריקאי, ניצול מחנות ריכוז נאציים, בשנת 1976, בשם "הלקח שלא נלמד מאנה פרנק", נטען שסירובה של משפחת אנה פרנק להאמין באסון המתקרב גרם לכך שלא נקטו צעדים שאולי היו מצילים אותם, והוא מפרט: לדעתו היו צריכים בני משפחת פרנק ושאר המתגוררים במחבוא להתפזר למספר מקומות מחבוא ברחבי הולנד על מנת להקטין הסיכון של השמדת כל המשפחה בעת לכידה, לדבריו היו צריכים בני משפחת פרנק לנקוט צעדי הגנה גם בתוך המחבוא כגון פתיחת דרך-דלת מילוט ואף השגת כלי-נשק כך שכאשר כלו כל הקיצין היו נלחמים על נפשם. ברונו בטלהיים טוען במאמרו כי כישלונו של אוטו פרנק להגן על משפחתו כראוי נובע מאי יכולתו להאמין בקיום מנגנון ההשמדה הנאצי.

כליאה, גירוש ומוות

מצבה סמלית לאנה ומרגוט פרנק בברגן-בלזן

יד לאנה פרנק ביער הקדושים

שלט הנצחה לאנה פרנק ברחוב אנה פרנק בפתח תקווה

ויקטור קוגלר ויוהנס קלינמן נאסרו והועברו למחנה הריכוז אמרספורט (בהולנדית: Amersfoort). קלינמן שוחרר לאחר 7 שבועות קשים אך קוגלר נותר במאסר במתקני כליאה שונים עד לסוף המלחמה. מיפ חיס ובפ ווסקאול שוחררו לאחר חקירה קצרה על ידי המשטרה. למחרת היום הם חזרו למחבוא, ושם מצאה מיפ חיס את יומנה של אנה פרנק ואת אלבומי תמונות של המשפחה. ב-7 באוגוסט 1944 ניסתה מיפ חיס לשחרר את בני משפחת פרנק והציעה שוחד לקצין שביצע את המעצר תמורת עזרתו, אך הוא דחה את הצעתה על הסף.

ב-3 בספטמבר 1944 יצאה קבוצת דיירי המחבוא במשלוח האחרון מווסטרבורק לאושוויץ, לשם הגיעה לאחר מסע של 3 ימים. על הרכבת הגיעה עם משפחת פרנק בלומה אייפרס-עמדין, מורה ופסיכולוגית יהודייה שהכירה את האחיות לבית פרנק עוד מימי בית הספר היהודי. אייפרס-עמדין הייתה בקשר רצוף עם אנה, מרגוט ואימן ותרמה למחקר ההיסטורי את הרקע לשבעת החודשים האחרונים לחייהן.

באושוויץ נערכה סלקציה לאסירים במשלוח, ומתוך 1,019 בני אדם נשלחו 549 מיד להשמדה. קבוצת המסתתרים במחבוא שרדה את הסלקציה הראשונית, אך נשות משפחת פרנק הופרדו מאבי המשפחה והקשר נותק. גורלן לא היה שונה מגורל האסירים האחרים במחנה. לאחר הסלקציה הופשטו הנשים, שיערותיהן נגזזו ומספר קועקע על זרוען. ביום הן עסקו בעבודת כפייה, ובלילה הן נדחסו לצריפים. עדויות מאוחרות מעידות כי אנה פרנק התקשתה לעכל את חיי המחנה והסתגרה בתוך עצמה או נתקפה בבכי. בחיי היום יום גילתה אנה פרנק תושייה וכוח. היא תמכה באחותה ואמה והצליחה למצוא מזון בנוסף על ההקצבה הזעומה. תנאי התברואה הקשים גרמו לגרדת קשה ולהעברת בנות המשפחה לחדר בידוד שהיה חשוך ושורץ חולדות. האם אדית ביקרה אותן בחשאי והעבירה להן את קצבת המזון שלה דרך בור שנחפר מתחת לקסרקטין.

בחודש אוקטובר 1944 החלה העברת אסירות מאושוויץ למחנות עבודה וריכוז הרחוקים מהחזית. בשלב זה נותק הקשר בין בלומה אייפרס-עמדין לבנות משפחת פרנק, שביום 30 באוקטובר הועלו על משלוח אסירות, שכלל גם את אוגוסטה ואן-פלס, לברגן-בלזן. האם אדית פרנק נותרה באושוויץ, ומתה מרעב ואפיסת כוחות ב-6 בינואר 1945.

בסוף אוקטובר ותחילת נובמבר הגיע לברגן-בלזן משלוח של כ-3,000 נשים חולות מאושוויץ בירקנאו. הן הובלו בקרונות בצפיפות קשה והוכנסו לאוהלים ללא תאורה, שירותים או תנאים היגייניים מינימליים. ב-7 בדצמבר עקרה סופה מספר אוהלים, והנשים נאלצו לעמוד מספר שעות בקור העז תחת מטר שוטף עד שהוכנסו לאוהל המטבח למשך הלילה. למחרת פונו מספר אוהלים של חולים לצורך שיכונן של הנשים. ב-2 בדצמבר היה מספרם של הכלואים בברגן-בלזן 15,257, מתוכם 8,000 נשים במחנה הנשים.

זמן מה לאחר הגיען לברגן-בלזן נפגשה אנה בסמוך לסוף חודש ינואר 1945 עם חנה גוסלר, שמאוחר יותר תיארה את המפגש הקצר. לדבריה האחיות היו עם אוגוסטה שטיפלה בהן ובעיקר במרגוט שהייתה חולה מאוד. אנה הייתה קירחת ורעדה מחולשה. היא קוננה על מות הוריה, וניכר היה כי איבדה את רצונה לחיות.

בתחילת 1945 עמדה מנת המזון היומית של אסיר על ½ ליטר מים ופרוסת לחם או תפוח אדמה. פעמיים בשבוע היו האסירים מקבלים מנה של מים מעופשים רותחים שנקראה "קפה". בחלק מהמחנה כלל לא הייתה אספקת מים, והאסירים נאלצו לשתות ממקורות מים מזוהמים ולא יכלו לשמור על היגיינה. בחודש מרץ 1945 השתוללה בברגן-בלזן, כתוצאה מתנאי התברואה הבלתי אפשריים, מגפת טיפוס הבהרות. המגפה התפשטה במהירות בקרב האסירים והפילה חללים רבים. לפי רופא האסירים, ד"ר לאו, כעשירית ממקרי המוות במחנה היו עקב מחלת הטיפוס; החלק האחר של מקרי המוות היה עקב מחלות בטן שונות, תשישות ורעב. על פי עדויות מאוחרות של אסירות, מרגוט, שהייתה תשושה, נפלה מהדרגש ומתה. מספר ימים לאחר מכן נפטרה אנה ממחלת הטיפוס. תאריכי מותן המדויקים אינם ידועים, אך מחקרים המבוססים על עדויות של אסירות ששרדו מצביעים על כך שהאחיות נפטרו במהלך פברואר או בתחילת מרץ 1945.

