חואן פרים
 | |||||||||||
| לידה |
6 בדצמבר 1814 ראוס, ממלכת ספרד   | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
30 בדצמבר 1870 (בגיל 56) מדריד, ממלכת ספרד | ||||||||||
| שם לידה |
Anton Joan Pau Maria Prim | ||||||||||
| מדינה |
ספרד | ||||||||||
| מקום קבורה |
Reus Cemetery | ||||||||||
| השכלה |
University of Cervera | ||||||||||
| מפלגה |
Progressive Party | ||||||||||
| בן או בת זוג |
Francisca de Agüero y González (4 במאי 1856–30 בדצמבר 1870) | ||||||||||
| |||||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||||
| |||||||||||
| חתימה |
 | ||||||||||
  | |||||||||||
דון חואן פרים (בספרדית: Juan Prim; 6 בדצמבר 1814 - 30 בדצמבר 1870) היה איש צבא ופוליטיקאי ספרדי ממוצא קטלאני. היה ממנהיגי "המהפכה המהוללת", ולאחר מכן הפך לאחד האנשים המשפיעים ביותר בספרד. ארגן את הכתרתו של אמדאו הראשון לבית סבויה כמלך ספרד, אולם נרצח במדריד זמן קצר לאחר מכן.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרים נולד ב-6 בדצמבר 1814 בעיר ראוס (Reus) שבממלכת ספרד למשפחה ממוצא קטלאני. אביו, פבלו פרים, היה נוטריון, אשר מאוחר יותר שרת כקפטן בלגיון הקטלאני הראשון של הצבא הספרדי במהלך מלחמת חצי האי. אמו נקראה תרזה וילנובה.
בשנת 1833 פרצה "המלחמה הקרליסטית הראשונה" בין תומכי איזבלה השנייה, מלכת ספרד, ובין תומכי הנסיך קרלוס. שנה לאחר פרוץ המלחמה, בהיותו בן 19 שנים, התגייס פרים לצבאם של תומכי איזבלה. בניגוד למרבית החיילים בני גילו, פרים לא עבר שום הכשרה צבאית ולא בא ממשפחת אצולה, כך שכדי לעלות בדרגה, פרים היה חייב להוכיח את עצמו. עד מהרה הוא אכן עשה זאת, כבר בהתנגשות הראשונה עם הקרליסטים הוא הפגין אומץ לב יוצא דופן. באוגוסט 1835 קודם לדרגת לוטננט. בשנת 1838 עלה לדרגת קפטן וזכה ב"צלב סן פרננדו". על גבורתו בקרב על סולסונה (Solsona) הועלה לדרג קומנדנט. בשנת 1840 הסתיימה המלחמה, ופרים כבר היה קולונל מוערך ומפורסם.
כניסתו לפוליטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר המלחמה קיבל פרים מושב בפרלמנט שהרכיב העוצר החדש, הגנרל בלדומרו אספרטרו. כאשר ברצלונה מרדה, אספרטרו הפציץ אותה באכזריות רבה, מה שקומם את פרים. ב-20 בנובמבר 1842 פרים מחה בפרלמנט על פרשת ברצלונה, ומיד נמלט מספרד מחשש לפעולת נקמה מצד אספרטרו. הוא הגיע לפריז, ושם חבר אל העוצרת הגולה מריה כריסטינה, אמה של המלכה הקטינה איזבלה. בשנת 1843 ביצעו לאופולדו או'דונל ורמון מריה נרוואז הפיכה צבאית-פוליטית והדיחו את אספרטרו, מה שאפשר לפרים לחזור לספרד. הוא הועלה לדרגת לוטננט-גנרל, ונרוואס שלח אותו לדכא התקוממות שפרצה בקטלוניה (במיוחד בברצלונה), ואשר זכתה לכינוי "בולאנגואס" (בקטלאנית: bullanga "המולה").
