הצי הביזנטי
הצי הביזנטי הוא השם שניתן במחקר ההיסטורי המודרני לאותם ציי מלחמה שהחזיקה והפעילה האימפריה הביזנטית במהלך תולדותיה, מ-286 (חלוקת האימפריה הרומית על ידי דיוקלטיאנוס) ועד 1453 (כיבוש קונסטנטינופוליס). הוא היה המשכו של הצי הקיסרי הרומי, אך בניגוד לקודמו מילא תפקיד גדול וחשוב יותר בהגנה על האימפריה אותה שירת ובשמירה על קיומה. אויבים מעטים ניצבו בפני האימפריה הרומית בזירה הימית, והצי המלחמתי מילא בה על כן תפקידי שיטור והגנה מפני פירטים בעיקר. שונה היה מצבה של האימפריה הביזנטית, שהים והשליטה בנתיביו היו חיוניים לעצם קיומה.
אחרי קרב אקטיום ב-31 לפנה"ס הפך הים התיכון ל"אגם רומאי". הראשונים שקראו תיגר על השליטה הרומית בים התיכון היו הוונדלים במאה ה-5, אך הסכנה סולקה אחרי שכבש יוסטיניאנוס הראשון את ממלכתם בצפון אפריקה ב-534-533. כינונו מחדש של צי קבע מלחמתי וראשית הופעתו של הדרומון באותה תקופה מציינים את השלב בו נפרד הצי הביזנטי משורשיו הרומיים המאוחרים והחל מפתח זהות משל עצמו. תהליך זה קיבל משנה תנופה עם תחילת כיבושי המוסלמים במאה ה-7. לאחר אובדן הלבנט ואחר כך צפון אפריקה, הפך הים התיכון מ"אגם רומאי" לזירת התגוששות בין הביזנטים למוסלמים. ציי המלחמה הביזנטיים מילאו תפקיד מכריע במאבק זה, לא רק בהגנה על נחלותיה הרבות של האימפריה סביב אגן הים התיכון כולו, אלא גם בהדיפת התקפות מן הים נגד בירת האימפריה קונסטנטינופוליס עצמה. הודות ל"אש היוונית", כלי הנשק האימתני והסודי של הצי שהומצא זה לא כבר, נחלצה קונסטנטינופוליס מכמה מצורים וצייה ניצח בקרבות ימיים רבים.
בתחילה הייתה ההגנה על חופי ביזנטיון ומבואותיה הימיים של קונסטנטינופוליס מסורה לידי צי הקרביסיינים (karabisianoi). אך בהדרגה פוצל צי זה לכמה שייטות אזוריות (על פי המחוזות האדמיניסטרטיביים של האימפריה שכונו 'תֵימות'[דרושה הבהרה]), בעוד עיקר הצי מוצב בקונסטנטינופוליס, מגן על העיר ומהווה גרעין לחילות משלוח ימיים. לקראת סוף המאה ה-8 שב הצי הביזנטי להיות הכוח הימי החזק והמאורגן ביותר בים התיכון. היריבות עם הציים המוסלמיים נמשכה תוך ניצחונות ומפלות לסירוגין, אך במאה ה-10 הצליחו הביזנטים לחדש שוב את עליונותם באגן המזרחי של הים התיכון.
במהלך המאה ה-11 החל הצי המלחמתי שוקע ומתנוון, כמו האימפריה עצמה. הביזנטים, שניצבו מול אויבים חדשים במערב, נאלצו לסמוך יותר ויותר על ציי המלחמה של ערי-מדינה איטלקיות כמו ונציה וגנואה, מהלך שהיה בעל השפעה הרסנית על הכלכלה והריבונות של ביזנטיון. האימפריה התאוששה אומנם בתקופת שלטונם של קיסרי השושלת הקומננית, אך מיד אחר כך שבה ושקעה, כשאת נקודת השפל מציינים כיבוש קונסטנטינופול ופירוק האימפריה ב-1204, במסע הצלב הרביעי. אחרי כינונה מחדש של האימפריה הביזנטית ב-1261 ניסו קיסרים אחדים מן השושלת הפליאולוגית להקים לתחייה את הצי המלחמתי, אך מאמציהם נשאו פרי לזמן קצר בלבד. כוחו של הצי הביזנטי, שבשיא עוצמתו יכול היה להוריד לים מאות ספינות קרב, הצטמצם עד אמצע המאה ה-14 לכמה תריסרי אוניות בלבד, והשליטה בים האגאי עברה לידי ציי המלחמה של הערים האיטלקיות והאימפריה העות'מאנית. עם זאת, הצי ההולך ומתמעט המשיך להתקיים ולפעול עד נפילתה של האימפריה הביזנטית לידי העות'מאנים ב-1453.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הלן ארוויילר (1966), Byzance et la mer. La marine de guerre, la politique et les institutions maritimes de Byzance aux VIIe–XVe siècles (בצרפתית), Paris: Presses Universitaires de France
