משקל (שירה)

משקל (גם בלועזית: ריתמוּס) הוא שם כולל למערכות המִקְצָב המשמשות ברוב סוגי השירה. לתורת המשקל מונחים נרדפים – ריתמיקה, מֶטריקה ופּרוזודיה. שירה בעלת מקצב מוגדר נקראת שירה שקולה, ואילו שירה בלתי-שקולה נקראת שירה חופשית.

ישנן שיטות מקצב שונות, ובכל אחת מהן מתאפשרים כמה מקצבים. בשיטה הכמותית (השיטה הסִילַבִּית), המקצב מבוסס על מספר מסוים של הברות מסוג מסוים (ארוכות/קצרות, לפי הגדרת השפה); השירה ביוונית עתיקה ובלטינית שקולה במשקלים שונים בשיטה הכמותית, וכך גם רוב השירה בצרפתית. בשיטה האיכותית (השיטה הסילבּו-טונית או השיטה הטוני-סילבית), המקצב מבוסס על דפוס מסוים של הטעמות, כלומר של הברות מודגשות לעומת בלתי מודגשות. רוב השירה השקולה באנגלית, בגרמנית, ברוסית ובעברית מודרנית שקולה בשיטה האיכותית. השירה העברית הקדומה משתמשת בדרך כלל בשיטה הכמותית או בשיטה הטונית הטהורה. בשירה העברית מדור המדינה והלאה, הצטמצם מאוד השימוש במשקל, ורוב השירה היא שירה חופשית.

סוגות שיר מסוימות מתאפיינות גם במשקלים מסוימים; למשל, השירה האפית היוונית והרומית שקולה בהקסמטר דקטילי, והמשקל האופייני לסונטה באנגלית עד היום, בהשפעת שייקספיר, הוא פנטמטר יאמבי.

השיטה הטונית הטהורה

בשיטה זו אין מספר קבוע של הברות לשורה, אך נשמר מספר קבוע של הטעמות. שיטה זו נדירה יחסית בימינו, אך רווחה בשירת המקרא, בשירת המזרח הקדום, ובפיוטים שקדמו לשירת ספרד. אפשר למצוא דוגמאות של שיטה זו גם בשירי ערש אנגליים. דוגמה לשירה במשקל כזה הם הפסוקים בתהילים (ההברות המוטעמות מודגשות):

הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי/ הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים:

הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ/ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי:

הכתובים במשקל של (3 - 3) – שלוש הטעמות בכל צלע.

השיטה הסִילַבִּית

השיטה הסִילַבִּית (הברתית) הגיעה מן השירה הערבית אל שירת ספרד, דרך השירה העברית באיטליה ועד תקופת ההשכלה. השיטה הסילבּית מקפידה על מספר שווה של הברות בשורות השיר, אך לא על ההטעמה. מקורה של השיטה בשירת יון ורומא ופיתוחה העיקרי היה בשירה הערבית.

השיטה הסילבּית הטהורה היא השלטת בשירה הצרפתית, שכן בצרפתית קיים חופש רב בבחירת מקום ההטעמה במשפט. המשקל הרווח בשירה הצרפתית הוא החרוז האלכסנדרוני – משקל של תריסר הברות בכל שורה עם פסק באמצע.

משקל יתדות ותנועות

השירה הערבית, ובעקבותיה חלק גדול משירת ימי הביניים של יהודי ספרד, מקפידה בנוסף למספר ההברות גם על רצף מסוים של תנועות וחצאי-תנועות (שוואים נעים) משקל זה נקרא משקל יתדות ותנועות. אופן ההטעמה הריתמית של השירה הספרדית, כפי שבוצע בזמנה, אינו ידוע בבירור כיום. התנועה היא הברה, פתוחה או סתומה, והיתד היא שווא נע או חטף שאחריו תנועה.

להלן דוגמה מובהקת, מתוך השיר "לבי במזרח" של רבי יהודה הלוי, לשיטה הסילבּית בשירת ימי הביניים של יהדות ספרד. השיר כתוב במשקל "שתי תנועות ויתד, תנועה ויתד/ שתי תנועות ויתד, תנועה ויתד" (חצאי-ההברות מודגשים, וההברות השלמות מופרדות במקפים):

לִ-בִּי בְּמִזְ-רָח וְאָ-נֹ-כִי בְּסוֹף מַעֲרָב / אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹ-כַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב?

אֵי-כָה אֲשַׁ-לֵּם נְדָ-רַי וָאֱסָ-רַי בְּעוֹד / צִיּ-וֹן בְּחֶ-בֶל אֱדוֹם וַאֲ-נִי בְּכֶ-בֶל עֲרָב?

יֵ-קַל בְּעֵי-נַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָ-רַד כְּמוֹ / יֵ-קַר בְּעֵי-נַי רְאוֹת עַפְ-רוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב!

