גאמו
| בימוי |
הרמוני קורין  |
|---|---|
| הופק בידי |
קארי וודס |
| תסריט |
הרמוני קורין |
| עריכה |
כריסטופר טלפסן |
| שחקנים ראשיים |
קלואי סביני לינדה מאנז ג'ייקוב ריינולדס הרמוני קורין מקס פרליך קריסה גלוקסמן |
| מוזיקה |
Randall Poster |
| צילום |
ז'אן-איב אסקופייר |
| מדינה |
ארצות הברית |
| חברת הפקה |
Fine Line Features, Independent Pictures |
| חברה מפיצה |
Fine Line Features, נטפליקס |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
1997 |
| משך הקרנה |
95 דק' |
| שפת הסרט |
אנגלית |
| סוגה |
סרט נעורים, סרט דרמה, סרט להט"בי |
| הכנסות באתר מוג'ו |
 gummo |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
גאמו הוא סרט דרמה ניסיוני אמריקאי משנת 1997[1] שכתב וביים הרמוני קורין, בכיכובם של ג'ייקוב ריינולדס, ניק סאטון, ג'ייקוב סוול וקלואי סביני. סיפור הסרט מתרחש בזיניה, אוהיו, עיירה במערב התיכון של ארצות הברית, שנפגעה בסופת טורנדו. הנרטיב הרופף עוקב אחר מספר דמויות עיקריות שמוצאות דרכים מוזרות והרסניות להעביר זמן, מופרע על ידי קטעים קצרים המתארים תושבים אחרים בעיירה.
הסרט, הופעת הבכורה של קורין, צולם בנאשוויל, בתקציב של מיליון דולר. לגאמו לא ניתנה מהדורה קולנועית גדולה והסרט לא הצליח לייצר הכנסות גדולות בקופות. הסרט ייצר עיתונות משמעותית על תכניו הגרפיים והנרטיב המסוגנן, הארוג באופן רופף. לעיתים קרובות הוא נחשב לאחד מסרטי הפולחן הידועים ביותר.
עלילת הסרט
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילד צעיר בשם סולומון מספר על אירועי הטורנדו שחרב את העיירה הקטנה זיניה שבאוהיו. ילד מתבגר אילם, המכונה באני בוי, לובש רק אוזני ארנב ורודות, מכנסיים קצרים ונעלי טניס במעבר עילי בגשם.
טאמלר, חברו של סולומון, נושא חתול על צווארו ומטביע אותו בחבית מים, לאחר מכן הסרט חותך לסצנה אחרת עם טאמלר, במכונית הרוסה עם ילדה. הם מלטפים זה את זה וטאמלר מבין שיש גוש באחד משדיה של הילדה. טאמלר וסולומון אז רוכבים במורד גבעה על אופניים. בקריינות, סולומון מתאר את טאמלר כילד עם "אישיות מופלאה", שיש המכנים אותו "רשע ממש".
מאוחר יותר מכוון טאמלר רובה אוויר לעבר חתול. סולומון מונע ממנו להרוג את החתול, ומוחה בטענה שהוא חתול בית. הם עוזבים והמצלמה עוקבת אחר החתול לבית בעליו. החתול נמצא בבעלות שלוש אחיות, שתיים מהן בנות נוער ואחת בגיל ההתבגרות. הסרט חוזר להראות את טאמלר וסולומון צדים חתולי פרא, אותם הם מוסרים לבעל מכולת מקומית המתכוון לשחוט ולמכור אותם במסעדה מקומית. בעל המכולת אומר להם שיש להם יריב בעסקי הריגת החתולים. טאמלר וסולומון קונים דבק מהמכולת, בו הם משתמשים כדי להתמסטל באמצעות שאיפת ממסים נדיפים.
