לדלג לתוכן

Gold Against the Soul

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gold Against the Soul
אלבום אולפן מאת מאניק סטריט פריצ'רז
יצא לאור 1993
סוגה רוק
שפה אנגלית
חברת תקליטים קולומביה
הפקה דייב ארינגה
כרונולוגיית אלבומים של מאניק סטריט פריצ'רז
Generation Terrorists
(1992) 		Gold Against the Soul
(1993) 		The Holy Bible
(1994)

Gold Against the Soul הוא אלבום האולפן השני של להקת הרוק האלטרנטיבי הוולשית מאניק סטריט פריצ'רז שיצא ב-21 ביוני 1993, בחברת התקליטים Columbia.

האלבום הגיע למקום ה-8 במצעד האלבומים הבריטי. מאז זכה למעמד של אלבום זהב (100,000 עותקים) ושהה יותר מ-10 שבועות ב-75 המובילים[1] Gold Against the Soul הגיע גם לטופ 100 בגרמניה ול-50 המובילים ביפן.

במרץ 2020, הודיעו חברי הלהקה על מהדורה מחודשת של Gold Against the Soul לשחרור ב-12 ביוני 2020. תוכן הבונוס כלל דמואים שלא פורסמו בעבר, B-sides מהתקופה, רמיקסים והקלטה חיה, בעוד שהתקליטור שוחרר לצד ספר של תצלומים בלתי נראים מהתקופה עם הערות בכתב יד ומילים של הלהקה.[2]

האלבום ידוע במילים שלו המשקפות מלנכוליה ושילב וריאציה של סגנונות, כולל פאנק וגראנג'.[3][4]

ביקורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי AllMusic, האלבום לוקח את "נטיות הרוק הקשה של Generation Terrorists, (אלבום הבכורה של הלהקה) לקיצוניות". דייב דה סילביה ב- Sputnikmusic אפיין אותו כאלבום גלאם רוק, בדומה לזה של בון ג'ובי,[5] כאשר סיימון פרייס משווה את התקליט ל"תערובת של בון ג'ובי ונירוונה".[6] קאם לינדזי מ- Exclaim! הכריז שזהו אלבום "גלאם רוק זועף".[7] כשכתב את Leyendas Urbanas del Rock בשנת 2019, הכריז חוסה לואיס מרטין ש- Gold Against the Soul ראה את המאניקים "נוטשים את הגלאם פאנק ומתקרבים בצורה מסוכנת לגראנג'".[8] טום דויל מ-"Q" כינה את הסאונד של האלבום "פופ-רוק אפי",[9] בעוד ש- Gigwise תיאר אותו כגלאם מטאל.[10]

האלבום הציג מגוון סגנונות; "Roses in the hospital" נכנס לסגנון "פאנק רוק באצטדיון",[11] בעוד ש"La Tristesse Durera" שילב דינמיקה שקטה-רועשת. שרון יובאנוביץ' כינה אותה "הליכה אחר תבנית הגראנג".[4]

סיימון פרייס מהטלגרף סבר[6] כי התוכן הלירי הוא הרבה פחות פוליטי מאלבומם הראשון הקודם Generation Terrorists, והאלבום משקף יותר את הייאוש והמלנכוליה של עבודתם המאוחרת.

סטיוארט ביילי, שכתב עבור ה-NME, כינה את האלבום "מבלבל" ו"יותר מדי סלאש ולא מספיק Burn", אבל כן החמיא למוזיקליות שלו, ואמר "התופים והגיטרות רועמים גבוה יותר במיקס, וריפים מאסיביים והרמוניים נמצאים בכל מקום". בביקורת שלו עבור Vox, קית' קמרון העיר שהאלבום הראה את Manic Street Preachers "מחליק בזהירות על הקרח הבוגדני של האלבום השני הקשה". פיטר מ"קיין" היה ביקורתי יותר, וכינה את האלבום "מוכשר באופן שטחי, כמובן, אבל תגרד מתחת לפני השטח ותמצא מעט סימני חיים, רק חוסר שביעות רצון מעורפל, מבולבל ומשעמם". בין הביקורות החיוביות יותר, שיבח סטיוארט מקוני ממגזין Select את האלבום "כהתפחרות אדירה אפילו מאלבום הבכורה המצוין שלהם" ו"כמעט ללא יוצא מן הכלל נהדר", המגזינים קרנג! ומלודי מייקר רשמו את Gold Against the Soul במספר 8[12] ומספר 25, בהתאמה, ברשימות סוף השנה של האלבומים הטובים ביותר של 1993.

מורשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הן ה-"NME" והן "Q" שינו מאז את דעותיהן על האלבום בכמה מאמרים מאוחרים יותר, כאשר פול סטוקס של הראשון סבור כי אורכו הקצר, "מצחיק, מונע וממוקד" עומד בניגוד ל"רשימות הרצועות הארוכות והמתפנקות" של אלבומים אחרים. מה שמציע ש"עם ההפקה הגדולה והידידותית לרדיו של דייב ארינגה, קל להבין מדוע האלבום עורר סערה כזו בהשוואה לרוק הפראי והפראי כמעט של האלבום שקדם לו, עם זאת, עם הצליל החזק והידידותי יותר של הלהקה שהופיע בשנים שלאחר מכן, האלבום הזה כבר לא כל כך מנוגד לאסתטיקה הכללית של Manics." הפרסום האחרון, בסקירה רטרוספקטיבית של The holy Bible, הסתכל אחורה על האלבום כ"מאמץ פופ-מטאל לא מוערך שחמוש בקומץ של מנגינות גדולות בתום לב", וציטט את השיר "La Tristesse Durera" כגולת הכותרת שלו.