בפברואר הפכה בעיית פינוי הגופות לבעיה החמורה ביותר של המחנה, מאחר שבקרמטוריום ניתן היה לשרוף בו-זמנית רק שלוש גופות. במרץ החלו לשרוף את גופות האסירים: הן הונחו על עצים ספוגים בנפט והובערו. ואולם, בסוף מרץ אסר משרד היערות על שימוש בעצים למטרה זו בשל זיהום האוויר של האזור מסביב, וגופות האסירים נותרו במקום שבו מתו. כשהיה ברור שהשחרור קרב, עשו הגרמנים מאמץ אחרון לפינוי הגופות. בין 11 ל-14 באפריל נלקחו האסירים שעוד יכלו ללכת למלאכת פינוי הגופות. הגופות הועברו לנקודה מרוחקת במחנה ונזרקו לקבר אחים ענק. גורלן של אנה ומרגוט פרנק לא היה שונה וגופותיהן נעלמו ומקום קבורתן לא נודע. המחנה שוחרר על ידי הצבא הבריטי ב-15 באפריל. ב-21 במאי הועלה מחנה ברגן-בלזן באש ונמחה מעל פני האדמה.

אוטו פרנק שרד את אושוויץ ועם שחרור המחנה חזר לאמסטרדם, בה מצא מקלט בביתם של מיפ ויאן חיס. הוא החל לחפש את אשתו ובנותיו, אך לאחר שבועות מספר הוברר כי כולן נרצחו.

עדויות של ניצולים שראו את אנה פרנק לפני מותה

האסירה היהודיה-הולנדית לין חלדטי (הולנדית: Lin Jaldati) פגשה את אנה פרנק ואחותה הן במחנה המעצר, והן באושוויץ ובברגן-בלזן. היא סיפרה כי ראתה את אנה ואחותה קרוב למותן ולדבריה אנה הייתה, למרות מצבה הקשה, "חברותית ומתוקה" והחליטה להישאר קרוב לאחותה ככל שניתן. לאחר ימים מספר חזרה חלדטי לביתן וראתה כי המיטה אותן חלקו האחיות ריקה: "אני ידעתי מה משמעות הדבר, מאחורי הביתן מצאנו אותה [את אנה] והנחנו את הגוף הרזה בתוך שמיכה ונשאנו אותה אל קבר אחים. זה כל מה שיכולנו לעשות".

האסירה היהודיה-הולנדית אירמה זוננברג מנקל (הולנדית: Irma Sonnenberg Menkel) הייתה במחנה ברגן-בלזן החל מ-1942 ומונתה כאחראית מתחם מגורים במקום בו שהתה אנה פרנק. בציטוט מספרה "הייתי עדה למותה של אנה פרנק" היא כותבת: "אחת הילדות בצריפי המחנה לקראת סוף המלחמה הייתה אנה פרנק...לא הכרתי את משפחתה לפני כן אך אני זוכרת שהיא הייתה ילדה טובה ושקטה. כשאמרו לי לאחר המלחמה שהיא הייתה בת 15 הייתי מופתעת, היא נראתה לי צעירה יותר. לא היה קל להשיג כלי כתיבה ונייר אך אני זוכרת אותה כותבת מדי פעם. מחלת הטיפוס הייתה בעיה קשה במחנה ומתוך כ-500 ילדים כ-100 לקו במחלה ורובם מתו...כשאנה חלתה אמרתי לה שהיא לא צריכה לצאת למפקדים והיא יכולה להישאר בצריף... בזמן שהייתה חולה היא הייתה אומרת לי 'אירמה, אני חולה מאוד' ועניתי לה 'לא, את לא כל כך חולה'. היא רצתה לקבל עידוד שהיא לא חולה מאוד. כשאיבדה את הכרתה, לקחתי אותה בזרועותי".

ניצולת השואה הלן שלוטר (Helen Schlotter), ילידת יוגוסלביה, שהתה בברגן-בלזן באותו צריף ודרגש שבו הייתה גם אנה פרנק: "דיברנו הרבה, היינו אוספות עיתונים והשתמשנו בהם כחומר בידוד בצריף בו היינו". שלוטר זוכרת את אנה כנערה פקחית, אך עם זאת הייתה "תמיד מתוחה ומפוחדת, אך בסופו של דבר כולנו היינו". לדבריה, הן היו כשמונה בנות בדרגש בסביבות אותו הגיל שהשתייכו לאותה קבוצה. הן היו עובדות בניקיון בתי שימוש וכדומה והיו מדברות ביניהן עם הידע הבסיסי שהיה להן ביידיש גרמנית והולנדית. "אנה דיברה על אמה ואביה אך רוב הזמן על המקום בו התחבאו לפני מעצרם ותמיד תהתה איך הם התגלו. שאלתי אותה מה היא רוצה לעשות כשהיא תשתחרר, האם היא רוצה להתחתן ושהיו לה ילדים, היא אף פעם לא נתנה לי תשובה ישירה כאילו ידעה שהיא לא תשרוד".

נני בליץ (שמאז שמה השתנה לננט קוניג) (Nanny Blitz / Nannte Konig) הייתה בת כיתתה של אנה פרנק בתיכון היהודי ופגשה אותה במחנה ברגן-בלזן, היא מספרת: "פגשתי את אנה בברגן-בלזן בידיעה כי משפחתה נמלטה לשווייץ ושם אנה סיפרה לי את מה שבאמת קרה. המחנה היה מחולק למספר אזורים המופרדים ביניהם על ידי גדר תיל. לראשונה ראיתי את אנה דרך גדר התיל ובקושי זיהיתי אותה, היא נראתה כמו שלד מהלך בדיוק כמוני. בפברואר 1945 גיליתי שהורידו את גדר התיל בין המחנות 7 ו-8 ויצאתי לחפש אותה. אנה עדיין קיוותה שיום אחד תוכל להשתמש ביומן כבסיס לספר שהיא רצתה לכתוב לאחר המלחמה. ראינו אחת את השנייה מקודם זמן קצר לפני שמשפחת פרנק עברה למחבוא ביולי 1942 והשוק לראות אותה כה כחושה היה בלתי יתואר. אנה רעדה מקור הייתה עטופה בשמיכה היות שלא יכלה יותר לסבול את בגדיה שהיו מלאים בכינים".

גורל שאר המסתתרים

• פרידריך פפר נפטר ביום 20 בדצמבר 1944 במחנה הריכוז נוינגמה, הסמוך להמבורג בגרמניה. על פי רישומי המחנה הוא נפטר מזיהום במעיים, סיבת מוות כללית ונפוצה מאוד בקרב אסירי המחנות.