לאחר מכן הסרט חותך לסצנה שבה שני נערים צעירים מנבלי פה לבושים כבוקרים הורסים דברים בחצר גרוטאות. באני בוי מגיע ושאר הנערים יורים בו ל"מוות" עם אקדחי קפצונים. באני בוי מעמיד פני מת והבנים מקללים אותו, מחטטים בכיסים שלו, ואז מסירים וזורקים את אחת הנעליים שלו. הם משתעממים מכך ומשאירים את באני בוי שרוע על הקרקע.
טאמלר וסולומון מאתרים ועוקבים אחר ילד מקומי שצד את החתולים "שלהם". הצייד, ששמו ג'ארוד וויגלי, מרעיל את החתולים ולא יורה בהם. כאשר טאמלר וסולומון פורצים לביתו של ג'ארוד עם מסכות וכלי נשק בכוונה לפגוע בו, הם מוצאים תמונות של הנער הצעיר בדראג וסבתו הקשישה, שהיא קטטונית ומחוברת למכונות. ג'ארוד נאלץ לטפל בה, שלדעתו קודם לכן הייתה "מגעילה". כשראו שג'ארוד לא נמצא בבית, טאמלר וסולומון החליטו לעזוב. טאמלר מגלה אז את הסבתא ששוכבת במיטתה, מצהיר כי "זוהי לא דרך לחיות" ומכבה את מכונת התמיכה בחיים.
מספר סצינות אחרות משולבות לאורך הסרט, כולל: אדם שיכור שמפלרטט עם גמד הומוסקסואל; אדם שסרסר את אחותו הנכה לסולומון וטאמלר; האחיות שנתקלות באדם מבוגר המתעלל מינית בילדים; זוג נערים תאומים שמוכרים ממתקים מדלת לדלת; שיחה קצרה עם טניסאי המטפל בהפרעות הקשב וריכוז שלו; סצנה ארוכה של סולומון שאוכל ארוחת ערב בזמן שהוא מתרחץ במים מלוכלכים; מסיבת שיכורים עם היאבקות כיסאות והורדות ידיים ; ושני אחים גלוחי ראש שמתאגרפים זה בזה במטבח שלהם. ישנם גם מספר סצינות קטנות עוד יותר המתארות טקסים שטניים, צילומים לכאורה מסרטי בית ושיחות המכילות קנאות גזעית.
הסצנה הבאה בסרט מלווה בשיר "Crying" מאת רוי אורביסון, שהוזכר בעבר על ידי טאמלר כשיר שאחיו הבכור, שהיה טרנסקסואל, היה שר (האח הלך בסופו של דבר ל"עיר הגדולה" ונטש אותו). הסצנה האחרונה כוללת את סולומון וטאמלר. בה הם יורים שוב ושוב בחתול של האחיות ברובי האוויר בגשם עם ג'אמפ קאטס אל באני בוי מנשק את הילדות המתבגרות בבריכת שחייה. באני בוי רץ לעבר המצלמה דרך שדה ומחזיק את גופת החתול המת, אותו הוא מראה לקהל, ושובר את הקיר הרביעי.
בסצנה האחרונה נראית ילדה שגילחה את גבותיה מוקדם יותר בסרט, שרה את "Jesus Loves Me" במיטה ליד אמה (או אחותה). המסך סוף סוף הופך לשחור כאשר נאמר לילדה השרה "הפסיקי" וללכת לישון.