על פי ההשערה דונש בן לברט היה הראשון שהכניס את המשקל הזה לשירה העברית.

שיטת משקל זו המשיכה בשירים שנכתבו על ידי יהודי תימן עד הדורות האחרונים, אף שהמושגים יתד ותנועה לא היו מוכרים שם.

משקל התנועות (משקל הברתי-דקדוקי)

בחלק מפיוטי משוררי ספרד, המשקל מקפיד על מספר התנועות בשורות השירים, מבלי להתחשב בשוואים, ולרוב גם לא בחטפים. דוגמה לפיוט במשקל הזה הוא הפיוט שנאנים שאננים של רבי שלמה אבן גבירול הבנוי במשקל של 3 - 3 - 6 הברות:

שִׁנְאַנִּים/ שַׁאֲנַנִּים/ כְּנִצּוֹצִים יִלְהָבוּ

לַהֲטֵיהֶם/ וּמַעֲטֵיהֶם/ כְּעֵין קָלָל יִצְהָבוּ

שיטת שקילה זו הייתה נפוצה ביותר בפיוטים, אך לא השתמשו בה כלל בשירת החול.

משקל ההגאים (משקל הברתי פונטי)

המשקל הנפוץ בפיוטים בדורות מאוחרים הוא משקל ההגאים, שבו גם התנועות וגם השוואים הנעים נספרים ללא אבחנה ביניהם. דוגמה לשיר במשקל הזה הוא הפיוט ידיד נפש שבו שמונה הגאים בכל צלעית.

השיטה הסילבּו-טונית

ערך מורחב – משקל סילבו-טוני

השיטה הסילבּו-טונית (הברתית-קולית) התפתחה בשפות הגרמאניות והסלאביות, שבהן למילים יש הטעמה קבועה, ואומצה בשירה העברית החל מן המאה ה-19. בניגוד לשיטה הסילבּית, המקפידה רק על שוויון במספר ההברות בכל שורה בשיר, שיטה זו מקפידה גם על סדר ההטעמות או ההדגשות, באופן שיוצר קצב אחיד. בכל שורה בשיר שכתוב לפי שיטה זו יש תבנית מסוימת של הטעמות (הקרויה רגל), החוזרת על עצמה מספר פעמים (לעיתים בתוספת של הברה לא-מוטעמת בתחילת השורה, או בהשמטת הברה לא-מוטעמת אחת או יותר בסוף השורה); משקל השיר נקבע לפי סוג הרגל שבשימוש ולפי מספר הרגליים בשורה. אי הטעמה של הברה נקראת השפלה.

רגליים

שמות הרגליים בשיטה הסילבּו-טונית לקוחים מהשירה הקלאסית של יוון העתיקה, אך בניגוד לשירה זו בה המשקל התייחס לזמנים (תנועות קצרות וארוכות), בשירה ברוב שפות אירופה ובעברית מתייחס המשקל להטעמות או לטון הקריאה. כתוצאה מכך, כמה מהמשקלים שמוכרים בשירה הקלאסית אינם מתאימים לשיטה הסילבּו-טונית ולא נעשה בהם שימוש.

רגליים דו-הברתיות

• טְרוֹכֵיאוּס (טרוכי) – הרגל הטרוכיאית מורכבת מהברה אחת מוטעמת והברה אחת לא-מוטעמת לאחריה, כמו המילה "כסף".

דוגמה לשימוש (מכאן והלאה ההברות המוטעמות מודגשות): ”כי סערת עליי, לנצח אנגנך / שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתים” (נתן אלתרמן – "פגישה לאין קץ")

• יַמְבּוּס (יאמב) – הרגל היאמבית מורכבת מהברה אחת לא-מוטעמת והברה אחת מוטעמת לאחריה, כמו המילה "זהב".

דוגמה לשימוש: ”עוד יש מפרש לבן באופק / מול ענן שחור כבד” (נעמי שמר – "לו יהי")

• סְפּוֹנְדֵיאוֹן (ספונדי) – הרגל הספונדיאית מורכבת משתי הברות מוטעמות – במקור, ביוונית עתיקה ובלטינית, שהיו נוהגות בהן תנועות קצרות וארוכות, ניתן היה להחליף הברה מוטעמת בהברה לא-מוטעמת עם תנועה ארוכה. כיוון שבעברית המדוברת כיום אין הבדל ממשי בין תנועות קצרות וארוכות, הספונדיאון הוא משקל שאינו פרגמטי לשפה. דוגמאות לספונדיאון הן קריאות עידוד דו-הברתיות, שבהן לרוב מודגשות שתי ההברות, כמו: "ד-ני!", "יו-סי!" או צירופים כפולים כמו "כן! כן!"

