The Melancholic Work - On Mourning and Melancholy by Freud

‫יצחק בנימיני – עבודת האבל ואבודת המלנכוליה‬ ‫בֹודת המלנכוליה‪.‬‬ ‫בֹודת האבל ַואֲ ַ‬ ‫עֲ ַ‬ ‫סבך הפסיכואנליטי במושגי ובפוליטי‬ ‫מבואה לסמינר קריאה ב'אבל ומלנכוליה' של זיגמונד פרויד‬ ‫הרצאת הכתב מאת יצחק בנימיני במכון הצרפתי תל אביב‪ ,‬בפתח הסמינר ה‪ 18-‬לפילוסופיה קונטיננטלית‬ ‫שמוקדש לקריאה ב״אבל ומלנכוליה״ מאת זיגמונד פרויד‪ ,‬יום ו׳ ‪ 17‬בפברואר ‪ ,2023‬במבואה ערב חורבן מדינת‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫"חידת הנטייה לאובדנות‪"...‬‬ ‫(זיגמונד פרויד‪" ,‬אבל ומלנכוליה")‬ ‫הכתב‪ ,‬גם הנוכחי‪ ,‬אינו התמה או הדרך אל התמה‪ ,‬אלא החיפוש אחר הדרך‪ .‬וגם‬ ‫‪.1‬‬ ‫החיפוש אינו מושג‪.‬‬ ‫כיצד להביא לפניכם מבוא למעשה הקריאה ב״אבל ומלנכוליה״ של זיגמונד פרויד?‬ ‫‪.2‬‬ ‫ונשאל‪ ,‬על כן‪ ,‬באופן מבואי מהו ה‪-‬מבוא? האם ה‪-‬מבוא ל‪-‬מבנה שוכן במבנה או שוכן‬ ‫באות היחס ל‪? -‬‬ ‫המבוא האם הוא זה שבכניסה‪ ,‬קודם למבנה עצמו‪ ,‬ועדיין לא חלק מהמבנה‪ ,‬ומכין‬ ‫אותנו לכניסה אך עדיין לא חלק מהמבנה? האם המבוא כ‪-‬הֹול כבר נמצא בתוך המבנה ולא‬ ‫רק משרתו‪ ,‬אלא מכניס אותנו למבניות עצמה של המבנה? למהות המבנית של המבנה‬ ‫(באשר ההול ממפה את הדירה כולה‪ ,‬דרך השלוחות לחדרים השונים‪ ,‬הוא מעין העתק‬ ‫אבסטרקטי של הדירה)? מהי אותה ביאה של המבואה מבחינת תוכנה תחת יחסה המבני‬ ‫אל המבניות?‬ ‫האם‪ ,‬אם כן‪ ,‬המבוא לכתוב הוא מבואה בראשוניותה המפשטת את הדרך לתוך‬ ‫הכתוב או בראשוניותה מפגינה כבר את המבניות ההרמנויטית שבה נתון הכתוב (מבניות‬ ‫יחסי הפנים בתוך הכתוב ויחסי הפנים‪-‬חוץ עם הכותבים‪-‬הקוראים)‪.‬‬ ‫הנחתנו היא שגם אם המבואה אינה חלק מהבית‪ ,‬והיא רק קודמת לבית‪ ,‬עדיין גם‬ ‫‪.3‬‬ ‫במיקומה החיצוני‪ ,‬היא מבטאת משהו מקיומו של הביתי‪ ,‬משהו מהביתי כבר שוכן בה‪,‬‬ ‫באופן אולי רטרואקטיבי‪ ,‬מעצם היותה המובאה של הבית הספציפי הזה‪.‬‬ ‫תוצר של הבנה זו הוא ההכרה שמבוא‪ ,‬כדי שיקדים את הבית‪ ,‬וכדי שיביא את הנכנס‬ ‫אל הבית‪ ,‬יש לו גם צורך שלא להיות פנימי באופן שנספג כולו‪ .‬גם אם הוא פנימי עליו להיות‬ ‫מרחב עצמאי כמו ההול שאינו עדיין הבית‪ .‬זהו חלל שאין בו ממש מהמגורים (פרט למגורי‬ ‫מפתח‪-‬הדירה שממוקמים במתלה ממוסמר על הקיר)‪ .‬ועוד שהמבוא לא יכיל את תוכני‬ ‫הבית אל רק ירמוז לנעשה בבית‪.‬‬ ‫כך גם המבוא הנוכחי‪ .‬כדי שיהיה מבוא הוא בכניסה לכתב של פרויד אבל אינו תיאור‬ ‫של המסה עצמה‪ .