בני משפחת פרנק

• אוטו פרנק, אביה של אנה פרנק, שרד את השואה. בשנת 1953 התחתן עם אלפרידה (פריצי) גירינגר (הולנדית: Elfriede Geiringer, ‏1905–1998), ניצולת אושוויץ ותושבת אמסטרדם שבעלה ובנה נספו באושוויץ ובתה אוה שרדה כמוה את השואה. הזוג עבר להתגורר בעיר בזל. הוא נפטר ב-19 באוגוסט 1980 בבזל מסרטן הריאה.
• אדית פרנק הופרדה מבנותיה באושוויץ, שנשלחו לברגן-בלזן ב-28 באוקטובר. בריאותה הגופנית והנפשית הידרדרה ועדים סיפרו כי היא החלה לחפש בייאוש אחרי בנותיה אנה ומרגוט, אף על פי שהן הופרדו ממנה והיא ראתה אותן מועלות לרכבת. העדים סיפרו כי היא החלה לחפש ולאגור מעט מזון עבור בנותיה תוך שהיא מרעיבה את עצמה. ב-6 בינואר 1945 נפטרה אדית פרנק מרעב ותשישות; 20 ימים לאחר מכן שוחרר המחנה על ידי חיילי הצבא האדום.
• מרגוט פרנק, אחותה הבכורה של אנה פרנק, נפטרה ככל הנראה מטיפוס במחנה ברגן-בלזן. על פי עדי ראייה היא נפטרה מספר ימים לפני אנה פרנק, אך תאריך פטירתה אינו ידוע במדויק.

בני משפחת ואן-פלס

• הרמן ואן-פלס נרצח במחנה השמדה אושוויץ, היחיד מבין חבורת המסתתרים שהוצא להורג. על פי עדויות של ניצולים מהמחנה ובהם אוטו פרנק, איבד הרמן ואן-פלס את התקווה בעת המעצר והעברתו לאושוויץ. הוא נפצע קלות בידו בעת ביצוע עבודה במחנה וזמן קצר לאחר מכן, כשלושה שבועות לאחר הגעתו לאושוויץ, נשלח לתאי הגזים בעת אחת מהסלקציות.
• אוגוסטה ואן-פלס הועברה עם בנות משפחת פרנק למחנה ברגן-בלזן, אך ככל הנראה הועברה למחנה ריכוז אחר בטרם מצאו את מותן. למעשה לא ידוע דבר על מותה, אך ההשערה היא כי הועברה למחנה בוכנוואלד או גטו טרזיינשטט וכי נפטרה בדרך או זמן קצר לאחר מכן.
• פטר ואן-פלס שהה תחילה במחנה ההשמדה אושוויץ, שם הגן עליו אוטו פרנק עד שהגרמנים אילצו אותו להצטרף לצעדת מוות שהובילה אותו למאוטהאוזן. רישומי המחנה מעידים כי פטר ואן-פלס נכנס למחנה ב-25 בינואר 1945 והוצב בקבוצת אסירי עבודה, הרישום האחרון לגביו הוא מיום 11 באפריל בהעברתו כחולה לביתן המרפאה. תאריך מותו המדויק איננו ידוע, אך הצלב האדום קבע כי הוא נפטר ב-2 במאי 1945.

חידת זהות המלשין

ערך מורחב – חשודים בהסגרת אנה פרנק

סימן שאלה תלוי עד היום לגבי זהות המודיע האלמוני שהביא את הגסטאפו למחבוא. החשד המיידי נפל על איש הניקיון במחסן בית החברה אליו הוצמד המחבוא, וילם ואן מארן. הסקרנות והעניין שגילה סביב המחבוא ונסיונותיו לגלות את המתרחש במקום ודבריו למיפ חיס כי הוא בעל קשרים בגסטאפו ביססו את החשד כי הוא המלשין. בחקירה ראשונה שנערכה בשנת 1948 סיפר ואן מארן כי הוא אכן חשב שדבר מה משונה מתרחש בבניין החברה אך נוקה מהאשמה על ידי החוקרים מחוסר ראיות לכך שאכן מסר מידע לגסטאפו. בהליך משפטי שנערך בשנת 1949 הוא נוקה לחלוטין מאשמה. למרות זאת שמו עלה שוב כחשוד בוועדת חקירה שחידשה את הבדיקה בשאלת זהות המלשין בשנת 1963 לאחר שהקצין הגרמני קרל זילברבאואר אותר. הגרמני לא הצליח למסור מידע חדש ולא יכול היה לשפוך אור על הפרשה. ואן מארן המשיך לטעון לחפותו עד ליום מותו בשנת 1971. חשודה אחרת הייתה לנה הרצוג, שהייתה עובדת ניקיון במחסן. אין ספק כי הרצוג ידעה שבבניין מסתתרים אלמונים. בספר משנת 1998 מצביעה ההיסטוריונית האוסטרית מליסה מולר בספרה "הביוגרפיה של אנה פרנק" על כך שהיא המלשינה. טענה זו נדחתה על הסף על ידי הביוגרפית של אוטו פרנק, קרול אן לי, וגם על ידי מיפ חיס.

תאוריה דרמטית הועלתה על ידי ההיסטוריונית קרול אן-לי בספרה משנת 2000, לפיה משתף פעולה עם הנאצים בשם טוני אהלרס פגש באקראי את אוטו פרנק בשנת 1941 וסחט אותו על בסיס שמועה שאוטו פרנק הביע סלידה מהשלטון הנאצי בגרמניה. על פי המחקר המשיך אהלרס לסחוט את אוטו פרנק במשך זמן רב לאחר המלחמה. הבסיס לסחיטה – על פי החוקרת – הוא שאוטו פרנק מכר פקטין לגרמניה הנאצית בתחילת המלחמה, חומר ששימש את התעשייה הצבאית הגרמנית. קרול אן לי טוענת בספרה כי טוני אהלרס נהג לתצפת על בית המסתור, ואף פרץ למשרדי החברה על מנת לאסוף מידע שמסר לבסוף לידי הגסטאפו, ובכך הביאה לפתיחת חקירה נוספת בשאלת זהותו של האלמוני בשנת 2003 על ידי המכון ההולנדי לתיעוד מלחמתי (בהולנדית: Nederlands Instituut voor Oorlogsdocumentatie). את האשמה דחתה אשתו של אהלרס (שנפטר בשנת 2000) אך אחיו ובנו טענו בעדותם כי ידוע להם שטוני אהלרס הוא האדם שהוביל את הגסטאפו למחבוא של משפחת פרנק. עם זאת העדר ראיות התומכות בעדויות שמיעה אלו לא איפשר לחוקרים ההולנדים להגיע למסקנות בנוגע לזהות המלשין.

