המאבק בין הימין והשמאל בישראל מתואר באופן תדיר כמאבק בין פרטיקולריזם לאוניברסליזם, בין ה״רגש״ ל״שכל,״ בין אתנוצנטריות לערכי צדק. כל שותף לפולמוס הפוליטי בישראל יודע לתאר את הימין כמחנה ה״שבטי״ ואת השמאל כמחנה ה״אוניברסלי.״ יותר מכך: לא רק...
moreהמאבק בין הימין והשמאל בישראל מתואר באופן תדיר כמאבק בין פרטיקולריזם לאוניברסליזם, בין ה״רגש״ ל״שכל,״ בין אתנוצנטריות לערכי צדק. כל שותף לפולמוס הפוליטי בישראל יודע לתאר את הימין כמחנה ה״שבטי״ ואת השמאל כמחנה ה״אוניברסלי.״ יותר מכך: לא רק שההקבלה הכפולה הזו — בין אוניברסליזם לליברליזם, ובין ״שבטיות״ לעמדות לא-ליברליות — שגורה בפי כל, היא גם משמשת את שני הצדדים בבואם לתאר את עצמם. כאשר נפתלי בנט מגבה את הפוליטיקה שלו בהכרזה, ״אני לא מהאו"ם, אני לא אובייקטיבי,״ הוא מזהה פרטיקולריזם עם עמדה ימנית-לאומנית. כאשר גדעון לוי כותב, ״אין ׳ערכים יהודיים׳ ואין ׳מוסר יהודי׳ יש ערכים ומוסר אוניברסליים״ הוא נשען על צידה השני של אותה מטבע. בנט הוא ימני-שבטי גאה. לוי הוא ליברל-אוניברסליסט עיקש. ובתווך בין שתי העמדות הללו מנווט לו בחשש מרבית האלקטורט הישראלי-יהודי: אותו מרכז מחוזר-תמיד, חסר העקרונות והצורה, שמגדיר את עצמו כנגד ״הקיצונים בשני הצדדים.״
מאמר זה מנסה לערער על קשיחותם של גבולות הגזרה הללו על ידי אתגור הזיהוי השגור בין פרטיקולריזם לעמדות אנטי-ליברליות מחד, ובין אוניברסליזם לערכי חופש מאידך. ההקבלה הכפולה הזו, אני טוען, היא בעייתית במספר מישורים, אך בראש ובראשונה בכך שהיא חוסמת את הדרך לביסוסה של אפשרות שלישית: ליברליזם שבטי, ליברליזם ללא אוניברסליזם.