‬הוא פונה אל החיבור ומנסה לדלות את הגיונו הפנימי במה שהחיבור‬ ‫מחולל (לעצמו)‪ .‬כלומר להציג את מעשה הכתב של החיבור‪ .‬לא מה החיבור טוען אלא אופן‬ ‫התקיימותו ככתב שטוען‪ .‬להלן על אותו אופן‪.‬‬ ‫המבוא מובא למעשה‪-‬הקריאה‪ ,‬של כל מעשה קריאה באשר‪-‬הוא ומעשה הקריאה‬ ‫‪.4‬‬ ‫הפרטיקולרי הזה שמתמיד בלוגיקה הכללית של מעשה‪-‬הקריאה של הכתב באשר‪-‬הוא‪.‬‬ ‫לוגיקה פנימית לכתב עצמו ועבור עצמו ולמען עצמו (ואחרי כן‪ ,‬ורק אחרי כן ומתוך כך‪,‬‬ ‫למעננו כקוראים)‪.‬‬ ‫הלוגיקה של הכתב עצמו שלמען עצמו ומתוך עצמו בבלתי תלות הקורא ואף בבגידה‬ ‫בלתי תלויה מהכותב‪ ,‬כבגידה בו בכותב‪ ,‬אבל שהיא גם כבגידה בלתי תלויה בו‪ ,‬כי הכתב‬ ‫למען עצמו‪.‬‬ ‫הכתב עצמו באמצעות התמה שהוא מפגין למען עצמו הוא מייסד את רגע הסגירות‬ ‫בין התמה לבין סודו‪ ,‬ואז מרחב הסגירות יבוא לפתחנו כקוראים‪ .‬ואז התמה תחת סד‪-‬הכתב‬ ‫תבטא עבורנו את סוד (אי) הינתנותו לפירוש‪.‬‬ ‫‪1‬‬ ‫יצחק בנימיני – עבודת האבל ואבודת המלנכוליה‬ ‫האנגימה מצויה בלב החיבור שלנו‪ ,‬החידה שדוחפת את הכתוב‪ :‬מדוע מתאבד‬ ‫‪.5‬‬ ‫אדם? מדוע המלנכולי מתאבד? מדוע השקיעה בתוך אבלות‪ ,‬מתוך השקיעה לתוך האובדן‬ ‫ולא בריחה מהאובדן‪ ,‬ומדוע עצם הבריחה מהאובדן חושפת את הסובייקט אל המוות‪.‬‬ ‫החידה היא לא המוות אלא חוסר האפשרות להתמודד עם האובדן (חוסר האפשרות‬ ‫להתמודד עם חוסר המגע עם המוות דרך חווית האובדן שמכסה על נגש המוות)‪ ,‬גם חוסר‬ ‫האפשרות של האבלות שבכל זאת מתממשת‪ .‬האבלות היא התנגדות למוות ולאובדן אשר‬ ‫עצם פעולת ההתנגדות מחוללת את ההשתחררות הזאת‪ ,‬וזו גם אנגימה כיצד ההתנגדות‬ ‫מצליחה להאפיל על עצמה דווקא בגלל הדחף שבה‪.‬‬ ‫והמענה לאנגימה עצמה אינו שהוא לא יכול להיות קשור מבחינה מהות הכתוב לעצם‬ ‫חוסר האפשרות להתמודד עם האובייקט האבוד‪ .‬הפתרון הוא בתימה שמייצר הכתוב בין‬ ‫המלנכולי לאבל‪ ,‬הבחנה שהיא עצמה‪ ,‬לא שהיא מלאכותית‪ ,‬אבל ההצמדה של שני המצבים‬ ‫חושפת את הכתוב אל שיחתו הפנימית עם עצמו ועם צורות החידה שהתמה קשורה גם‬ ‫להפגן היחסים בין הדרגות הללו‪:‬‬ ‫התמה עצמה (היות תמה זו חידה פנימית של הכתב עם עצמו ועם הכותב‪-‬קורא)‪.‬‬ ‫התמה של המושא (היותו של המושא זו חידה)‪.‬‬ ‫התמה של המושא האבוד (היותו אבוד זו חידה)‪.‬‬ ‫האניגמה של היחס אל האובייקט האבוד (חידת היחס)‪.‬‬ ‫האניגמה של פעולות האבל והמלנכוליה (חידות אי הפשר הנפשי וחידות היחס בין‬ ‫האבל למלנכוליה)‪.‬‬ ‫הכתב כסיבוב אניגמטי לעצמו לאור אירועי ההיסטוריה הלא מוזכרים‪ ,‬ואי המען לעצמו‬ ‫של האניגמות שהוזכרו לעיל‪.