מאוחר יותר באותה שנה הואשם בניסיון לרצוח את נארוואז, ולמרות שזוכה מאוחר יותר, נידון לשש שנות מאסר באיי מריאנה. למזלו של פרים, נארוואז התפטר כעבור זמן מה, ויורשו, חואקין פרנסיסקו פצ'קו, העניק לפרים חנינה ב-1847. הוא מונה למושל של פוארטו ריקו, מינוי שהיה לטעמו, שכן הוא חזר לספרד בחוסר כל. בשנת 1848 פרץ מרד במושבה הצרפתית מרטיניק. פרים חשש שהמרד עלול להתפשט גם לפוארטו ריקו, ונקט צעדים קשים נגד האוכלוסייה השחורה. בהמשך פרץ מרד גם במושבה הדנית הסמוכה סנט קרואה. כוחות ספרדיים בפיקודו של פרים נחתו בסנט קרואה וסייעו לדנים לדכא את המרד. הקונסול הבריטי בסנט קרואה כתב בזעזוע אודות אכזריות הספרדים, אולם פרים טען שאלו צעדים הכרחיים. כאות תודה, קיבל פרים את אות מסדר דננבורג מאת ממשלת דנמרק. עם זאת, למרות כל מאמציו, בכל זאת המרד התפשט, ונעשה ניסיון למרוד גם בפוארטו ריקו. פרים הוציא להורג את שני מנהיגי המרד, והלקה את שאר הקושרים. בספטמבר של אותה שנה הוא הוחלף בתפקידו ונקרא לחזור לספרד.
לאחר חזרתו לספרד, נבחר שב לפרלמנט, ונתפס כמגן האינטרסים של הקטלונים. עם פרוץ מלחמת קרים, מונה פרים לראש וועדת המלחמה הספרדית שנשלחה להשקיף על המלחמה, וקיבל את עיטור מסדר המג'ידיה מאת הסולטאן. בשנת 1854 נבחר כחבר בקורטס חנרלס. ובשנת 1856 הועלה לדרגת לוטננט-גנרל. בשנת 1859 הוא פיקד על כוחות במלחמה הספרדית-מרוקנית. עם סיום המלחמה בשנת 1860 הוא קיבל תואר מרקיז. פרים פיקד על כוח ספרדי שנלחם במקסיקו כנגד חיל ההתערבות הצרפתית במקסיקו ששלח נפוליאון השלישי. בשובו לספרד הצטרף לאופוזיציה שהתנגדה לשלטון העריץ של המלכה איזבלה.
המהפכה המהוללת
[עריכת קוד מקור | עריכה]מותו של הגנרל לאופולדו א'ודונל, בשנת 1867 היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינת מתנגדי המלכה. תנועת ההתנגדות חצתה קווים מפלגתיים, ושמה לה למטרה להפיל את שלטון בית בורבון לטובת משטר יעיל יותר. בספטמבר 1868 כוחותיו של האדמירל חואן באוטיסטה טופטה התמרדו בקאדיז. פרים וגנרל נוסף בשם פרנסיסקו סראנו הצטרפו למרד בהתלהבות, ובעקבות כך ערק מרבית הצבא הספרדי לצד המורדים. המלכה איזבלה חצתה את הגבול לצרפת מותירה את השלטון במדינה בידי המורדים.
הניצחון המהיר היה מפתיע מאוד. המורדים שהתחלקו לליברלים, מתונים, ורפובליקנים, התפלגו עד מהרה ונאלצו כעת להרכיב ממשלה שתתאים לכולם. סראנו מונה כראש הממשלה באופן זמני, ופרים מונה כשר הצבא. פרים וסראנו מיהרו לפזר את המיליציות והחונטות המהפכניות, והנהיגו חוקה ובחירות. פרים דחה את הרעיון להפוך את ספרד לרפובליקה, והעדיף לחפש עבור ספרד מלך חדש.