צוות השחקנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ג'ייקוב ריינולדס בתפקיד סולומון
- ניק סאטון בתפקיד טאמלר
- לינדה מאנץ בתפקיד אמו של סולומון
- קלואי סביני בתפקיד דוט
- קאריסה גלוקסמן בתפקיד הלן
- דארבי דוארטי בתפקיד דארבי
- ג'ייקוב סוול בתפקיד באני בוי
- מארק גונזלס בתפקיד מתאבק כיסא
- מקס פרליך בתפקיד קול
- דניאל מרטין בתפקיד ג'ארוד וויגלי
- הרמוני קורין בתפקיד ילד על הספה
הפקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]טרום-הפקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בכתיבת גאמו נטש הרמוני קורין את מבנה העלילה המסורתי בעל שלוש המערכות ונמנע מיצירת דמויות בעלות ממד מוסרי ברור. לטובת מכלול דמוי קולאז', התמקד קורין בגיבוש רגעים וסצנות מעניינים, שכאשר יוכנסו ברצף יהפכו לנרטיב הייחודי שלה. כדי להצדיק אספה כאוטית כזו, החליט קורין כי סרטו יתרחש בזיניה שבאוהיו שנפגעה מטורנדו בשנת 1974.[2]
כדי לעזור לו להשיג את חזונו, חיפש קורין את הצלם הצרפתי ז'אן איב אסקופייה. עבודתו על Les Amants du Pont-Neuf של ליאו קראקס השאירה רושם אדיר על קורין. אסקופייה, שאהב את התסריט, עבד על גאמו עבור חלק קטן משיעורו הרגיל.[2]
במהלך חודשי ההפקה המקדימה חיפש קורין מיקומים בעיר הולדתו נאשוויל, טנסי, וצילם בתים יוצאי דופן וייחודיים להסריט בהם. קורין פנה לעיתים קרובות לאנשים ברחוב, באולמות באולינג ובמסעדות מזון מהיר וביקש מהם לשחק חלק בסרטו. קורין מציין, "כאן גדלתי. האנשים האלה מעניינים אותי, ומעולם לא ראיתי אותם מיוצגים על המסך בצורה אמיתית."[2]
קלואי סביני עיצבה את התלבושות לסרט, תוך שהיא מערבבת חלקים שאנשים כבר לבשו בפריטים שנקנו בחנויות יד שנייה מקומית.[2]
ליהוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]קורין ליהק את הסרט כמעט כולו עם מקומיים שאינם שחקנים. חברים ותיקים היו להוטים לעזור לקורין, כמו שני האחים גלוחי הראש, הסקייטבורדר מארק גונזלס, והגמד בראיינט קרנשו. כמה יוצאים מן הכלל כוללים את חברתו של קורין דאז קלואי סביני, לינדה מאנץ ומקס פרליך.
על לינדה מאנץ אמר קורין, "תמיד הערצתי אותה. הייתה בה התחושה הזו שאהבתי – זה אפילו לא היה משחק. זה היה כמו שהרגשתי לגבי באסטר קיטון כשראיתי אותו לראשונה. הייתה עליה מעין שירה, זוהר. שניהם נשרפו מהמסך."[3] גאמו הייתה הופעת המסך הראשונה שלה מזה 16 שנה.
קורין הבחין בשתי הדמויות הראשיות שלו בזמן שצפה בטלוויזיה בכבלים. קורין הבחין בג'ייקוב ריינולדס בתפקיד קצר בסרט "הדרך לוולוויל" (אנ'). "הוא היה כל כך ויזואלי... אף פעם לא נמאס לי להסתכל על הפנים שלו."[2] דמותו של סולומון, בגילומו של ריינולדס, מתוארת בתסריט של קורין כמי שנראית "כמו שום ילד אחר בעולם".[4]
ניק סאטון (טאמלר) התגלה בפרק למניעת סמים בתוכנית "The Sally Jesse Raphael Show" בשם "הילד שלי מת מהסנפת צבע". בתוכנית הם שואלים את סאטון היכן הוא חושב שיהיה בעוד כמה שנים, ועל כך הוא מגיב, "כנראה אהיה מת".[5] נזכר קורין, "ראיתי את פניו וחשבתי שזה הילד שעליו חלמתי, זה הטאמלר שלי. היה בו יופי." המפיק סקוט מקולי הצהיר על סאטון, "הוא האדם שהרמוני מצא והציב באמצע הסרט הזה, שהוא לעיתים מציאותי ולעיתים קסום. אני חושב על ניק שהוא המקביל של הרמוני לברונו ס ' של הרצוג."[2] (ראו החידה של קספר האוזר וסטרושק).