‬‬ ‫וכך במעשה הקריאה במסה הנוכחת מולנו אנו נתקלים בתמה של אובדן המושא‪.‬‬ ‫‪.6‬‬ ‫אלא שהאובדן הזה של המושא אינו רק (ובכך כבר ההול משרת את הדירה) זה שאובד‪.‬‬ ‫אלא מה שאובד הוא מושא‪ .‬כלומר ממהותו של המושא שהוא אובד או אבוד או יאבד או אף‬ ‫יתאבד‪.‬‬ ‫ומהי התמה? היא כתמה זו ששולחת אותנו לעצם המפגש הקריאתי שלנו עם הכתוב‬ ‫כמושא אבוד‪ .‬אבל כאן הקיפול כפול ומכופל‪ .‬כי לא רק שהתמה כאן רומזת למבניות היחסים‬ ‫הפנימיים בכתב וליחסים ההרמנויטיים‪ .‬הרי שהתמה כאן הספציפית נושאת על עצמה את‬ ‫כובד התימתיות‪ .‬שהיא התמה כמושא עבורנו כקוראים אשר מתקיימים אל מולה כמושא‬ ‫אובדני‪:‬‬ ‫התמה היא סודו הפנימי של הכתב בבינו לבין עצמו‪ ,‬בסוד שגם נסתר מהכותב וגם‬ ‫מהקורא‪ .‬ומה שנחשף אינו הסוד ואינה התמה אלא ציר המפגש בין הקורא לתמה הוא‬ ‫שנחשף‪ .‬וכך גם האובייקט‪ .‬כמושא הוא תמיד אבוד‪-‬זולתי עבורנו‪ ,‬אבל אנחנו במפגש עם‬ ‫סוד ההתגלות של המושא האובדני עבורנו‪.‬‬ ‫המשחק הפרפורמטיבי הוא של ההיצג המסתי אשר לפנינו כקוראים את סוד‬ ‫‪.7‬‬ ‫פנימיותו של הכתב במפגשו עם התמה המרכזית שלו‪ .‬הכתב מדלג על סודו שלו‪ ,‬על אפלתו‬ ‫הפנימית‪ ,‬ומדבר ישירות אלינו על תמה‪.‬‬ ‫דרך התמה שהיא כשלעצמה מושא אבוד שחורג מאובדיתיותו מובאת רמיזה למפגשו‬ ‫של הקורא עם אותה מסה‪ .‬זהו היצג שלמעשה בממד מתרבה‪-‬גבוה יותר של שדה‪-‬הממד‬ ‫הוא היצג ליחס הפנים‪-‬פסיכואנליטי כמשל לפנים‪-‬פוליטי ולפנים‪-‬מושגי‪ ,‬ובמיוחד לקריסות‬ ‫המשבר שלהם‪.‬‬ ‫כשם שהמסה בהחזקתה את התמה בכלל ואת התמה בפרט (גם כהיצג מבני של‬ ‫התמה הכללית) של המושא כאבוד‪ ,‬כך כיצירה פסיכואנליטית היא מספרת לנו משל על‬ ‫הפנים‪-‬פסיכואנליטי‪ .‬ואז הפנים‪-‬פסיכואנליטי הזה רומז על משברים פנימיים בתוך‬ ‫הפוליטיקה וההרמנויטיקה והפילוסופיה‪.‬‬ ‫מה שהתמה הפנימית של המסה מחזיקה הוא עניין המושא האבוד‪ .‬זאת מתוך‬ ‫שאנחנו בקריאה מאזינים לשיחה הסמויה של הכתב עם עצמו ביחס לאותה תמה‪.‬‬ ‫אין אנו קוראים במישרין אלא נוכחים בעת השיחה הסודית הזו‪ .‬והפנים‪-‬שיח חושף‬ ‫את התהומות המבניים של הכתב עם עצמו‪ .‬תהומות שיש להם רמיזה לתהומות שבתוכם‬ ‫הכתב רוטט‪ .‬רוטט את התמה‪.‬‬ ‫הרטט הזה של התמה הפנימית מכוון להפגנים תמתיים שהם גם בסוד השיח של‬ ‫הכתב עם עצמו‪ :‬אודות משבר המושג או משבר הטרנספרנס או משבר ההבנה‪.‬‬ ‫‪2‬‬ ‫יצחק בנימיני – עבודת האבל ואבודת המלנכוליה‬ ‫מכאן שלא ניתן ְלאָ ֵדׁש את השיחה של החיבור הפרוידיאני עצמו בתוכו עם עצמיותו‬ ‫‪.8‬‬ ‫עם השאלה הפנימית שלו בין שתי אפשרויות הקריאה‪ ,‬אפשרות עבודת האבל ואפשרות‬ ‫אבודת המלנכוליה‪ ,‬כהשלך הרמנויטי פנימי לתימת אובדן המושא‪ ,‬בתוך אובדנו של התימתי‬ ‫עצמו כחלק משיחת הכתב עם עצמו‪.