בשל מעמדה האסטרטגי של ספרד, הביקוש לכתר היה גדול. בתחילה הוצע להמליך את בנה של איזבלה אלפונסו, אולם פרים דחה את ההצעה בנימוק שייתכן כי אלפונסו ירש את מידותיה של אמו, וייתכן שהוא יהפוך למעשה לשפוט שלה. לאחר מכן הציע פרים את הכתר לפרננדו השני, מלך פורטוגל, אולם פרננדו דחה את ההצעה בנימוס, והצביע על חתנו, הנסיך הגרמני לאופולד פון הוהנצולרן כמועמד פוטנציאלי. עם זאת, פליטת פה מאוחרת יותר של פרים מלמדת על כך שהיוזם האמיתי של הצעת הכתר ללאופולד היה הקנצלר הפרוסי אוטו פון ביסמרק. לאופולד לא נטה לקבל את ההצעה, אולם בלחצו של ביסמרק הסכים. הסכמו של לאופולד עוררה סערה בצרפת, שחששה שאם הן פרוסיה והן ספרד יישלטו בידי שושלות גרמניות היא תמצא את עצמה מוקפת במדינות עוינות. הקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי איים על פרים, והוא נאלץ לבקש מלאופולד שיוותר על הכתר. לאופולד וויתר בשמחה, אולם הפרשה התגלגלה לאירוע שזכה לכינוי "מברק אמס" ובעקבותיו פרצה מלחמת צרפת–פרוסיה והוקם הרייך השני.
באותו זמן שלט באיטליה ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה. ויטוריו אמנואלה היה בעיני פרים מופת למונרכיה מסוג חדש, מתונה בהרבה, שתתאים לצרכים של ספרד. פרים הציע את הכתר לבנו של ויטוריו אמנואלה, אמדאו, והמלך קידם יוזמה זו בשמחה אף שהנסיך הצעיר לא מצא בה עניין רב. פרים יצא בראש משלחת לאיטליה, וחברי המשלחת התרשמו מאוד מאמדאו, התנהגותו הייתה מכובדת ופשוטה, ידע להקשיב לבן שיחו, הביע עניין במצב בספרד ודיבורו היה מאופק. ב-16 בנובמבר 1870 נערכה הצבעה בקורטס בשאלת המשטר הבא בספרד, ו-191 מתוך 301 הצביעו בעד אמדאו. משלחת פרלמנטרית הפליגה לפירנצה כדי להביא את הבשורה לנסיך, שאישר את הסכמתו למהלך ב-4 בדצמבר. ב-30 בדצמבר 1870 נחת אמדאו בקרטחנה וב-2 בינואר הגיע למדריד.
פרים לא זכה לראות את מאמציו מגיעים לקיצם. ב-27 בדצמבר התקיימו בקורטס הצבעות אחרונות בעניין בית המלוכה החדש, ובשעות הערב נכנס פרים למרכבתו שהייתה אמורה להסיע אותו לביתו. באמצע הדרך שתי עגלות אחרות חסמו את המעבר, והרכב נאלץ לעצור בפינת הרחוב המתינו שלושה אנשים חמושים ברובים, שפתחו באש על המרכבה מיד כשזו נעצרה. בקושי רב הצליחו להביא את פרים הפצוע לביתו, אולם עד מהרה נאלצו הרופאים לקבוע את מותו. זהות הרוצחים נותרה עלומה עד ימינו. יש המצביעים על סראנו כעל מי ששלח אותם, וסוברים שסראנו רצה לשלוט במלך החדש בעצמו ללא פרים לצדו. אחרים סוברים שהרוצחים היו רפובליקנים שהתאכזבו מכך שספרד חזרה להיות מונרכיה ולא הפכה לרפובליקה. יש המאשימים את הנסיך הצרפתי אנטואן ד'אורליאן, שרצה לנקום בפרים על שבחר באמדאו למלך ולא בו. יש אף הסבורים שהרוצחים היו אנשי עסקים מקובה, שחששו מפני שינויים שפרים תכנן להנהיג במדיניות הקולוניאלית של ספרד.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מאמר על הרצח של פרים (בספרדית)
- הסודות של גנרל פרים (בספרדית)
- חואן פרים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)