כעס
כעס מוגדר כתגובה רגשית הכוללת עוררות פיזיולוגית והנעה לפעולה.[1][2] הכעס מתעורר בתגובה לגירוי, תסכול, פרובוקציה ולעיתים אף לחרדה ומורכב ברגשות הנעים בעוצמתם מרוגז מתון ועד זעם וחימה.[1][2] הדמיון בין כעס לעוינות הוא בהִתְכּוֹנְנוּת שיש בהם לפגיעה ולהאשמה אך ההבדל בין הכעס לעוינות הוא בכך שבעוד העוינות נתפסת כתגובה מחשבתית מתמשכת הרי שהכעס הוא אפיזודה יחידה, קצרה ובדרך כלל מוגבלת בזמן אשר עשויה להתעורר גם בהיעדר גירוי שלילי.[3]
תגובת הכעס כוללת מרכיבים פיזיים (הבעות פנים, תנועות גוף), ביטוי הכעס יכול להיות ישיר או עקיף, בדרך מוחצנת או מודחקת. כעס מוחצן אופייני יותר לאלו אשר מתקשים לבטא מילולית את רגשותיהם והם מתפרצים, מתרגזים, ונוקטים בהתנהגות אלימה (החצנת התנהגות)[4], בעוד שכעס מופנם נשמר פנימה ומודחק ויכול להתבטא פעמים רבות בדיכאון.[2]
בעברית קיימות מספר מילים המתייחסות לרגש הכעס. מילים כמו זַעַם, חרון, עֶבְרָה, קצף, חֵמָה, רוגז, עצבנות, עצבים (סלנג) ורתחנות, משמשות על מנת לבטא עוצמות ומופעים שונים של רגש זה.
גורמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כעס מתעורר לעיתים קרובות כתגובה לדחק (לחץ) או תוקפנות שמופעלים על האדם. כמו כן הוא עשוי להיות תגובה למצב מציאותי אותו האדם מפרש כאיום, סכסוך, חוסר צדק, בגידה או השפלה. כעס עשוי להיות גם ביטוי לתסכול או כישלון. כעס עשוי להתפרץ (באופן סביל או פעיל) גם במצבים של דיכוי חברתי, ועשוי להיות מלווה בשינוי קיצוני בדימוי העצמי ובהתנהגות מרדנית. כאשר הכעס אינו מובע באופן פעיל, הוא עשוי להיות מלווה במתח, התנהגות פסיבית-אגרסיבית ועוינות.
דוגמאות אפשריות לגורמים לכעס:
- תפיסת המציאות ככוללת פגיעה בכבודו של אדם והתייחסות מזלזלת כלפיו.
- פגיעה פיזית, או תפיסת המציאות ככוללת פגיעה נפשית או מילולית באדם או באנשים הקשורים אליו.
- פגיעה בצורך של אדם במרחב בטוח ושקט.
- פגיעה ברכושו של אדם או גנבת רכושו.
- תפיסת המציאות ככוללת בגידה באמון, למשל ניאוף.
- עימות תפיסתי ומחלוקת על עמדות ואמונות.
- מצב בו אחרים מבצעים פעולה הנוגדת את תפיסתו של האדם.
הבחנה בין רגשות דומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]רגשות אחרים שיש הבחנה בינם לבין כעס, עשויים להיות צער, פחד - מקושר להימנעות מגירוי לעומת כעס המקושר להתעמתות עם גירוי, ואשמה, בה לפי גישות מסוימות, הכעס מופנה לעצמי.
ביטויים לכעס
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תגובה של כעס יכולה להיות מוחצנת: עוקצנות מילולית, העלבה, קללה ושמחה לאיד, ואף פיזית ברמות שונות - התעלמות, פגיעה ברכוש, תגרה, ובמקרים קיצוניים רצון לחסל ולהרוג את הגורם הנתפס כמכעיס. תגובה של כעס עשויה להיות גם מופנמת: בכי, קיטור, ביזוי עצמי, ואף פגיעה עצמית שבמקרים קיצוניים יכולה להגיע לאובדנות.