רגליים תלת-הברתיות

• אַמְפִיבְּרַכוּס (אמפיברך) – הרגל האמפיברכית מורכבת מהברה לא-מוטעמת, הברה מוטעמת והברה לא-מוטעמת, כמו המילה "קדימה".

דוגמה לשימוש: ”בלה ומופקרת, כשמש הזאת, / מי, מי המציאך לחרכני בחנק?..” (אלכסנדר פן – "ובכל זאת")

דוגמה נוספת היא הפואמה "המתמיד" שכתובה בהגייה אשכנזית, בה רוב המילים נהגות במלעיל: ”עוד יש ערים נכחדות בתפוצות הגולה / בהן יעשן במסתר נרנו הישן” (חיים נחמן ביאליק)

• אַנַפֶּסְטוּס (אנאפסט) – הרגל האנאפסטית מורכבת משתי הברות לא-מוטעמות ואחריהן הברה מוטעמת, כמו המילה "יהלום".

דוגמה לשימוש: ”כמה טוב שישנם מאמרי חקירות / הטורחים להסביר ליהודים / מה גרם למפא"י להפסיד בבחירות – / לולא הם, לא היינו יודעים” (נתן אלתרמן)

• דַּקְטִילוּס (דקטיל) – הרגל הדקטילית מורכבת מהברה מוטעמת אחת ושתיים לא-מוטעמות לאחריה, כמו המילה "אינטרנט". השימוש בו בעברית בהטעמה הספרדית המקובלת כיום קשה ותובע מהכותב יצירתיות – שהרי אין מילים עבריות המוטעמות הטעמה קדם-מלעילית, והרגל המשקלית אינה יכולה לחפוף עם המילה. השימוש בו רווח יותר אצל משוררים שכתבו בהטעמה אשכנזית.

דוגמה לדקטיל בהטעמה ספרדית: ”בן לו היה לי / ילד קטן / שחור תלתלים ונבון” (רחל – "עקרה").

רגליים נוספות

בשירה היוונית קיימות הגדרות של רגליים נוספות שהשימוש בהן אינו מקובל בשיטה הסילבּו-טונית: דִּיבְּרַכוּס (שתי תנועות קצרות); טְרִיבְּרַכוּס (שלוש תנועות קצרות); פֵּיאוֹן (ארבע תנועות, אחת מהן ארוכה והשאר קצרות; לפי מיקום התנועה הארוכה נקראת הרגל פיאון ראשון, שני, שלישי או רביעי) ועוד. שורה הכתובה ברגליים אלה ניתן כמעט תמיד לחלק בדרך אחרת ולקבל רגליים מוכרות יותר, למשל פיאון שני או רביעי יחולק לשתי רגליים יאמביות.

לעיתים חלוקת הפיאון אינה מומלצת. בסונטה ט' של מחזור השירים אהבתה של תרזה די מון, מאת לאה גולדברג ניתן לטעון לכאורה לפנטמטר יאמבי: 'מחלוני וגם מחלונך'. אך חלוקה זו מאולצת. הקריאה הסבירה מובילה לחלוקה שונה שמתחילה בפיאון רביעי ואחריה יאמב ופיאון רביעי נוסף: 'מחלוני וגם מחלונך'. לאורך השיר שקילה זו משקפת משמעות: השוואה, אחדות ונפרדות בין הכותבת למושא אהבתה.

הגדרת המשקל השירי

שיר שקול מוגדר הן לפי המשקל המשמש בכל אחת מהרגליים, והן לפי מספר הרגליים בשורה, המצוין באמצעות תחילית יוונית (שהיא מספר הרגליים ביונית) בתוספת המילה 'מטר'. כך שיר שיש בו שתי רגליים בשורה הוא דימטר, שלוש רגליים – טרימטר, וכך (לפי הסדר) טטרמטר, פנטמטר, הקסמטר וכן הלאה. כך למשל בפנטמטר יאמבי (משקל קלאסי הנקרא 'חרוז לבן' ובו נכתבו רבים ממחזות שייקספיר) יש בכל שורה חמש רגליים, שכל אחת מהן שקולה כיאמבוס; בהקסמטר אנאפסטי (משקל נפוץ בשירה היוונית) יש בכל שורה שש רגליים, שכל אחת מהן במשקל אנאפסט.

חריגות מהשיטה הסילבּו-טונית

השיטה הסילבּו-טונית מתייחסת במקור למספר וסוג רגליים שווה בכל שורה, כאשר לעיתים מוחלפת רגל ארוכה ברגל קצרה יותר (המושלמת על ידי הפסקה בקריאה). החלוקה לרגליים אינה זהה בהכרח לחלוקה למילים, כפי שניתן לראות בדוגמאות לעיל. יצירות רבות נכתבו במשקל קבוע ללא חריגות.