באפריל 2015 יצאה לאור בבלגיה ביוגרפיה של אליזבת בפ ווסקאול, מקבוצת הסייענים למשפחת פרנק וחברתה הקרובה של אנה. המחקר נכתב על ידי העיתונאי הפלמי ירון דה ברוין, בשיתוף עם בנה הצעיר של בפ, יופ ואן וייק ומתבסס על עדויות חדשות של בני משפחת ווסקאול. על פי הספר, האחות הצעירה נלי ווסקאול התנגדה נחרצות לסיוע שנתנו בני משפחתה למשפחה היהודית, ועל רקע השקפה זו יצרה קשר עם שלטונות הכיבוש הגרמניים, ומסרה את המידע שהוביל לפריצה למחבוא ומאסרם של בני משפחת פרנק ושאר המסתתרים. בנה של בפ מציין בספר כי אימו חשדה באחותה, אך לא יכלה להביא עצמה לידי חשיפת האמת על כל המשתמע מכך, ונשאה את חשדותיה איתה עד ליום מותה. האחות נלי נפטרה בשנת 2001 מבלי שחלקה בפרשה ייחקר.

בדצמבר 2016 פרסם מכון המחקר ההולנדי של בית אנה פרנק מחקר המצביע על האפשרות התאורטית, אשר איננה נסמכת על ראיות, כי הפשיטה על המשרדים והמחסנים שבצמוד להם שכנו המסתתרים נועדה לאתר חשודים בזיוף תלושי מזון או בעבירות מנהליות אחרות הקשורות לאישורי עבודה. המחקר יצא מנקודת ההנחה כי העובדה שלא נמצא קצה חוט המוביל למעשה הלשנה ואזכור ביומן של מעצרים בקרב עובדי החברה, עשוי לרמז על כך שהמחבוא נחשף באקראי במהלך הפשיטה. בהודעה לעיתונות אמר רונלד ליאופולד, מנהל מוזיאון אנה פרנק, כך: "החקירות החדשות לא שוללות את האפשרות שהאנשים במחבוא נתגלו על ידי בגידה אלא מעלות אפשרויות אחרות שראויות לבחינה, בתקווה שחוקרים נוספים יראו טעם בכיווני חקירה אלו".

בשנת 2018 פרסם ג'רארד קרמר, שאביו היה חבר בתנועת ההתנגדות ההולנדית, ספר בשם "החצר האחורית של האגף הסודי" (De achtertuin van het Achterhuis) ולפיו אישה הולנדית ממוצא יהודי ששיתפה פעולה עם השלטון הנאצי ששמה אנס ואן דייק היא שהסגירה את משפחת פרנק והמסתתרים האחרים לידי השלטונות. לאחר המלחמה עמדה ואן דייק בפני בית משפט הולנדי והודתה שסייעה לנאצים בתפיסת 145 יהודים, כולל אחיה ובני משפחתו, היא הורשעה והוצאה להורג. שמה איננו חדש לחוקרים ובעבר נטען שהיא זו שהסגירה גם את אנה פרנק ומשפחתה, אך העדויות כנגדה הן נסיבתיות בלבד.

בינואר 2022 שודר סרט תיעודי ברשת הטלוויזיה CBS "מי בגד באנה פרנק ומשפחתה?" ובמקביל יצא לאור ספר "הבגידה באנה פרנק" שנכתב על ידי רוזמרי סליבן (Rosemary Sullivan) סופרת ומשוררת קנדית. אירועים אלו לוו בהודעות לעיתונות לפיהן צוות גדול של חוקרים שבראשו עמד חוקר בדימוס של ה־FBI ניהל במשך 6 שנים חקירת "מקרה קר" (Cold case) תוך שימוש בכלי חקירה שלא הופעלו בעבר, על מנת לסקור את כל המסמכים שבנמצא בגנזכים שונים, ובמטרה לחשוף את זהותו של המלשין. את החקירה יזם במאי סרטים תיעודיים הולנדי תייס ביינס (Thijs Bayens) שגייס למשימה את צוות החוקרים. בסופה הצביעו על ארנולד ון דן ברך, עורך דין ואיש עסקים יהודי, שהיה חבר ביודנראט בהולנד ומת ב-1950. זאת על סמך מכתב אנונימי, שהעתק ממנו נתגלה בעיזבון של חוקר משטרה הולנדי, ובו מופיע שמו של ון דן ברך כמי שהצביע על מקום המחבוא של משפחת פרנק. מכון המחקר של בית אנה פרנק קבע כי התוצאה הסופית כפי שהוצגה לציבור מבוססת על השערות שלא הוכחו, ששאלות רבות נותרו ללא מענה, ולא ניתן להגיע למסקנה סופית. היסטוריונים הולנדים הצביעו על חוסר ההיגיון בתיאוריה הזאת וכי ון דן ברך עצמו הסתתר במרבית שנת 1944. במרץ 2022 פורסם מחקר נוסף, על ידי צוות חוקרים בראשות חוקר ההיסטוריה היהודית פרופ' בארט וולט מאוניברסיטת אמסטרדם, ששלל את הטענה שוון דן ברך הסגיר את משפחת פרנק.

יומנה של אנה פרנק

ערך מורחב – יומנה של אנה פרנק

יומנה של אנה מוצג במרכז אנה פרנק בברלין

בחודש יולי 1945, לאחר שהצלב האדום אישר את דבר מותן של האחיות לבית פרנק, מסרה מיפ חיס את הניירות שנמצאו במחבוא לאחר פשיטת הגסטאפו, ניירות ששמרה על מנת למסור חזרה לאנה פרנק – לכשתחזור. בעדות מאוחרת ציין אוטו פרנק כי אף על פי שידע על כתיבת היומן הוא לא תיאר לעצמו כי התוצאה של עבודתה של אנה יהיה תיאור מדויק של הזמן שעבר על חבורת המסתתרים במחבוא. בזכרונותיו הוא מתאר את התהליך הכאוב של קריאת היומן שכתבה בתו המנוחה, זכרונות של רגעים ואירועים שתוארו ביומן מעורבים בזיכרון של אנה מקריאה קטעים מכתביה. לזכרונות אלו נוספה ההכרה – לראשונה – בעולמה הפרטי של אנה פרנק, עולם המתואר בפירוט ביומן אך לא נחלק עם איש מעולם. הוא מציין: "עבורי הייתה זו התגלות... לא ידעתי על עומק מחשבותיה ורגשותיה... היא שמרה בקרבה את כל הרגשות הללו".

לאחר פרסום היומן הפך אוטו פרנק לשומר על מורשת בתו אנה ונותר ב"תפקיד" זה עד ליום מותו. במחקר על חיי אנה פרנק מצוטט אוטו פרנק: "זה תפקיד ייחודי, במהלך חיים רגיל של משפחה זה תפקידו של הילד של אדם מפורסם לשאת בכבוד והנטל של השמירה על הגחלת, במקרה שלי התהפכו היוצרות". הוא גם חזר על דברי המוציא לאור של היומן בנוגע להצלחה הלא-צפויה של הספר: "הוא אמר שהיומן מכיל ומכסה את כל תחומי החיים והעניין האנושי כך שכל קורא מוצא דבר מה הנוגע לו באופן אישי". דברים דומים אמר שמעון ויזנטל על חשיבות יומנה של אנה פרנק בהנצחת השואה: "אנשים מזדהים עם ילדה זו, ואומרים בלבם – זו השואה, זו הייתה משפחה כמשפחתי. וכך יכול אתה להבין כל זאת".