בסקירה הרטרוספקטיבית שלו, סטיבן תומאס ארלוין מ- AllMusic תיאר את Gold Against the Soul כ"אלבום שני פגום אך מסקרן". כותב המוזיקה של ספוטניק דייב דה סילביה כינה אותו "אלבום משובח, ובהחלט לא מוערך, שנפל קורבן למשקל הציפיות שיצר קודמו ונפל בהרבה מהסטנדרט שהציב יורשו, The Holy Bible, שיצא בשנה שלאחר מכן. לאלבום יש פגמים רבים – הוא ממהר; זה נוסחתי בחלקים; המוזיקה נפגעה לפעמים בחיפוש אחר להיט, אבל מאחורי הפגמים האלה מסתתר אלבום רוק'נ'רול מוצק עם קצה עמוק ועמוק יותר מכל אלבום רוק אחר שתשמעו."[5] ג'ו טנגארי מפיצ'פורק, לעומת זאת, הגדיר את האלבום כ"עמל רוק קשה, שוקע בכיתה ב', שגרם להם להיראות נשטפים מוקדם", והגיע למסקנה ש"לא הייתה באמת הכנה לעוצמה, לסטייה ולאפלה האמיתית של The holy Bible שיבוא לאחר מכן בשנת 1994.[13]

"זה הוגן לומר שההיסטוריה שפטה את Gold Against the Soul... מעט לא בצדק", כתב בן פטאשניק. ב-2008. הוא הוסיף כי האלבום היה "כבד, מלודי ועמוס בפזמונים ענקיים: ידידותי לרדיו לא חייב לשמש במובן המזלזל והוא בהחלט נחשב ובוגר יותר מהבכורה שלהם".[14] טום יואינג מ- Freaky Trigger כינה את Gold Against the Soul כ"חצי קלאסיקה של מתכת רגישה" שנבנתה על הסגנון של הסינגל הקודם של ה-Manics "Motorcycle Emptiness". הוא הדגיש את "הפרסונה המבולבלת-ניהיליסטית שהופנמה ודפוקה עד כדי קריסה, בזמן שהריפים פשוט ממשיכים לנגן".[15] בשנת 2013, "La Tristesse Durera" נבחר על ידי מגזין הקלאש כאחד הסינגלים האהובים על חברי הלהקה

Gold Against the Soul יצא ההוצאה מחודשת מפוארת בשנת 2020 עם ספר A4 בן 120 עמודים של תמונות וסריקות של דפי שיר מקוריים בתוספת הדגמות שלא פורסמו בעבר. בביקורת שלו למגזין FMS, ג'ימי ארונדל מתייחס לאי הנוחות שהביעה הלהקה בעבר בנוגע לתקליט; "נראה שהלהקה גירשה את הבושה המיותרת שתמיד נראתה כנשאה לאלבומה השני, ולבסוף נתנה לאלבום את הכבוד הראוי לה".[16] 

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "Manic Street Preachers". Official Charts Company. ארכיון מ-15 ביוני 2011. נבדק ב-21 באוגוסט 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "Gold Against the Soul Deluxe Re-Issue". Manic Street Preachers. 11 במרץ 2020. נבדק ב-27 ביוני 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Clarke, Allison (25 באפריל 2016). "Manic Street Preachers: Anything but Everything Must Go". LouderSound. נבדק ב-19 במאי 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 Jovanovic, Rob (2010). A Version of Reason: The Search for Richey Edwards. Hachette UK. ISBN 9781409111290.
  5. ^ 1 2 de Sylvia, Dave (20 באוגוסט 2005). "Manic Street Preachers – Gold Against the Soul". Sputnikmusic. נבדק ב-27 בנובמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ 1 2 Price, Simon (24 באוקטובר 2004). "Manic Street Preachers: Sublime and ridiculous". The Telegraph. נבדק ב-1 בנובמבר 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ Lindsay, Cam (24 במאי 2016). "An Essential Guide to Manic Street Preachers". Exclaim!. נבדק ב-23 באוגוסט 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Martin, Jose Luis (29 ביולי 2019). Leyendas Urbanas del Rock (בספרדית). Ma Non Troppo. ISBN 978-84-9917-574-4. נבדק ב-27 ביוני 2020. {{cite book}}: (עזרה)
  9. ^ Doyle, Tom (ביוני 1996). "Manic Street Preachers: Everything Must Go". Q. EMAP. p. 116. אורכב מ-המקור ב-21 באפריל 2001. נבדק ב-23 באוגוסט 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Trefor, Cai (25 בנובמבר 2015). "The 27 greatest Welsh bands of all time". Gigwise. נבדק ב-14 במאי 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Scott, Ben P (11 ביוני 2020). "ALBUM REVIEW: Manic Street Preachers – Gold Against The Soul (Deluxe Reissue)". XSNoise. נבדק ב-16 ביוני 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ "Rocklist.net...Kerrang! Lists Page 1..." Rocklist.net. נבדק ב-31 בדצמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Tangari, Joe (17 בינואר 2005). "Manic Street Preachers: The Holy Bible". Pitchfork. נבדק ב-9 בינואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ Patashnik, Ben (25 בפברואר 2008). "Discography reassessed: the Manics in perspective". Drowned in Sound. אורכב מ-המקור ב-4 בפברואר 2013. נבדק ב-10 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Ewing, Tom (26 בנובמבר 1999). "19. Manic Street Preachers – "Motorcycle Emptiness"". Freaky Trigger. נבדק ב-2 ביוני 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Arundell, Jimi (11 ביוני 2020). "Manic Street Preachers Reissue Gold Against The Soul & Finally Give Their Second Album the Respect It Deserves". FMS. נבדק ב-23 באוגוסט 2020. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=Gold_Against_the_Soul&oldid=39739245"