ישנם מספר מאפיינים נפשיים לכעס: התמקדות והתרכזות מוקצנת בעניין המפריע, ירידה ביכולת החשיבה והלוגית, איבוד יכולת ריכוז בכל דבר אחר, התנהגות בלתי רציונלית שלפעמים מגיעה עד כדי איבוד שליטה, חרדה, קנאה, אפתיה וטינה.
היבטים פיזיולוגיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מדענים וחוקרים הראו שרגשות מסוימים נוצרים באמיגדלה – מבנה מוחי המצוי בעומק האונה הטמפורלית התיכונה במוח. האמיגדלה אחראית לזיהוי סכנות ותפעול הגוף בהתאם אליהן. במצב זה, פעילותה גורמת למתח רב בשרירים; במוח משתחררים חומרים כימיים בשם קטכולאמינים, אשר מעלים את רמת הסוכר במטרה לייצר אנרגיה; פעימות הלב מתגברות ולחץ הדם עולה, מה שגורם להסמקה; בהמשך משתחררים מוליכים עצביים נוספים, כמו גם ההורמונים אדרנלין ונוראדרנלין. רק עם חלוף תחושת הסכנה, הגוף מתחיל את הכנתו לקראת מנוחה.
בהתאם לכך, קיימים מגוון תסמינים גופניים לכעס: פעילות מואצת של הלב והריאות, זרימת דם מוגברת לשרירים הגורמת להגדלתם הפיזית ולהגדלת כוחם הפוטנציאלי, התרחבות כלי דם, זרימת הדם לפנים (הסמקה), הרמת הקול, כיווץ הפנים וצמצום האישונים, מתח שרירים גבוה, דחף לפעולה וחוסר מנוחה, קוצר נשימה, תנועות גוף מוגזמות, וחוסר רצון או יכולת להירדם.
התמודדות עם כעס
[עריכת קוד מקור | עריכה]שתי גישות עיקריות להתמודדות עם כעס הן הפחתת העוררות או הגברתה. מחקר מטא-אנליזה משנת 2024 סקר 154 מחקרים שבחנו את האפקטיביות של תוכניות התערבות. המחקר מצא שהתערבויות שהפחיתו עוררות הצליחו להפחית כעס ואגרסיביות. התערבויות אלה כללו פעולות כגון תרגילי נשימה, מדיטציה וקשיבות. לעומת זאת, התערבויות שהגבירו עוררות לא היו אפקטיביות בהפחתת כעס. התערבויות כאלה כללו פעילויות כמו הכאת שק איגרוף, ריצה או רכיבה על אופניים.[5] ממצאים אלה עומדים בסתירה להשערת הקתרזיס הטוענת שיש לפרוק כעס.
לפי הגישה הפסיכואנליטית, להדחקת הכעס קיימות השפעות שליליות על הנפש: האנרגיות השליליות של הכעס מופנות פנימה כלפי האדם עצמו אם הן מודחקות, ועלולות להביא לדכדוך ודיכאון. לכן החצנת הכעס תוך ביטויו באופן מבוקר ומתון היא עדיפה. בנוסף, הדחקה ממושכת של הכעס מגבירה את פוטנציאל האלימות עד לנקודה שבה היא עלולה להתפרץ כאלימות קשה ולא מוצדקת כלפי הסובבים, או כלפי הכועס עצמו. יש הדוחים את הטענה שעצירת הכעס מובילה לנזק נפשי או גופני. לפי עמדה זו, ההשלכות של הכעס, עלולות לגרום לנזק, ולא הניסיונות לעכבו.[6]
במחקר ביפן נמצא שכתיבת מחשבה שלילית על פתק והשמדתו מסייעת להפיג כעסים[7].