הסופר היהודי פרימו לוי כתב על היומן: ”אנה פרנק אחת מרגשת אותנו יותר מאין ספור אחרים, שסבלו כמוה אך פניהם נותרו בחשכה. ייתכן שעדיף כך; אם היינו יכולים להכיל את כל הסבל של כל אותם אנשים לא היינו יכולים לחיות.”

פרסום ראשון

עטיפת ההוצאה הראשונה של הספר "המחבוא" ("יומנה של אנה פרנק") בהולנדית, 1947

עטיפת התרגום האנגלי של "סיפורים מן האגף הנסתר". על העטיפה דיוקן של אנה פרנק, וצילום הכניסה למחבוא

יומנה של אנה פרנק הוא מסמך פרטי שלא נועד להתפרסם. היא מציינת פעמים מספר כי היא לא תרשה לאיש לקרוא ביומן בו היא תיארה בגילוי לב את חייה, חיי משפחתה והקרובים לה. כתיבת היומן הייתה עבורה שער כניסה לאומנות הכתיבה והיא הביעה את רצונה להיות סופרת הכותבת ספרות בדיונית. גרסה זו קיבלה את השם גרסה א'.

אנה פרנק מספרת ביומנה על שידור רדיו לו הקשיבה במרץ 1944 ובו הצהיר חבר בממשלה הגולה ההולנדית, שבתום המלחמה יפתח ארכיב מרכזי ליצירות המתעדות את הדיכוי הגרמני ובו יפרסמו יומנים ויצירות כתובות. אנה פרנק החליטה להגיש גרסה ערוכה של היומן והקדישה זמן ניכר לכתיבה מחדש של קטעים אחדים ועריכה של קטעים אותם לא רצתה לחלק ברבים. ליומן המקורי נוספו מחברות נוספות ובין הדפים נוספו דפים נוספים שלא היה חלק מהכריכה, היא נתנה שם עט בדוי לכל אחד מהמסתתרים במחבוא ולכל אחד מהעוזרים. בני משפחת ואן-פלס הפכו להרמן, פטרונלה ופטר ואן-דאן ופריץ פפר קיבל את השם אלברט דיסל. בגרסה זו של היומן נוספה דמות בדיונית אותה כינתה אנה "קיטי", ואליה פנתה בתחילת כל פרק. שמה של הדמות נלקח מספרי הילדים של סיסי ון-מרקסוולט שאנה נהנתה לקרוא. גרסה זו ידועה כגרסה ב'.

על מנת להביא את היומן לדפוס שילב אוטו פרנק, בסיוע קרובי משפחה משווייץ, את שתי הגרסאות. הוא צינזר קטעים מהיומן ובהם אנה משתלחת בהוריה ובעיקר באם, וקטעים הנוגעים למיניות המתעוררת אצל אנה במהלך השנים במחבוא. הוא החזיר את השמות המקוריים של בני המשפחה, אך הותיר את שמות העט הבדויים של שאר הנפשות הפועלות. חלק מהדפים שצונזרו, ובהם טקסטים קשים, הוא הפקיד בידי ידיד משפחה.

אוטו פרנק מסר את כתב היד הערוך גולמית להיסטוריונית ההולנדית אנני רומיין-ורסכור שלא הצליחה למצוא מוציא לאור שיסכים לפרסם אותו. היא העבירה את כתב היד לבעלה יאן רומיין שכתב עליו מאמר ב-3 באפריל 1946 תחת הכותרת "קולו של ילד" בעיתון ההולנדי "הט פרול" (Het Parool, בעברית: "הסיסמה" או "המוטו"). בכתבה נאמר: "בקול ילדותי ומגומגם מגולמת כל האימה מהפשיזם ובעוצמה העולה על כל העדויות ממשפטי נירנברג כולם". הכתבה אכן עוררה את העניין ביומן והוא פורסם לראשונה בשנת 1947 בהולנד בהוצאת "Contact Publishing" בשם "הבית האחורי" (Het Achterhuis). נמכרו ממנו 3,000 עותקים, ומהדורה שישית הודפסה בשנת 1950. השם "הבית האחורי" ניתן לגרסה ההולנדית של היומן עקב דברים שכתבה אנה פרנק ביומנה ב-11 במאי 1944: "בכל מקרה אני רוצה לפרסם אחרי המלחמה ספר שכותרתו 'הבית האחורי' [...] היומן יוכל לשרת מטרה זו".

באותה שנה יצאו מהדורות מתורגמות של הספר בגרמניה ובצרפת ובשנת 1952 בבריטניה ובארצות הברית בשם "אנה פרנק: יומנה של נערה צעירה" (Anne Frank: The Diary of a Young Girl). הביקורות על הספר היו אוהדות וחיוביות. ההצלחה הגדולה ביותר נרשמה ביפן, שם זכה הספר לביקורות נלהבות ומהמהדורה הראשונה נמכרו 100,000 עותקים. הצלחה זו העלתה את השם "אנה פרנק" לתודעת הציבור כאייקון וכסמל לאסון ההרג של הנוער בעת מלחמת העולם השנייה.

סיפורים מן האגף הנסתר

סיפורים מן האגף הנסתר, עטיפת התרגום העברי.

בנוסף ליומן הותירה אחריה אנה פרנק סיפורים קצרים ורומן שלא הושלם שנאספו לספר בשם "סיפורים מהאגף הנסתר" (במקור ההולנדי: Verhalen rondom het Achterhuis), שיצא לאור בשנת 1949. מהדורה נוספת ומורחבת יצאה בשנת 1960 ומהדורה נוספת ו"שלמה" יצאה לאור בשנת 1982. כתבים אלו פורסמו שוב ביחד עם הגרסה המלאה והמוערת של היומן בשנת 2003. תרגום בעברית יצא לאור בהוצאת יבנה בשנת 1988.

