עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס

עושה מעשה זִמְרִי ומבקש שכר כְּפִינְחָס הוא ביטוי המתאר אדם העושה מעשה נקלה אך מתהדר כאילו עשה מעשה נעלה.

מקור הביטוי

ערך מורחב – חטא בעל פעור

מקור הביטוי בסיפור המופיע בתורה, שם מסופר על זמרי בן סלוא, נשיא בית אב בשבט שמעון שבא על הנסיכה המדיינית כזבי בת צור בהתרסה, "לעיני משה ולעיני כל עדת ישראל" וגרם לעונש המגפה שבה נהרגו עשרים וארבעה אלף מבני ישראל, עד שבא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, הרג את זמרי ואת המדיינית, ובכך עצר את המגפה.

הסבר הביטוי

מעשהו של פינחס נחשב על פי פשוטו של המקרא למעשה גבורה עילאי, ואף לקידוש השם (התלמוד מתייחס למעשה באופן מורכב יותר, וממקד את ההצדקות ההלכתיות להרג), על כך קיבל שכרו לשמש מכאן ולהבא בכהונה, ועל פי התרגום יונתן בן עוזיאל והזוהר אף זכה לשכר שלא ימות לעולם ויהפך למלאך, והוא אף יבוא לבשר על הגאולה.

לעומתו נחשב מעשהו של זמרי למעשה של טומאה, ועונשו נחשב למוצדק על ידי חכמי התורה, אף שלא הייתה קיימת הלכה מפורשת שמתוכה היו יכולים להעמידו לדין, אלא רק הלכה שבעל-פה, על פיה הבועל ארמית (גויה) - קנאים פוגעים בו.

לראשונה מופיע הביטוי בדבריו האחרונים של אלכסנדר ינאי אל אשתו שלומציון המלכה, כפי שמצטט אותם התלמוד הבבלי. בתקופה האחרונה לשלטונו לחם אלכסנדר ינאי, מגדולי המלכים לבית חשמונאי, כנגד סיעת הפרושים, ואף הרג רבים מהם.

בימיו האחרונים הבין אלכסנדר ינאי כי שגה^{[דרוש מקור]}, וראה שאשתו שלומציון מקרבת אליה דווקא את הפרושים שבהם נלחם, ומרחיקה את בעלי בריתו הצדוקים. צוואתו לה הייתה: ”אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס”.

מקורות נוספים למעשה זמרי

• מדרש תנחומא ויחי סימן י'
• תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ו', הלכה ג' (דפוס וילנא: דף כ"ח, עמוד א')
• תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ד, עמוד ב'