התועלת שבכעס
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות שהכעס נתפס בעיקר כביטוי שלילי ואלים, יש לו תפקיד הישרדותי חיוני, כשהוא מעורר את הכועס לפעילות תוקפנית שתנסה לפרוק אבן נגף המאיימת עליו. הכעס הוא המעורר העיקרי לאסרטיביות, שהיא חיונית לפרט להשגת צרכיו הבסיסיים (מזון, פרנסה, עזרה ועוד). עם זאת, אם ביטויי הכעס הם מוגזמים הם עלולים להביא למתחים ולקונפליקטים עם הסביבה.
בהיעדר ביטוי של הכעס, הגורם שעורר אותו עשוי להמשיך להכביד, מה שמגדיל את הסבירות של הפרט להגיע אל "נקודת שבירה". החנקת הכעס עלולה לגרור שנאה לגורם המכביד ואף לסביבתו הכוללת, דבר המעלה את הסבירות לתחושות ניכור וזרות ולשחיקה של תחושת השייכות של הפרט לסביבתו.
מכיוון שלכעס יש לעיתים קרובות תועלת ומשוב מיידי מהסביבה, עשויים להתרחש תהליכים של התניה ולמידה העלולים לגרום לפרט לאמץ דפוס התנהגות כועסת ולעשות בו שימוש מופרז, כגון תוקפנות יתרה; אך תוקפנות זו נתפסת בעיני הקורבן כבלתי מוצדקת, ומעוררת תוקפנות נגדית כועסת ומתפרצת. כך, כמו במעגל קסמים, פרט שעושה שימוש מופרז בכעס גורר את סביבתו לאווירה של אלימות.
שימוש מופרז בכעס היא אחת הסיבות לעלייה באלימות בחברות שונות. דוגמה לכך היא אלימות מוגברת בחברות שבהן יש מתח ניכר בין חברי קבוצות שונות (כגון ארצות הברית וישראל). בחברה מגובשת, דפוסי ביטוי של התנהגות מקובלת ולחץ חברתי מציעים חלופות בטוחות יותר מן הכעס המתפרץ; לעומת זאת, בחברות משוסעות אותם דפוסי ביטוי מאבדים מערכם משום שאינם מובנים לפרטים מרקע שונה, ולכן הגורם המעיק לא נפתר אלא נצבר עד להתפרצותו ככעס, שמתחיל את מעגל הקסמים של האלימות.
הכעס משמש גם לפריקה של לחצים מצטברים. הדבר מתבטא אף בקרב בעלי חיים. לדוגמה, התאואים האפריקניים מפגינים כעס ואלימות קשה זה לזה כשהם מריחים טורף, אך אינם מזהים את מיקומו ומצפים באימה לזינוק הקטלני.
היבטים חברתיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות שהכעס הוא ספונטני וטבעי, חברות רבות מכירות באופיו המסוכן והאלים, ומצפות מהפרט להפגין שליטה עצמית ואיפוק. לפי גישות מסוימות, אנשים בוחרים על מי לכעוס, באילו מצבים, ובאיזו מידה. אנשים נוטים להחצין כעס כלפי אנשים הנמוכים מהם במעמד, שלתחושתם אינם יכולים לפגוע בהם כתגובה לכעס; לעומת זאת, אנשים נוטים להדחיק כעס כלפי אלו הגבוהים מהם במעמדם ויכולים לפגוע בהם.
כעס עשוי להוות אסטרטגיית מניפולציה יעילה לצורך שינוי ועיצוב עמדות. מחקרים הראו כי כעס הוא אכן אסטרטגיה מובחנת של השפעה חברתית, וכי השימוש במנגנון של כעס לצורך השגת מטרה הבאה כמכלול של התנהגויות כוחניות, מתברר כאסטרטגיה מוצלחת.[8][9] החוקרת לריסה טיידנס[10] מצאה קשר בין הבעת כעס לתפיסת ההשפעה החברתית. קארי קיטינג[11] מצאה כי אנשים בעלי הבעת פנים כועסת נתפסו כבעלי עמדה חברתית ובעלי כוח. במחקר אחר[12] נמצא כי כאשר נבדקים קראו תרחיש של דמות כועסת לעומת עצובה, שויך מעמד גבוה יותר לזו הכועסת. מחקר נוסף של טיידנס[10] העלה שנבדקים שנחשפו לאדם כועס, נטו להביע בו תמיכה לעומת נבדקים שנחשפו לאדם עצוב; כמו כן נמצא כי הסיבה לכך היא כי מביע הכעס נתפס כבעל יכולת ולכן המעמד יוחס לו על בסיס יכולת זו.
