הצבא הביזנטי
הצבא הביזנטי היה יורשו של צבא הקיסרות הרומית המאוחרת. לאחר חלוקתה של האימפריה הרומית לשני חלקים בערוב ימיו של תאודוסיוס הראשון בשנת 395. החלק המערבי הלך ודעך אך החלק המזרחי, שקיבל במחקר המודרני את השם "האימפריה הביזנטית", שרד את נדידות העמים ואת פלישות הברברים ונותר איתן על כנו.
בשלהי העת העתיקה ובראשית ימי הביניים, הצליח הצבא הביזנטי לבלום את ההתפשטות האימפריה הסאסאנית, אך הובס על ידי הפולשים הערבים והצליח לבלום אותם רק בשערי קונסטנטינופול.
לכל אורך ימי הביניים היה מעורב במאבק נגד המוסלמים, פולשים אירופאים דוגמת סלאבים ובולגרים ובהמשך גם הנורמנים. הצבא הביזנטי הצליח לשמור על האימפריה הביזנטית, למרות תבוסות קשות שנחל מדי פעם. עם תחילת מסעי הצלב שיתף הצבא הביזנטי פעולה עם מסע הצלב הראשון, אך הפניית מסע הצלב הרביעי נגד הבירה קונסטנטינופול שברה את עוצמתו. אף על פי שהביזנטים הצליחו להחזיר לידיהם את השליטה בקונסטנטינופול, לא השתקם הצבא מעולם והתדרדר מדחי לדחי עד אשר הוכרע סופית במצור על קונסטנטינופול באמצע המאה ה-15.
התפתחות הצבא הביזנטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבא הביזנטי במאות ה-4 עד ה-9
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית דרכו המשיך הצבא הביזנטי את המסורת הרומית - חיל רגלים חזק וחיל פרשים קטן יחסית. עם זאת, בניגוד לצבא הרומי, הפרשים הביזנטים, אף שהיו מעטים במספרם היו בעלי חשיבות גדולה. גם חיל הרגלים הביזנטי התבסס יותר על המודל ההלניסטי דמוי פלנקס ולא על שיטת הלגיון הרומית. השורות הראשונות במערך הרגלי היו חמושות ברומחים ארוכים ואילו השורות האחרונות היו חמושים בקשתות וכלי הטלה אחרים. חיל הרגלים שימש כבסיס מוצק ממנו יצאו הפרשים להתקפה.
הצבא הביזנטי ירש את הבעיות שסבלה מהן האימפריה הרומית ערוב ימיה. השחיתות, המשבר הכלכלי ויתר הצרות פגעו באימפריה הביזנטית המוקדמת, אך במידה קטנה בהרבה מהפגיעה שהייתה בחלק המערבי. האימפריה הביזנטית הצליחה להשתקם ובימי שלטונו של יוסטיניאנוס הראשון באמצע המאה ה-6 יצאה למתקפת נגד גדולה להשבת הפרובינציות האבודות. בתקופה זו הצליח יוסטיניאנוס לבסס צבא קטן, אך מאומן היטב, המבוסס בעיקר על שכירי חרב וגם מגויסים מקרב עמי האימפריה, שהיו מעטים יותר.[1]
הצבא חולק באופן גס לשני חלקים עיקריים: גיסות פנים שהוצבו ליד הבירה קונסטנטינופול ונקראו קומינטאטנסים (comitatenses) וגייסות שהוצבו לאורך הגבול ונקראו לימיטנים (limitanei). הלימיטנים היו אחראים על הביטחון בגבולות, שיטור, דיכוי מהומות וכיוצא באלה. אף שהלימיטנים הוצבו סביב הגבול, ניתן היה בעת הצורך להשתמש בהם גם למסעי מלחמה מחוץ לאזור שבו הוצבו.[2] הקומינטאטנסים היו העתודה העיקרית של האימפריה. אם הלימיטנים לא הצליחו להתגבר על האויב, נשלחו כוחות אלה כדי לתגבר אותם. כמו כן, הקומינטאטנסים היו אחד המרכיבים החשובים בצבא בעת פלישת האימפריה הביזנטית לאזורים אחרים.