‬‬ ‫ואם אכן המבוא לקריאה במסה אינו רק תקדים מסביר לתכניה שטרנסצנדנטיים‬ ‫למילים בתוך הפיתול שבין קריאה‪-‬כתיבה‪ ,‬אזי הוא פעולת הקריאה (קריאת מה שנכתב‬ ‫כנכתב) ‪ ,‬כהדהוד הקריאה הפנימית‪ ,‬באופן שהמסה קוראת את עצמה‪ ,‬מרגע שנכתבה‪,‬‬ ‫בהרמנויטיקה‪-‬עצמית (בהיותו של כל כתב‪ ,‬באשר‪-‬הוא‪ ,‬שמרגע שנברא קורא את עצמו‬ ‫ומפרש את עצמו ומציע לקורא את הרמנויטיקת הקריאה שלו עצמה מעצם מלאכת הקריאה‬ ‫שהכתב מחולל לעצמו)‪.‬‬ ‫הכיצד בכלל ננוע בתוך אי‪-‬נחת זה הנרמז מתוך התמות של המסה על אובדן‬ ‫‪.9‬‬ ‫ו לידתו של הזולת מחדש מתוך הזיקות האפשריות לאותו אובדן של הזולת או המושא או‬ ‫המובן? אנו נעים בתוך פלונטר זה שבו המסה מציבה את אי המובן בהנגש עם אי ההינתנות‬ ‫של המושא הזיקתי‪ .‬הכיצד? הביטוי של אי ההינתנות של המושא הזולתי מבוטא באמצעות‬ ‫אי המובן המלנכולי‪ ,‬גם זה שבשורש עבודת האבל‪.‬‬ ‫מכאן שאנחנו נעים בין אי‪-‬הנחת במפגש שבין האפשרות של המובן ְל ַדבֵ ר את האי‪-‬‬ ‫אפשרות של המושא האבוד ואי אפשרות ְל ַדבֵ ר את האפשרות של הזולת האבוד‪.‬‬ ‫כיצד‪ ,‬אם כן‪ ,‬נבוא לקרוא את המסה מדברת את עצמה ומדברת לנו אודות אפשרות‬ ‫הכתיבה מחדש אותה דרכנו‪ ,‬אובדים בתוך אובדנה להבין את עצם הזיקה לזולת שתמיד‬ ‫הוא אבוד עבורנו בדרך כזו או אחרת‪ ,‬מהיותו מושא‪ ,‬מהיותו זה ששם‪-‬עצמו ככפוף לזיקה‬ ‫שלנו כלפיו‪.‬‬ ‫אגב כך‪ ,‬ההלחם שלנו ל"אבודת" מלנכוליה‪ ,‬אין משמעו נוצר רק בתוך הנפילה למסמן‬ ‫"אובדן" אלא משמר גם את העבודה‪ ,‬אלא זו עבודה שיש בה מהאובדן‪ ,‬לא במובן של‬ ‫התייחסות לאובדן‪ ,‬בכפוף להטען הפרוידיאני של הנפילה הזו‪ ,‬אלא במובן של עבודה של‬ ‫השדה היקומי של האובדן (כאילו האובדן ישות עצמאית בלי קשר לסובייקט או לאובייקט‬ ‫בעולם‪ ,‬כמו למשל ישות החטא הפאוליני)‪.‬‬ ‫שיוצג נתון‪ .‬״אבל ומלנכוליה״ נחשבה ונכתבה במהלך השנים ‪1915-1914‬‬ ‫‪.10‬‬ ‫ופורסמה בשנת ‪ ,1917‬כלומר בתוך סד התאריכים ‪ 1918-1914‬של מלחמת העולם‬ ‫הראשונה‪ .‬אלה רגעים טקסטואליים בתוך ההיסטוריה‪ ,‬רגעים שנושאים חותמות של משבר‬ ‫אשר מניעות את סובייקטיביות האבלות וסובייקטיביות המלנכוליה ובמיוחד את מה שביניהן‪,‬‬ ‫מרחב הביניים של המלנכוליה שמניעה את האבלות ולהיפך את (חוסר) האבלות שמניעה‬ ‫את המלנכולי‪.