מורשתה של אנה פרנק

חיי אנה פרנק בתערוכה תחת הכותרת "חיים יהודיים" באולם הקהילה של כנסיית סנט סופיה בברלין, 25 ביוני 1987

תמונה מפתיחת תערוכת "עולמה של אנה פרנק" בברלין, 7 ביולי 1989

פסל של אנה פרנק בסמוך לבית מגוריה באמסטרדם

יד אנה פרנק ביער הקדושים. הפסל מדמה חדר ובו כיסא עליו יכול לשבת אדם ולצפות דרך החלון בעץ של אנה פרנק – עץ ערמונים עם עלים מחומשים כפי שתיארה אנה פרנק ביומנה

במאי 1957 הצליחה קבוצת אזרחים הולנדית להציל מהריסה את הבית ברחוב פרינסנחראכט, שבו שכנו משרדי ומחסני חברת אופקטה, ובצמוד המחבוא. קבוצת האזרחים הפכה את הבניין לאתר זיכרון שנפתח לציבור בשם "בית אנה פרנק" ב-3 במאי 1960. הבית פונה מכל הרהיטים על מנת לאפשר למבקרים לנוע בו בחופשיות. על קירות המחבוא נותרו תמונות של כוכבי קולנוע שהודבקו על ידי אנה פרנק, סימונים על גבי הקיר שעשה אוטו פרנק בעת שמדד את גובהן של בנותיו ומפה עליה סומנה התקדמות צבאות בעלות הברית. שרידים אלו מוגנים על ידי לוחות פלסטיק שקוף. מהחדר הקטן ששימש כמקום מגוריו של פטר ואן-פלס מוביל מעבר אל הבניינים הסמוכים שנרכשו ומשמשים את קרן אנה פרנק. כן משמשים הבתים לתערוכות משתנות בנושא השואה ואירועים על רקע של גזענות ושנאה המתרחשים ברחבי העולם. המוזיאון הפך למוקד משיכה עיקרי לתיירים המבקרים באמסטרדם: בשנת 2005 ביקרו במוזיאון מספר שיא של 965,000 מבקרים. תערוכות של המוזיאון נודדות ברחבי העולם, ובשנת 2005 הוצגו תערוכות אלו ב-32 מדינות ברחבי העולם. קטלוג תערוכה נודדת בשם "אנה פרנק: היסטוריה בשביל ההווה" שנוצרה על ידי בית אנה פרנק, מתאר את מהות הארגון: "בית אנה פרנק מנסה להביא לידי מימוש את האידיאלים של אנה כפי שבאו לידי ביטוי ביומנה, על ידי מאבק בדעות קדומות, אנטישמיות וגזענות באמצעות טיפוח פלורליזם, וערכי דמוקרטיה. עקרונות הצהרת זכויות האדם מנחים את עבודת בית אנה פרנק."

בשנת 1963 ייסד אוטו פרנק עם אשתו השנייה את קרן הצדקה של אנה פרנק. הקרן, שמקום מושבה בבזל, מגייסת כסף למטרות שנקבעות על ידי מנהליה. עם מותו הוריש אוטו פרנק את היומן לקרן בתנאי ש-80,000 הפרנק הראשונים של כל שנה יועברו ליורשיו. שאר הכספים מחולקים למטרות צדקה, שביניהן חסידי אומות העולם ופרויקטים חינוכיים המכוונים כנגד גזענות בין היתר בגרמניה, בהודו, בשווייץ, בבריטניה ובארצות הברית. עם פתיחת בית אנה פרנק הגדיר אוטו פרנק את חזונו לגבי מורשתה של אנה פרנק והמסר רחב ההיקף שהוא רואה בכתביה: "שיתוף פעולה בינלאומי, הבנה כללית, סובלנות, חינוך מודרני, פתרון בעיות בני-נוער, אמנות בת זמננו, לחימה בגזענות והנחלת אורינות".

בשנת 1988 צולם סרט "שבעת החודשים האחרונים של אנה פרנק" שזכה בפרס אמי.

דירת המגורים של משפחת פרנק נותרה כדירה פרטית עד לתחילת המאה ה-21. תחקיר של הטלוויזיה ההולנדית גילה כי המבנה נמצא במצב פיזי קשה. חברת נדל"ן גרמנית קנתה את הנכס ובעזרת תצלומים מתקופת מלחמת העולם השנייה וכתבי אנה פרנק, שוחזר המבנה למראה "המקורי" שלו כאשר התגוררה בו משפחת פרנק. המבנה נפתח מחדש בשנת 2005 על מנת לתת לסופרים שאינם יכולים לכתוב באופן חופשי במולדתם את האפשרות להתגורר ולכתוב במשך שנה.

ביוני 1999 פרסם המגזין טיים מהדורה מיוחדת "המאה של טיים: האנשים החשובים ביותר של המאה" ואנה פרנק נבחרה כאחת הגיבורים. הסופר והעיתונאי רוג'ר רוזנבלט כתב: "הרגש שניצת בקורא מוכיח שבכל אחד יש אנה פרנק, שהיא התרוממה מעל השואה, יהדות, נשיות ואפילו טוב-לב והפכה לטוטם של העולם המודרני, האדם המוסרי המתעמת עם מנגנון ההרס, אדם המתעקש על הזכות לחיות, לשאול שאלות, ולקוות לעתיד לבני האדם". רוזנבלט ממשיך וכותב כי אומץ ליבה והמעשיות של אופייה ברורים ונערצים אך יכולתה לנתח את עצמה ואיכות כתיבתה הם המרכיבים העיקריים של המשיכה של הקוראים הרבים. והוא ממשיך וכותב: "הסיבה לאלמותיות של אנה פרנק היא בבסיסה – ספרותית, היא הייתה כותבת טובה באופן מיוחד, ללא קשר לגילה הצעיר, איכות עבודתה נובעת באופן ישיר מכנות חסרת רחמים".

בספרו הסאטירי "סופר הצללים" (1979) מתאר הסופר האמריקאי פיליפ רות סצנה סוריאליסטית המיטיבה לתאר את הנפח האדיר והמשמעות רבת ההיקף שקיבלה דמותה של אנה פרנק. בספר זה, בן-דמותו של הסופר נתן צוקרמן מבלה את הלילה בבית בו נמצאת גם אישה מסתורית שנתן צוקרמן חושד כי היא אנה פרנק ששרדה את תלאות המלחמה וחייה תחת שם בדוי בארצות הברית. תחת מבטו ההוזה הופכת הדמות לאייקון מסוגנן של השואה אך מביעה את האמת כי בחייה לא יכלה להפוך להצלחה בינלאומית כמו שאירע לאחר מותה.

בשנת 1995 ביפן החלה הקרנת סדרת אנימציה "אנה נו ניקי".

מאבק מול הכחשת השואה

היומן והפרסום רחב הממדים לו זכה הפך את אנה פרנק, סיפורה ומורשתה למטרה לפעילות נגד אנטישמית ובעיקר בקרב מכחישי שואה. טענות אלו מתמקדות בהאשמה כי אנה פרנק היא עצמה דמות בדיונית וסיפורה אף הוא מומצא, וכי היומן נכתב על ידי אנשים אחרים ובראשם מאיר לוין.