כעס בארגונים - מודל שני הסיפים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביטוי של כעס בארגון עלול להביא להשלכות שליליות עבור הפרט והארגון, כגון ירידה בפריון העבודה[13] ועלייה בתחושת הלחץ.[14] אך ביטוי של כעס יכול להביא גם לתוצאות חיוביות, כגון שיפור המוטיבציה, שיפור יחסי עבודה והבנה הדדית טובה יותר.[15]
"מודל של שני סיפי הכעס בארגונים" מציע הסבר לתוצאות השונות של ביטוי הכעס בארגונים. בהתאם למודל, הנורמות הנהוגות בארגון מציבות סיפים רגשיים, אשר העובדים שחשים כעס יכולים לבחור אם לחצות אותם או לא. הסף הראשון הוא "סף הביטוי", והוא נחצה כאשר העובד מפנה את כעסו כלפי האנשים במקום העבודה אשר קשורים למצב שגרם לתחושת הכעס או שמסוגלים לטפל במצב זה. הסף השני הוא "סף חוסר הנימוס", והוא נחצה כשהעובד מגזים בהבעת כעסו, כך שמי שצופה בביטוי כזה של כעס מתאר את התנהגות הכועס כבלתי מקובלת חברתית או תרבותית. ביטוי כעס שחוצה את "סף הביטוי", סביר יותר שהשלכותיו תהיינה שליליות, היות שלארגון אין יכולת לטפל בבעיה שגרמה לכעס. גם ביטוי הכעס שחוצה את "סף חוסר הנימוס", סביר יותר שיגרום להשלכות שליליות, היות שבמקום לטפל בבעיה שגרמה לכעס, הארגון יעסוק בסנקציות כלפי העובד שהתנהג באופן לא מקובל. לעומת זאת, כאשר ביטוי הכעס נמצא בטווח שני הסיפים – סביר יותר שהשלכותיו תהיינה חיוביות, משום שהבעיה שגרמה לכעס מובאת בצורה זו לידיעת הנוגעים בדבר באופן שלא מסיט את תשומת הלב מהבעיה עצמה. טווח הסיפים שונה בארגונים שונים ויכול גם להשתנות בתוך הארגון. באם השינוי התוך-ארגוני מכוון לתמיכה בביטויי כעס – טווח הסיפים גדל, ואילו כאשר השינוי מכוון לדחיקה של ביטויים כאלה – טווח הסיפים מצטמצם.[16]
כעס ומשא ומתן
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוקרים עוסקים בין השאר בשאלה האם כעס במהלך משא ומתן מעלה את היכולת של מבטא הכעס להצליח בו. מחקרים קודמים[12][17] מצאו כי מבטא הכעס נתפס כקשוח, דומיננטי וחזק יותר. כמו כן נמצא כי אנשים נוטים לוותר יותר לאלו שנתפסים כדומיננטיים וקשוחים ולא לאלו הנתפסים כרכים וכנועים. על בסיס ממצאים אלו הראה מחקרם של טיידנס וסינקר[18] שאנשים אכן מוותרים יותר לצד הכועס מאשר לצד שאינו כועס.