‬‬ ‫אלה חותמות המשבר של האובדן‪ ,‬של האבדה הניטרלית כביכול אבל גם של כאב‬ ‫איבוד המושאים האהובים‪ ,‬ואף של תהום האובדן‪-‬כשלעצמו (אובדן ללא סובייקט שכואב‬ ‫את אובדנו‪ ,‬אולי כהצרנה חריפה של המלנכולי)‪ ,‬או תהום הסובייקט‪-‬כשלעצמו (באובדנו‬ ‫את עצם חסר האובדן שיהא אובייקט להיאבד למען האובדן) או תהום קיומו של האובייקט‪-‬‬ ‫כשלעצמו (בלא סובייקט להכיר בו ועל כן האובייקט מת)‪ .‬אם פרויד מדבר את צילו של‬ ‫האובייקט שנופל על הסובייקט‪ ,‬הרי שיש גם מן הצל שללא אובייקט‪ ,‬ללא מקור המתייצג‪.‬‬ ‫כפלי האובדנים הללו והתהומים הנפערים ביניהם נרשמו בצרות‪-‬צרורות של‬ ‫פילוסופיה או שמא אנטיסופיה ב‪ fin de siècle-‬מפרידריך ניטשה ועד לודוויג ויטגנשטיין‬ ‫והלאה‪-‬הלאה אודות משבר הייצוג הקנטיאני (ברישום הביטוי הזה ישנו כפל משמעות‬ ‫אפשרי שמחזיק בתוך הקיפול את המשמעות‪ :‬המילה ״קנטיאני״ פונה אל המילה ״משבר״‬ ‫וקנטיאני גם פונה אל המילה ״ייצוג״‪ ,‬בהחזקה של הביטוי כולו ב״בין לבין״ משבר‪/‬ייצוג‪ ,‬שם‬ ‫משתרבבת הקנטיאניות שהולידה את צאצאיה כמורדים כנגדה)‪ .‬אודות משבר ייצוג‬ ‫האובייקט‪ ,‬משבר הייצוג של עצם האובדן בכלל ואובדן האובייקט‪-‬מושא בפרט‪ ,‬עם אובדן‬ ‫הזיקה הישירה אל המושא‪ ,‬המפונטזת‪-‬כממשית אליו‪ ,‬אל ה‪ Ding-‬בין אם הוא חפץ דומם‬ ‫או הזולת שלי‪ ,‬בין אם הוא לעצמו‪ an-sich-‬בין אם לאו‪.‬‬ ‫וכנגד ובתוך הכפירה הפילוסופית הזו פרויד מביא לנו מתוך המשבר את האתיקה‬ ‫הפסיכואנליטית אודות זיקת המושא‪ ,‬זיקת המושא האבוד‪ ,‬זיקת האובדן ללא מושא‪ ,‬זיקת‬ ‫המושא שאיבד ממושאיותו‪ .‬צורות שונות של הפגני אובדן לאובייקט‪ .‬אבל אתיקה של זיקה‪.‬‬ ‫המשבר שהמסה ״אבל ומלנכוליה״ מדבררת למעשה משובר בין שלושה חותמות‬ ‫‪.11‬‬ ‫ראשיים של משבר‪ ,‬כאשר עצם השבירה ביניהם היא שמאחדת אותה למשבר אחד‪ ,‬שבו‬ ‫‪3‬‬ ‫יצחק בנימיני – עבודת האבל ואבודת המלנכוליה‬ ‫כל שבר מהדהד את זולתו‪ ,‬הפוליטי את המושגי את הסובייקטי ‪ -‬ובכיוונים ההופכיים‪ .‬ואף‬ ‫על פי שהפסיכואנליזה מציעה את אתיקת הזיקה שלה‪ ,‬עדיין האתיקה לכודה בתוך הגיון‬ ‫החותמות הללו‪.‬‬ ‫החותמות הם של הפוליטי‪-‬חברתי (הקריסה של אירופה לתוך עצמה בתוך המלחמה‬ ‫תוך כדי הצמדת העולם לקריסת העצמי הזה)‪ ,‬של הפילוסופי‪-‬מושגי (הקריסה של‬ ‫המושגיות והלוגיות והשפה לתוך עצמן בתוך המטפסיכולוגיה‪ ,‬עם ובלי להדהד את קריסת‬ ‫המושגיות הפילוסופית או המשגת הקריסתיות הפילוסופית)‪ ,‬של הפסיכואנליטי‪-‬סובייקטי‬ ‫(הקריסה של הטרנספרנס לתוך עצמו בתוך העבודה הפסיכואנליטית שנתקלת בגבול של‬ ‫עצמה‪ ,‬גבול הלא‪-‬מודע הזולתי‪-‬זיקתי)‪.