בשנת 1958, בעת ששמעון ויזנטל הרצה על יומנה של אנה פרנק בווינה, הוא הופרע על ידי קבוצת פרובוקטורים שטענה כי אנה פרנק היא פיקציה ודרשו כי יימצא הקצין הגרמני שעצר אותה במחבוא כהוכחה לנכונות הסיפור. לאחר מאמצים רבים מצידו של ויזנטל, אותר בשנת 1963 הקצין זילברבאואר, שבראיון עמו הודה כי הוא עצר את אנה פרנק וזיהה אותה מסדרת תמונות. הוא נזכר כי במהלך החיפוש נמצאה בבית ניירת רבה שהוא רוקן על רצפת המחבוא – גרסה התואמת את סיפור המעצר כפי שעולה מעדותו של אוטו פרנק.

המאבק המשפטי הראשון עם מכחישי שואה בנוגע ליומן אירע בשנת 1959. אוטו פרנק תבע את לותר שטילאו, מורה בבית ספר בליבק שהיה חבר בתנועת הנוער ההיטלראי, שפרסם מאמר ובו הוא מעלה את הטענה כי היומן הוא זיוף. בית המשפט המקומי בחן את הראיות ואישר כי כתב היד הוא מקורי. המשמיץ חזר בו מטענתו ואוטו פרנק הפסיק את ההליכים. בשנת 1976 פנה שוב אוטו פרנק לבית משפט בתביעה כנגד היינץ רוט', שפרסם ספרונים בהם נכתב כי היומן הוא זיוף. פסק הדין הורה לנתבע לחדול מהפצת הספרונים וכי כל הפרה של הצו תגרור סנקציות של קנס ומאסר. רוט' ערער, אך מת בטרם הגיע ערעורו לידי בירור.

עם מותו של אוטו פרנק בשנת 1980 עבר היומן לרשות ההולנדית לתיעוד מלחמתי. המוסד יזם בדיקה מקיפה של היומן תוך שימוש באמצעי זיהוי פלילי של משרד המשפטים ההולנדי. נבדקו כתבי יד שונים של אנה פרנק בהשוואה לכתב היד של היומן ונמצאה התאמה מלאה. כן נבדקו הדבק של הכריכה וההרכב הכימי של הנייר והדיו ונמצא כי הם אכן יוצרו במהלך שנות הארבעים של המאה העשרים. על סמך בדיקות אלו הגיעו מומחי המכון למסקנה כי היומן אותנטי לחלוטין. דו"ח הבדיקה צורף למהדורה המעודכנת שיצאה על ידי המכון בשנת 1990.

בשנת 1991 פרסם מכחיש השואה רובר פוריסון ביחד עם מכחישי שואה אחרים התקפה פסבדו-מדעית על היומן של אנה פרנק. הטענה הייתה כי את היומן כתב אוטו פרנק בעצמו. פוריסון ערך ופרסם השוואות בין גרסאות היומן, ובהסתמך על ראיון שערך עם אוטו פרנק, קבע כי היומן איננו מעשה ידיה של אנה. הוא המשיך בטענותיו והתקיף את הנרטיב של משפחת פרנק: לדבריו המחבוא עצמו לא היה קיים כלל. טענות אלו משתלבות בטענתו הבסיסית כי השואה ומחנות המוות מעולם לא התקיימו. פוריסון פרסם את טענותיו בהזדמנויות שונות והגדיר את היומן "כלי תעמולה יהודי-ציוני שקרי". טענות אלו לא מנעו ממנו לתאר את אנה פרנק כ"נימפומנית הרעבה למין". על רקע זה פנה בשנת 1993 מוזיאון בית אנה פרנק לבית המשפט המחוזי באמסטרדם בבקשה למתן צו שיימנע פרסום טענות כנגד האותנטיות של היומן. הצו ניתן וקבע קנס של 25,000 גילדר לכל הפרה של הצו.

אנה פרנק והתנועה הליברלית (רפורמית) באמסטרדם

משפחת פרנק השתייכה לזרם הליברלי-דתי בגרמניה לפני מעברם להולנד. כשעברו להולנד הצטרפו, כמו מהגרים יהודים אחרים מגרמניה, לקהילה הליברלית (רפורמית) בהולנד. אוטו פרנק ומשפחתו היו חברי קהילת LJG Amsterdam. עבור הקהילה היהודית בהולנד, הזרם הליברלי ההולנדי והקהילה באמסטרדם אנה פרנק הפכה לסמל מעצב. הקהילה הליברלית באמסטרדם קראה לאולם המרכזי בבית הקהילה על שמה של אנה פרנק. קטעים מיומנה שולבו בסידורי התפילה הליברלים בהולנד ומתוך השפעה זו בסידורי תפילה רפורמים בכל העולם. רבים מצאו ביומנה קטעים שיכולים להתאים לערכים יהודיים-ליברלים רבים וראו בה מקור השראה. אחרים ביקרו את המגמה וטענו כי מדובר בחיפוש דבר שלא נמצא ביומן וכי למעשה לא ניתן לראות בקטעים אלו ייחוד כזה.

הנצחה בישראל

אנדרטה לזכויות הילד ע"ש אנה פרנק, יצירתו של הפסל סם פיליפ

• בינואר 1960 נחנכו "בתי אנה פרנק" בכפר הנוער של פועלי אגודת ישראל שערי אברהם, בהשתתפות חברי כנסת ואישי ציבור.
• ב-19 באפריל 1988, הנפיק השירות הבולאי בול דאר לזכרה של אנה פרנק. הבול מתאר את דיוקנה של אנה פרנק על רקע הבית בו התחבאה משפחתה מפני הנאצים באמסטרדם. השירות הבולאי מכר 2,014,000 בולים בתוך תקופה של תשעה חודשים עד להפסקת המכירה. האמן א. ואן אויין עיצב את הבול.
• הערים הבאות קראו שם רחוב על שמה: אשקלון, הוד השרון, הרצליה, בת ים, חולון, לוד, נס ציונה, רמת גן, ראשון לציון, רעננה

ראו גם

• יהדות הולנד
• העץ של אנה פרנק
• חנה גוסלר
• אנדרטת שמות השואה הלאומית (אמסטרדם)