עם הזמן והתפתחות השירה נפוץ השימוש בשורות בעלות מספר רגליים לא אחיד לאורך השיר, לעיתים בתבנית חוזרת אשר שומרת על משקל בקבוצות של שורות. את הרגליים החסרות ניתן לפרש כהפסקה ברצף הקריאה. כך, למשל, אלתרמן בדוגמה המצוטטת לעיל חורז שורות בתבנית א-ב-א-ב, כאשר שורות א הן ארבע-רגליות ושורות ב הן תלת-רגליות; הפסקה בקריאה בסוף כל שורה תלת רגלית מאפשרת שמירה על קצב אחיד.

דוגמה מוכרת נוספת לחריגה ממשקל אחיד היא החמשיר, שבו השורות 1, 2, ו-5 הן ארוכות (למשל, טרימטר אנאפסטי) ונחרזות אלה באלה, בעוד השורות 3 ו-4 קצרות (דימטר אנאפסטי) ובעלות חרוז אחר. כאשר שתי השורות הקצרות נקראות ללא הפסקה, נשמר הקצב של השורות הארוכות.

היו גם כאלה שחרגו עוד יותר ממסגרת זו ואף בשורות חורזות השתמשו במספר רגליים שונה, אם כי רצף ההטעמות נשאר זהה – כגון מחבר המשלים הרוסי איוון קרילוב והמשורר הרוסי אלכסנדר גריבוידוב במחזהו "חכם ורע לו".

שמות המושגים של חריגים בשורה

• אָנָקְרוּזִיס – הברה לא מוטעמת בתחילת השורה לפני הרגל הראשונה
• היפֶּרְקָטָלֶקְסיס – הברה לא מוטעמת לאחר הרגל האחרונה
• קטלקסיס – הברה אחרונה חסרה ברגל האחרונה.
• בְּרָכִיקַטַלֶקְסיס – שתי הברות אחרונות חסרות ברגל האחרונה (ולכן ברגל עם 3 הברות קיים רק בדקטיל)
• חור ברשת – חוסר הברה ברגל באמצע השורה שמבוטא בקריאה בצורת השהיה.

דוגמה: שירו של אלכסנדר פן 'לא אני הוא האיש' בנוי כטרימטר אנאפסטי. שורות שתיים וארבע הן היפרקטלקטיות (הברה נוספת בסוף השורה). בשורה הרביעית יש חור ברשת (X) לאחר הרגל השנייה: "לך הבאתי במקום X טבעת". להשהיה יכולה להיות משמעות – במקרה זה המשורר מביא דבר-מה אך ייתכן שהוא חסר ערך.

ראו גם

• המשקל במוזיקה
• פרוזודיה
• רשימת משקלים בשיטה הסילבו-טונית

לקריאה נוספת

• רונית שושני, "משקל כמותי ומבנה פרוזודי בשיר מתקופת רב אשי (353–427/8 לספה"נ)", בקורת ופרשנות 31 (תשנ"ה), עמ' 5–23.
• שמעון זנדבנק, מזשיר – מדריך לשירה (כתר, 2002) פרק ז': "החזרה הרתמית".
• בנימין הרשב, שירת התחיה העברית: אנתולוגיה היסטורית-ביקורתית האוניברסיטה הפתוחה, 2000. מבוא "כיצד לקרוא את משקלי השירה העברית" עמ' לז–מט.
• עומר ולדמן, "לחזור אל השקוּל" (על הוראת הפרוזודיה בישראל, בעקבות מחקריו של עוזי שביט), מעלה, ספטמבר 2022
• עזרא פליישר, "עיונים בדרכי השקילה של שירת הקודש הקדומה", הספרות ו-[24] (ינואר 1977), עמ' 70–83 [= הנ"ל, שירת הקודש העברית בימי הביניים, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ח, עמ' 497–512].
• יוסף יהלום, "ראשיתה של השקילה המדויקת בשירה העברית", לשוננו מז [א] (תשרי תשמ"ג), עמ' 25–61.
  • עזרא פליישר, "בחינות בעליית שיטות השקילה המדויקות בשירה העברית", לשוננו מח/מט [ב/ג] (טבת–ניסן תשמ"ה), עמ' 142–162. לתגובה צורפה תשובתו של יהלום, בעמ' 163–166.
• מעין הראל, מבוא לשירה, האוניברסיטה הפתוחה, 2022

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא משקל בוויקישיתוף

• שלמה שפאן, "משקל, מטריקה, פרוסודיה", בתוך: אברהם שאנן (עורך), מלון הספרות החדשה, העברית והכללית, תל אביב: יבנה, תשי"ט, בפרויקט בן-יהודה
• משקל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קצב, דף שער בספרייה הלאומית