‬‬ ‫שלוש קריסות שהמתח בין האבל ובין המלנכוליה (לא כניגוד אלא כתפעול הדדי‬ ‫ביניהן‪ ,‬בבחינת מאבחנות יחד את הסובייקט המתאבל בתוך המלנכוליה והמתאבד בתוך‬ ‫האבלות)‪ ,‬מפגין עצמו דרך פרויד שרושם אותו במסה של ״אבל ומלנכוליה״‪.‬‬ ‫זהו המחבר שהוא מעין בובה לרוח‪-‬המשבר ההיסטורי‪-‬פסיכואנליטי‪-‬מושגי ואשר‬ ‫בשמו רושם את אופק הסובייקט של אותו משבר‪ ,‬אופק ההיפעלויות האפשריות שלו‪ ,‬גבולות‬ ‫הגזרה של הסובייקט‪ ,‬הסובייקט באשר הוא סובייקט‪ ,‬באשר הוא ניצב אל מול האובדן‬ ‫המתמיד‪ ,‬אל מול היותו חסר את אופק ההבנה והפעולה אל מול אובדן זה‪.‬‬ ‫מרכז הכובד במסה הוא קשירה סמויה בין שלושת החותמות הללו‪ ,‬למשבר אחד‪,‬‬ ‫משבר אשר נפתח אל ההרמנויטיקה שלנו כקוראים‪ ,‬בין אם אנו נתונים לקריאת‪-‬אבל או‬ ‫לקריאת‪-‬מלנכוליה‪ ,‬לקריאה שהרמנויטיקה של אובדן מאפשרת את קפיצת האמונה לתוך‬ ‫הכתוב וחילוץ ההבנה עבורנו‪ ,‬או לקריאה שבה האובדן מחסל כל אפשרות של הרמנויטיקה‪,‬‬ ‫אלא השהייה אינסופית בתוך בינת האי‪-‬בינה‪ .‬אבל שתי קריאות אלה‪ ,‬אינן שני קטבים‬ ‫מנוגדים אלא עובדים זה עם זה‪ ,‬זה לצד זה‪ ,‬מתוך שהמשבר ההיסטורי‪-‬מושגי‪-‬סובייקטי‬ ‫מחזיק אותם יחד לאופק קריאה שתמיד הוא גם אבוד וגם מאפשר את הבנת עצם המשבר‬ ‫(כנקודת המגוז של היחס בין שתי צורות קריאה אלה)‪.‬‬ ‫חותם משבר אירופה של מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬אותה אירופה ש‪ ex-port-‬את‬ ‫‪.12‬‬ ‫דכאון ה(נ)צרות שלה‪ .‬אחרי שהעולם‪ ,‬ש‪ colonized-‬וסופג את מערביות הערכים‬ ‫הליברליים של הסובייקט המערבי‪ ,‬נאלץ אותו עולם לספוג ‪ in-port‬את משברי הדיסוננס‬ ‫האירופאי‪ ,‬משבר המדעיזם האירופאי‪ ,‬משבר האירופאיות המדעיסטית‪ ,‬אם נוכל‬ ‫להשתעשע לא רק עם האבלות של פרויד אלא גם עם אחיו ליהודיות הנאורה על סף ייאוש‪,‬‬ ‫אדמונד הוסרל‪.‬‬ ‫זו האירופאיות שהמשבר שהיא חווה הוא בין היתר משבר האפשרות להתאבל על‬ ‫אובדן האל ואובדן האובייקט‪-‬כשלעצמו‪ ,‬משבר הסובייקט בניסיונו להשיג את הזולת דרך‬ ‫האובדן המתמיד שלו כזולתי שלי ואת האובדנות דרך הזולת שאינו משועבד לאובדן‬ ‫ונוכחותו כאן ועכשיו מעבר לכל הפשטה פילוסופית‪.‬‬ ‫דיסוננס הסובייקט המשתחרר ממועקות הזולת‪ ,‬הסובייקט של החירות שדרכו להשיג‬ ‫זאת היא ה‪ a-‬של ה‪ poria-‬בבחינת ה‪-‬לא של ה‪-‬דרך כ‪ .aporia-‬אבל זו לא רק ‪ a‬של שלילה‬ ‫אלא כזו האות שמסדירה את הדרך בהיותה בלתי סדורה‪ ,‬כאשר הסובייקט רוצה להשיג‬ ‫את דרכו‪ ,‬את דרכו הבלתי דרוכה‪ ,‬דרך הזולת‪ ,‬דרך אובדן הזולת‪ ,‬שהוא הרישום מחדש‬ ‫של הזולת הזה‪ ,‬בין שתי אפשרויות של זיקת העצמי אל הזולת‪ :‬מגע האבל ונתק‬ ‫המלנכוליה‪.