לקריאה נוספת

פרסומים בעברית ומתורגמים לעברית

• אנה פראנק: יומנה של נערה, תרגם מהולנדית: ש. שניצר, הוצאת קרני, תל אביב תשי"ג (מהדורה שנייה תשל"ז 1977).
• אנה פרנק – יומנה של נערה, הוצאת דביר
• אליסון לסלי גולד, אני זוכרת את אנה פרנק: זיכרונותיה של חנה גוסלר, מאנגלית: דבורה נגבי, הד ארצי, 2000. (הספר בקטלוג ULI)
• מליסה מילר, הנערה אנה פרנק: ביוגרפיה, מגרמנית: רוני לוביאניקר, דביר, 2001. (הספר בקטלוג ULI)
• קרול אן לי, ורדים מן האדמה: ביוגרפיה של אנה פרנק, מאנגלית: דפנה לוי, מחברות לספרות, 2000. (הספר בקטלוג ULI)
• בתיה ברוטין, אבריאלה עמית, בעיני האמן: סיפורה של אנה פרנק באמצעות עיון ביצירות אמנות, התוכנית ללימודי שואה בית ברל, 2008. (הספר בקטלוג ULI)
• מנו מטסלאר, רוד ון דר רול, אנה פרנק – בין מילים לתמונות, מאנגלית: אביגיל בורשטיין, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012. (הספר בקטלוג ULI)
• ארי פולמן, דוד פולונסקי, אנה פרנק: היומן הגרפי, מאנגלית: מיכל פז-קלפי, הוצאת דביר, 2017. (הספר בקטלוג ULI)
• דורון בראונשטיין, אמא שלי פגשה את אנה פרנק באושוויץ, סרט תיעודי, 2019. (הספר בקטלוג ULI)
• איסבל סנצ'ז וגארה, אנה פרנק (קטנות-גדולות), הוצאת צלטנר, 2019. תרגום: אבירמה גולן. (הספר בקטלוג ULI)
• קייט פנקהרסט, ספורן של נשים מפלאות ששנו את העולם, הוצאת סיגליות, 2018. תרגום: חנה לבנת. (הספר בקטלוג ULI)
• אליסון לסלי גולד, אני זוכרת את אנה פרנק: זיכרונותיה של חנה גוסלר, הוצאת מעריב; הוצאת הד ארצי (2000)

• Miep Gies, Anne Frank Remembered: the Story of the Woman who Helped to Hide the Frank Family, Simon & Schuster, 1987. (הספר בקטלוג ULI)
• Carol Ann Lee, A Friend Called Anne: One Girl's Story of War, Peace, and a Unique Friendship with Anne Frank, Viking, 2005.
• Melissa Müller, Anne Frank: the Biography, Metropolitan Books, 1998. (הספר בקטלוג ULI)
• Ruud van der Rol, Rian Verhoeven, Anne Frank, Beyond the Diary : a Photographic Remembrance, Viking, 1993. (הספר בקטלוג ULI)
• Ralph Melnick, Meyer Levin, Lillian Hellman, and the Staging of the Diary: the Stolen Legacy of Anne Frank, Yale University Press, 1997. (הספר בקטלוג ULI)
• Lawrence Graver, An Obsession with Anne Frank: Meyer Levin and the Diary, University of California Press, 1995. (הספר בקטלוג ULI)
• Willy Lindwer, The Last Seven Months of Anne Frank, Anchor, 1992. (הספר בקטלוג ULI)
• Hannah Goslar, Alison Gold, Memories of Anne Frank: Reflections of a Childhood Friend, Scholastic Paperbacks, 1999. (הספר בקטלוג ULI)
• Hans Westra, Menno Metselaar, Ruud Van Der Rol, Dineke Stam, Inside Anne Frank's House: An Illustrated Journey Through Anne's World, Overlook Duckworth, 2004. (הספר בקטלוג ULI)
• Sid Jacobson, Ernie Colón, Anne Frank: The Anne Frank House Authorized Graphic Biography, Farrar, Straus and Giroux, 2010. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של אנה פרנק (בהולנדית, באנגלית, בספרדית ובגרמנית)

• אנה פרנק, ברשת החברתית פייסבוק
• אנה פרנק, ברשת החברתית Goodreads
• אנה פרנק (1929-1945), דף שער בספרייה הלאומית
• אנה פרנק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אנה פרנק, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• annefrank.org - אתר האינטרנט של קרן אנה פרנק
• מידע על אנה פרנק בקטלוג הספרייה הלאומית

• הערוץ הרשמי של אנה פרנק, באתר יוטיוב - מציג קטעי וידאו של חברים ומכרים, עדויות וסרטוני רקע
• שבעת החודשים האחרונים של מרגוט ואנה פרנק (כתוביות בעברית)
• בית אנה פרנק – פרטים נוספים על האתר, ב"קפטן אינטרנט"
• דנה פולס, אנה פרנק, אתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• דינה פורת, יומנה של אנה פרנק ומכחישי השואה, באתר "יד ושם"
• דינה פורת, אנה פרנק, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• שרון גבע, קול נערה בשואה: דימויה של אנה פרנק בשיח הציבורי הישראלי, ישראל 12, סתיו תשס"ח, 2007
• פרשת האחראי על ההלשנה, באתר דעת
• על תרגום חדש מהולנדית של יומנה של אנה פרנק באתר הספרים "טקסט"
• זהר שביט, "לילדה הזאת לכל הפחות היו צריכים להניח לחיות", באתר הארץ, 15 באוקטובר 2007
• השיר "יומנה של אנה פרנק", מילים: דודו ברק, לחן: פרדי ברק
• שרון גבע, קריאה חדשה ביומנה של נערה, באתר הארץ, 26 בינואר 2013
• עופר אדרת, המחקר על אנה פרנק: כך משתנה אחד מסיפורי השואה המפורסמים ביותר, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2016
• חגית קלימן, אחרי 60 שנה: החיוך שכבש את לב אנה פרנק, באתר ynet, 25 בפברואר 2008
• AP, נמצאה ברכת חג שאנה פרנק שלחה ב-37', באתר ynet, 23 באפריל 2008
• עידן יוסף, בקרוב ייחשפו מכתבי אביה של אנה פרנק, באתר News1 מחלקה ראשונה, 28 בינואר 2007
• שאול אדר, אמסטרדם, חברתך היקרה, אנה פרנק, באתר הארץ, 24 ביולי 2008
  • AFP, ערוץ לאנה פרנק ב-YouTube, באתר ynet, 1 באוקטובר 2009
• יובל אברמוביץ', קומיקס וזיכרון, באתר ישראל היום, 17 בספטמבר 2010
• טלילה לוי בן-זכאי, המברקים דרשו: הפסקת הצגתו של המחזה "יומנה של אנה פרנק", מעריב, 13 בדצמבר 1966
• שי רודין, "פקעת של ניגודים": השיזור הפואטי ביומנה של אנה פרנק, עיונים בספרות ילדים, גיליון 23, עמ' 41–84 (2014)
• אנה פרנק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• סרטון, קטע נדיר עם אנה פרנק, ארכיון AP
• עופר אדרת, נחשפו בדיחות גסות שכתבה אנה פרנק ביומנה, באתר הארץ, 15 במאי 2018
• הניו יורק טיימס, מחקר: חוקי ההגירה של ארה"ב מנעו ממשפחת פרנק להימלט לשם, באתר הארץ, 7 ביולי 2018
• עופר אדרת, המכתבים ששלחה אנה פרנק לסבתה, באתר הארץ, 6 ביוני 2019
• הסבר על ה"דודל" (שרבוט גוגל) שפרסמה גוגל לציון 75 שנה להוצאתו לאור של יומנה של אנה פרנק, באתר מנוע החיפוש "גוגל" (באנגלית), 25 ביוני 2022

הערות שוליים

ערך מומלץ