אחת השאלות שהועלתה על רקע ממצאים אלו הייתה האם השפעת הבעת הרגש על האחר נובעת מכך שאנשים משתמשים במידע רגשי על מנת להסיק על גבולות האחר, ועל פי הסקותיהם הם מתאימים את דרישותיהם במשא ומתן. באחד המחקרים[19] נבדק האם אנשים מוותרים יותר ליריב כועס או ליריב שמח. ממצאי המחקר הראו כי נבדקים התגמשו יותר מול היריב הכועס לעומת היריב השמח. תוצאות אלו מחזקות את הטענה כי המשתתפים ניטרו את הרגש של היריב לצורך הסקה על גבולותיו וביצעו את החלטותיהם על פי מידע זה. בניסוי המשך נמצא גם שנבדקים שנתקלו ביריב כועס הציבו רף דרישות נמוך מאלו שנתקלו ביריב שמח. ייתכן ואחת הסיבות לגמישות ולוויתורים אלו נובעת מפחד ואגרסיה המכוונים כלפי הצד היריב. למידה של פחד אצל היריב מכלה משאבי עיבוד מידע ובכך גורמת להפחתת יכולתו לתת פתרונות יעילים תוך כדי התחשבות בכל המידע הזמין.
היבטים תרבותיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכעס אינו רגש אוניברסלי. מחקרים שנעשו על אינואיטים,[20] מצאו כי הם חברה שבה לכעס אין לגיטימיות, כפי שאין לגיטימיות לביטויי רגש קיצוניים אחרים, ולכן כעס אינו בא לביטוי כרגש אצלם.
הכעס ביהדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]כדי למנוע מצבי כעס, המשפט העברי מנסה באמצעות חוקים רבים, לתחום ולהגדיר את הגבולות באופן ברור, כדי שלא תהיה חדירה לגבולותיו של האדם בשוגג, או התפרצות של אדם אחר מעבר לגבולותיו באופן שפוגע בחברה. מכאן בין היתר מקור האיסור שחל ביהדות על הסגת גבול, שבאה לידי ביטוי במילים חריפות: ”אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ...” (דברים כ"ז, יז), המגיעה עד לידי היזק ראייה, שהוא היזק שבו האדם חודר במבטו, לתחומו הפרטי של אדם אחר. גם איסורים אחרים כמו רצח, ניאוף, חטיפה, גזל, הלבנת פנים ואיסור לשון הרע (מלבד התפיסה של צדק שעומדת בבסיסם), אפשר לראותם גם בהקשר זה, של כינון חברה שלווה ומסודרת.
חז"ל גינו אנשים כעסנים, ואמרו שכל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו (נדרים כב א) עוד אמרו שכל הכועס אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו, ואם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו; שכל הכועס יהיה בעיניך כמי שעובד עבודת אלילים; ואף חיברו את האיסור ”לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר” (תהילים פ"א, י) לכעס. במסכת נדרים רבה בר רב הונא אומר "כל הכועס – אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו". הסיבה שהכעס שווה בחומרתו לעבודת אלילים, היא משום שהאמונה היא שכל מה שאלוהים עושה הוא לטובה (נאמר בשתי דרכים על ידי נחום איש גמזו ורבי עקיבא), ומי שכועס מראה שהוא לא מאמין שמה שהתרחש לו, וגרם לו לכעוס, הוא לטובה, או בכלל מהלך אלוהי. הרמב"ם טוען שעיקר חטאו של משה רבנו (חטא מי מריבה), שבעטיו לא נכנס לארץ ישראל, היה הכעס שכעס על עם ישראל במי מריבה והכעס שבעטיו הכה את הסלע.
סיבה נוספת לכך שהכעס מהווה הפרעה ישירה בעבודת השם היא, משום שלתוצאה של הכעס יש את אותה התוצאה כמו לרגש הגאווה, והיא, חוסר האמונה באלוקי ישראל. כי גם הכועס וגם הגאוותן, לא מאמינים שהכל מאת השם, כי אם הם היו מאמינים שהכל מאת השם (ושהכל לטובה) מה להם לכעוס או להתגאות על או בדבר-מה. ואמרו חז"ל (סוטה ה' א') על הבעל-גאווה, שהקדוש ברוך הוא אומר עליו: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם".