‬‬ ‫המסה של פרויד היא שמציבה בפנינו את סבך השאלות של אותו סובייקט חירות‬ ‫‪.13‬‬ ‫שמשיג את חירותו וחירות הזולת תוך התעלמות מרצונו של הזולת בכבוד ובהכרה שלא‬ ‫דרך החירות האישית‪ .‬מסה אשר מכיוונה הפוליטי והפסיכואנליטי מציבה לנו‪ ,‬סובייקטי‬ ‫החירות‪ ,‬מראה אודות תהליכי הנפש שלנו ברגעי המשבר הפוליטי בנוכחות השבר‬ ‫בישראליות‪ ,‬בגרעינה כישראליות האחת‪ .‬מתה הישראליות‪.‬‬ ‫הספיגה שנעשתה בקרב ציבורים פנים ישראליים שממוקמים מחוץ לישראליות‬ ‫האחת‪-‬לשעבר מתמרדת עתה ומציבה עצמה כקוטב שמקיא את הערכים שאותו סובייקט‬ ‫ישראלי של החירות ביקש להציב במרכב‪-‬במרכז הווייתו הפוליטית‪ .‬התגובה הפרוידיאנית‬ ‫של אותו סובייקט נעה בין המתח של אבל ומלנכוליה‪ .‬גם מתוך שהמאניה מבצבצת לה‬ ‫כפתרון מלנכולי עסיסי‪.‬‬ ‫מאניה שהגריסה הישראלית העכשווית שלה גלומה בצל העליז כביכול של הלאומן‬ ‫הלא יאומן בזחיחותו‪ ,‬כל כולו צל פנימי למלנכוליה חמוצה עצמית ושל אותה מלנכוליה‬ ‫‪4‬‬ ‫יצחק בנימיני – עבודת האבל ואבודת המלנכוליה‬ ‫ונהדפת ומוטלת על השמאלן ה״בוגדן״ שאינו משרת מספיק את פרויקט הכיבוש‪ ,‬כיבוש‬ ‫הפנים‪ ,‬מהפלסטיני ועד לישראלי עצמו‪.‬‬ ‫אז מה יש במסתו של פרויד בכדי להאיר את המשבר העכשווי בפוליטיות הישראלית?‬ ‫לשם כך מוצעת הבנה פנים פסיכואנליטית ומשם תנועה אל הפוליטי‪ .‬לא שהפוליטי הוא‬ ‫חיצוני לפרוצדורת ההוויה במובנה הפסיכואנליטי‪ .‬זאת מכיוון שהפוליטי הוא המסילה‬ ‫שפרוצדורת ההוויה (כלומר פרוצדורה להסדרת ההוויה) מתקדמת בה‪ .‬השיח הפסיכואנליטי‬ ‫אינו אלא הסדרה פוליטית של התודעה עם הבלתי ידוע לה (כולל חוסר ההכרה בהיותה‬ ‫תודעה וחוסר ההכרה בהיותה שורה במרחב הבלתי ידוע)‪.‬‬ ‫החיבור הזה של פרויד הוא כתב מוזר בתוך קורפוס כתבים מוזר כשלעצמו‪ .‬פרויד‬ ‫‪.14‬‬ ‫החליט לאסוף את עצמו אחת ולתמיד כמו שעשה בניסיון הדון קיחוטי הקודם של ״המתווה‬ ‫לפסיכולוגיה מדעית״ (‪ Entwurf‬משנת ‪ ,)1895‬בחיבור שמהווה את בסיס המפנה‬ ‫הפסיכואנליטי דרך נטישתו‪ .‬דרך כישלונו‪ .‬כישלון מושגי שמהווה את בסיס העבודה‬ ‫הפסיכואנליטית‪ .‬בתוך מהומת המלחמה והבנים בחזית ביקש פרויד להתמיד את המושגי‬ ‫ולארגן את הידע התיאורטי שלו בסדרה של תריסר חיבורים‪ ,‬שחיבור הולדתם היה כבר‬ ‫נתון להתאבדות‪ ,‬של חלקם לפחות‪ ,‬באח הבוער של זיגמונד ומרתה למען חימום ביתם‪.‬‬ ‫מהתריסר ניצלו באש שבעה וניצלו בדפוס חמישה‪ .‬האש אבל לא הספיקה לאכול את‬ ‫מה שנשלח לפרנצי במכתב וכך התגלה חיבור אבוד על הטרנספרנס‪ .