הצבא התמתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפלישה הערבית זעזעה את האימפריה הביזנטית וקרעה ממנה חלק ניכר מהחזקותיה. כל אפריקה הצפונית, סוריה וארץ ישראל אבדו. בידי האימפריה נותרו רק אסיה הקטנה הבלקן וחלקים מאיטליה. הצבא הביזנטי עבר רפורמה מקיפה והתחיל להתבסס על תמות- מחוזות. כל מחוז (θέμα תמה - מחוז) היה אחראי על גיוס צבא שהיה אמור להגן על המחוז מפלישות האויב. אם הפלישה הייתה גדולה והמחוז לא היה מסוגל להגן על עצמו בכוחות עצמו, נהגו הביזנטים למשוך את האויב לתוך השטח הביזנטי ובינתיים לגייס את הצבאות מיתר המחוזות וכך להתיש את האויב ולהכות בו כשהייתה אפשרות לכך. בנוסף לצבא התמתי הוצב בבירה כוח טגמתי חזק (τάγμα - גדוד) כח זה שמנה עם הזמן אלפי לוחמים היה הגרעין אליו התווספו הצבאות המחוזיים בעת צרה.
בצבא התמתי גדל מאוד מספרם ומשקלם של הפרשים. הפרשים התחלקו לשני סוגים עיקריים פרשים כבדים הקטפרקטים ופרשים קלים ביניהם קשתים רכובים מעולים. חיל הרגלים נותר חשוב, אך מספרו היחסי פחת.
הצבא הקומנני
[עריכת קוד מקור | עריכה]המבנה התמתי החזיק מעמד כמה מאות שנים עד הפלישה הסלג'וקית. הסלג'וקים הצליחו לכבוש את מרבית אסיה הקטנה וכך אבדו לביזנטים התמות האלה. הקיסר אלכסיוס הראשון קומננוס העביר רפורמות בצבא וביסס אותו על הצבא הטגמתי הוותיק שגדל מאוד. צבא זה התבסס ברובו על שכירי חרב ולא על חיילים שגויסו מקרב אזרחי האימפריה. הצבא הזה היה יעיל, אך כשל בהגנת האימפריה בעת מסע הצלב הרביעי בשנת 1204, שבמהלכה נכבשה בירת האימפריה - קונסטנטינופול.
בתקופה זו עלתה חשיבותו של המשמר הוורנגי. המשמר הוורנגי הובס על ידי הצלבנים בעת מסע הצלב הרביעי ולא חזר לימי הזוהר שלו אם כי נמצאו אזכורים בודדים להמשך קיומו גם בתעודות מאוחרות יותר.
צבא האימפריה המאוחרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]המכה שספגה האימפריה הביזנטית מידי נושאי הצלב והרפובליקה הוונציאנית, והקמת האימפריה הלטינית פגעו בה קשות. הביזנטים הצליחו אמנם להחזיר לידיהם את השליטה בקונסטנטינופול, ובחלק משרידי האימפריה שלהם, אך לא הצליחו לחזור לימי הזוהר שלהם. הצבא הביזנטי היה חלש ומספר חייליו קטן. הצי חדל מלהתקיים. הטורקים העות'מאנים, הכח העולה החדש באסיה הקטנה ובמזרח התיכון, השתלטו בהדרגה על השטחים שנותרו בשליטת האימפריה הביזנטית, ולבסוף כבשו גם את קונסטנטינופול בשנת 1453, ובכך שמו קץ לקיומה של האימפריה הביזנטית.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- John W. Birkenmeier, The development of the Komnenian army 1081 - 1180, Brill, 2002
- John Haldon, Warfare, State and Society in the Byzantine World, 565–1204, UCL Press, 1999
- John Haldon, Byzantium at War 600 - 1453 AD, Osprey Publishing, 2002
- Ian Heath, Byzntine Armies 886 - 1118 Osprey
- David Nicolle, Romano-Byzntine Armies 4th-9th centuries, Osprey, 1992