במשנה תורה מרחיב הרמב"ם בגנות הכעס:
הכעס מדה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור, אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים. ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה.
הריה"ל כותב כי יש לתת ביטוי לכח הכעס באפיקים אחרים:
וכן הוא חוסם את הכחות הכעסניים השואפים להגלות שלטונו, לאחר שספקם ונתן להם חלקם בנצחנות עד כמה שזו נחוצה לוכוחים בחכמות או בדעות, ולשם גערה באנשים רעים
— ספר הכוזרי, מאמר שלישי פסקה א'
בסדרת הספרים "אגרות קודש" של הרבי מלובביץ' מופיעים מספר מכתבים ששיגר הרבי לאנשים, העוסקים בנושא הכעס.
הנה 2 עצות שכתב הרבי לאנשים בזמנים שונים, הראשון לגבר והשני לתלמידה צעירה:
1. להמתין ולא להביע את הכעס או הגאוה בדבור, שעל ידי זה התחושות לא צוברות תאוצה, כפי שרואים במוחש
— אגרות קודש, אגרת ה'רלט
2. תקיימי את המצווה המופיעה בשולחן ערוך, שכאשר פוגעים בכבוד מישהו, אפילו אם הדבר נעשה מתוך כעס, יש להתנצל בפניו ולבקש מחילה גמורה. קשה לאדם בטבעו להתנצל, ובכל זאת תתגברי על הקושי ותעשי זאת. כך, בכל פעם שתעמדי לכעוס תזכרי שלאחר-מכן יהיה עלייך להתגבר ולבקש סליחה... הדבר יעזור לך להחליש את מידת הכעס
— אגרות קודש, אגרת ו'עתר
מספר פעמים אף ייעץ הרבי למתמודדים ולמתמודדות עם תחושת הכעס, ללמוד את פרק מ"א בספר התניא.
אדמו"ר הזקן כותב בספר התניא שהטעם לכך שחז"ל השוו בחומרתם את הכעס לעבודה זרה הוא:
לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת השם היתה זאת לו לא היה בכעס כלל, ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו אף-על-פי-כן על הניזק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום ולא עוד אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו מתלבש בו כח השם ורוח פיו יתברך המחייהו ומקיימו
— ספר התניא. אגרת הקודש, כה
הראי"ה קוק טען שהמניע העמוק והפנימי לכעס, הוא היעדר ביטוי עצמי של האישיות, וכישלון של האדם להוציא את עצמו אל הפועל ולבטא את כישוריו ומהותו הפנימית. הוא ביאר גם את המושג "רתחא דאורייתא" (=כעס התורה; תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ד', עמוד א'), שהוא כעס מוצדק על פי חז"ל, כהתנגשות בין האידיאל רחב ההקף והלא-גבולי לבין ההגבלות והשפלות של העולם הזה, שיוצר כעס עצור (מידות הראי"ה עמ' פ"ג).