‬חמשת הניצולים‬ ‫מפגינים את עבודתו המושגית של פרויד כאשר המושגיות והקליניות רודפות זו את זו וכך‬ ‫אחת מייסדת ממש את רעותה‪.‬‬ ‫יתרה מכך‪ ,‬הייסוד עצמו הוא בשורש החשיבה המטאפיזית לגבי היחס בין שדה‬ ‫המושג לשדה הממשות הקלינית‪.‬‬ ‫״אבל ומלנכוליה״ אבל מתמקם אחרת בתוך החמישייה הנאצלת הזו‪ .‬בכל ארבעת‬ ‫‪.15‬‬ ‫החיבורים האחרים‪ :‬״הלא‪-‬מודע״‪ ,‬״ההדחקה״‪ ,‬״דחפים וגורלותיהם״‪ ,‬״השלמה‬ ‫מטפסיכולוגית לתורת החלום״‪ ,‬הרדיפה ההדדית בין המושגיות לבין הקליניות נשמרת‬ ‫ובמיוחד ההדדיות הזו‪ .‬ואילו ב״אבל ומלנכוליה״ אין עבודה מושגית במובן הישיר סביב‬ ‫מושגים כמו אבל‪ Trauer-‬או מלנכוליה‪.Melancholie-‬‬ ‫אך היכן המשבר המושגי שדיברנו אותו קודם לכן? זהו משבר ברמת ממד עליון יותר‪,‬‬ ‫לא במושג כזה או אחר‪ ,‬אלא בהפגן היחס של הסובייקט הפסיכואנליטי עם המרחב הטיפולי‬ ‫שלו‪ ,‬ושאלת הגאולה אל מול האובדן‪ .‬אין זה שלב שבו הפסיכואנליזה מורה על כישלונה‪,‬‬ ‫אבל הכישלון שהנפילה לתוכה היא מתמדת‪ .‬״הוכחה״ לכך נובעת מתוך ההכרה‬ ‫שהסובייקטים של המלנכוליה והאבל בקריאה מדוקדקת של המסה אינם שני ניגודים ואפילו‬ ‫לא שני צדדים של אותה מטבע‪ .‬הם אותו צד באותו מטבע‪ ,‬אבל אולי מטבע בצורת טבעת‬ ‫מוביאוס לאקאניאני‪.‬‬ ‫מה שהמסה מציבה הוא את גרעין העבודה האנליטית בתוך הקפל הטופולוגי שלה‬ ‫‪.16‬‬ ‫של קישלון האנליזה כמסלול העבודה האנליטית‪ :‬הכישלון בהתייחס לריפוי כמו הכישלון‬ ‫שבהתייחס לאובדן ומרחב המלנכוליה בגרעין פנימי אשר מניע מאבודת המלנכוליה אל‬ ‫עבודת האבל‪ .‬הפסיכואנליזה היא אותו קישלון‪.‬‬ ‫אולי כותרת ההרצאה הייתה צריכה לעבור עוד גלגול‪ :‬אבודת האבל (אגב השימוש של‬ ‫פרויד בקטגוריה של "עבודת המלנכוליה" כהדהוד אירוני ל"עבודת האבל")‪ .‬מכיוון שהאבל‬ ‫כעבודה מחזיק את הלוגיקה המלנכולית כעובדה ואת האיבוד בתוך האובדן ואת אבודת‬ ‫המלנכוליה שלה ומבצע בה עבודה לאבודה או שמא אבודה לאבודה‪ .‬וכך הלאה עבודת‬ ‫האבל יכולה להתפרש כסדרה לא אינסופית של אבודות‪-‬מלנכוליה אחת על השנייה אשר‬ ‫לאט לאט מאפשרות את שחרור הסובייקט מלפיתת האובייקט המת‪.‬‬ ‫תהליך זה יכול להביא לפתחנו את מצביות עבודת הקריאה או אבודת הקריאה שלנו‬ ‫בכתב או אבודת האנליזה הפרוידיאנית‪ ,‬שבה אין הלחם סופי של האנליזה בתוך השלמה‬ ‫או שילומים למציאות‪ ,‬אלא תהליך איטי של אבודת אבל עם האובדן‪ ,‬מתוך שמה שאבוד‬ ‫הו א מגע הקשר עם האובדן עצמו‪ ,‬עם יכולת הזיקה אליו‪ .‬ומתוך שפרויד מציג לנו את‬ ‫אפשרויותיה של הזיקה לחתור לעצמה מסלול בתוך ערפל זה‪.‬‬ ‫‪5‬‬