הרמב"ם כתב במורה נבוכים(חלק שלישי ,פרק מ"ח) שנשים כעסניות עקב כך שנפשן רגישה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אליעזר מלמד, על מידת הכעס ביהדות, באתר הרשמי של פניני הלכה
- איך כועסים בעברית, באתר האקדמיה ללשון העברית, 2 בינואר 2011
- אור יניר, עדיין מטלטל? כך תתיידדו עם הכעס שלכם, באתר וואלה, 30 במאי 2019
ענר אוטולנגי, מה קורה לנו כשאנחנו כועסים?, באתר הארץ, 22 ביוני 2022- LZ Tiedens (2001), The Effect of Anger on the Hostile Inferences of Aggressive and Nonaggressive People: Specific Emotions, Cognitive Processing, and Chronic Accessibility(הקישור אינו פעיל), J Pers Soc Psychol
- הערך "כעס", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Arnold H. Buss, The psychology of aggression., 1961 doi: 10.1037/11160-000
- ^ 1 2 3 Arnold H. Buss, Mark Perry, The Aggression Questionnaire., Journal of Personality and Social Psychology 63, 1992-09, עמ' 452–459 doi: 10.1037/0022-3514.63.3.452
- ^ James R. Averill, Anger and aggression: an essay on emotion, New York Heidelberg: Springer, 1982, Springer series in social psychology, ISBN 978-0-387-90719-2
- ^ Leonard Berkowitz, On the formation and regulation of anger and aggression: A cognitive-neoassociationistic analysis., American Psychologist 45, 1990, עמ' 494–503 doi: 10.1037/0003-066X.45.4.494
- ^ Sophie L. Kjærvik, Brad J. Bushman, A meta-analytic review of anger management activities that increase or decrease arousal: What fuels or douses rage?, Clinical Psychology Review 109, 2024-04, עמ' 102414 doi: 10.1016/j.cpr.2024.102414
- ^ ריצ'רד לזרוס וברניס לזרוס, רגש והיגיון, אוניברסיטת חיפה/זמורה ביתן עמ' 41.
- ^ גדעון לב, חוקרים מצאו שכתיבת מחשבה שלילית על פתק והשמדתו מסייעת להפיג כעסים, באתר הארץ, 11 באפריל 2024
- ^ Hochschild, A. R. (1983). The managed heart: Commercialization of human feeling. Berkeley, CA: University of California Press
- ^ Sutton, R. I. (1991). Maintaining norms about expressed emotions: The case of bill collectors. Administrative Science Quarterly, 245–268.
- ^ 1 2 LZ Tiedens (2001), Anger and advancement versus sadness and subjugation: The effect of negative emotion expressions on social status conferral. J Pers Soc Psychol. 80 (1), 86-94
- ^ Keating, C. F. (1985). Human dominance signals: The primate in us. In S. L. Ellyson, & J. F. Dovidio (Eds.), Power, Dominance, and Nonverbal Behavior (pp. 89-108). New York: Springer-Verlag.
- ^ 1 2 Tiedens, Ellsworth & Mesquita, 2000, Sentimental Stereotypes: Emotional Expectations for High-and Low-Status Group Members, Personality and Social Psychology. Bulletin, 26, 560–575.
- ^ Jehn, K. A. 1995. A multimethod examination of the benefits and detriments of intragroup conflict. Administrative Science Quarterly, 40: 256–282.
- ^ Glomb, T. M. 2002. Workplace anger and aggression: Informing conceptual models with data from specific encounters. Journal of Occupational Health Psychology, 7: 20–36.
- ^ Tiedens, L. Z. 2000. Powerful emotions: The vicious cycle of social status positions and emotions. In N. M. Ashkanasy, C. E. J. Ha¨ rtel, & W. J. Zerbe (Eds.), Emotions in the workplace: Research, theory and practice: 71–81. Westport, CT: Quorum.
- ^ Geddes, D. & Callister, R. 2007 Crossing The Line(s): A Dual Threshold Model of Anger in Organizations, Academy of Management Review. 32 (3): 721–746.
- ^ Knuston, 1996, Facial expressions of emotion influence interpersonal trait inferences. Journal of Nonverbal Behavior 20(3), 165-182(הקישור אינו פעיל, 16.6.2019)
- ^ M Sinaceur, LZ Tiedens (2006), Get mad and get more than even: When and why anger expression is effective in negotiations, Journal of Experimental Social Psychology 42 (3), 314–322
- ^ Van Kleef, De Dreu, & Manstead, (2004), The interpersonal effects of anger and happiness in negotiations. Journal of Personality and Social Psychology. 86 (1), 57–76(הקישור אינו פעיל, 16.6.2019)
- ^ למשל בריגס במחקרה על בני האוטקו והקיפי
| רגשות | |
|---|---|
| |
| מצב רוח • אפקט |
| שבעת החטאים בנצרות | |
|---|---|
|
|