קורין ליהק את השחקנים שלו לא לפי איך שהם קוראים שורות, אלא לפי ההילה החזותית שהם משדרים.[6]
הסרטה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט צולם בכמה מהשכונות העניות ביותר של נאשוויל. המפיק קארי וודס מעיר, "אנו בעצם רואים את סוג העוני שאנו רגילים לראות במדינות העולם השלישי כאשר צוותי החדשות מדברים על רעב, [אך] רואים זאת בלב אמריקה." בבית קטן אחד התגוררו חמישה עשר אנשים וכמה אלפי ג'וקים. חרקים ממש זחלו מעלה ומטה על הקירות.[2] קורין מעיר, "היינו צריכים להוציא דברים כדי שנוכל להכניס את המצלמה לחדר."[7] לעיתים הצוות מרד בצילומים בתנאים כאלה וקורין נאלץ לרכוש חליפות חזמת כדי ללבוש אותם. קורין ואסקופייה, שחשבו שזה פוגע, "לבשו ספידו וכפכפים רק כדי לעצבן אותם."[5]
קורין עודד אלתור וספונטניות. כדי להשיג זאת, היה על קורין להקים אמצעי אמון. "אם שחקן מעשן קראק, תן לו לצאת בין טייקים, לעשן קראק ואז לחזור ולזרוק את המקרר שלו מהחלון! לתת לאנשים להרגיש שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים ללא שום השלכות."[7] המפיק סקוט מקולי התייחס לשיטות האלתור שהניבו תוצאות עמוקות לכל המעורבים. "עבור הרבה מאלה שאינם השחקנים הרגשת שמדובר בחוויה מאוד רגשית עבורם, ושהם מטפלים במשהו חשוב."[2] קורין מוסיף, "רציתי להראות איך זה להסניף דבק. לא רציתי לשפוט אף אחד. זו הסיבה שיש לי מעט מאוד עניין לעבוד עם שחקנים. [אלה שאינם שחקנים] יכולים לתת לך את מה ששחקן לעולם לא יכול לתת לך: חלקים מעצמם."
קורין רצה שכל סצנה תצולם בסגנונות חזותיים שונים. בעוד סצינות רבות מצולמות במצלמות 35 מ"מ מסורתיות שתוכננו מראש, קורין חילק לצוותו, חבריו ובני משפחתו מצלמות 8 מ"מ, 16 מ"מ, פולארויד, VHS ו-Hi-8 כדי להשיג סגנון קולאז' משופר. "רציתי שיהיה מורגש שהכל נעשה מסיבה. כאילו הם [הצלמים] צילמו אותו בווידאו כי הם לא הצליחו להעלות אותו על 35 מ"מ או שהם צילמו אותו על פולארוידים כי זו הייתה המצלמה היחידה שהייתה שם... התחשק לי לצלם כל סצנה בתנאים שלה ואז להבין את זה אחר כך. והרגשתי שהסגנונות ישתלבו, שתהיה לכידות."[7]
ביום הצילומים האחרון צילם אסקופייה את סצנת המטבח של היאבקות הכיסא לבדו עם בום מחובר למצלמתו. יש אנשים שזה עתה יצאו מהכלא וקורין הרגיש שהביצועים יהיו גדולים יותר אם הוא לא היה בחדר. הצוות סגר את כל הדלתות וכיבה את כל המסכים, כך שאיש לא ידע מה קורה. בין הצילומים, קורין היה רץ פנימה וגורם לכולם להשתולל. בסוף הסצנה יש רגע של שקט בו אף אחד לא יודע מה לעשות הלאה. קורין מעיר, "כשראיתי את זה ביומונים זה הפליא אותי, כי ז'אן איב באמת קלט את אותה מבוכה, את השקט העצוב הזה; זה היה יפהפה."[5]
קורין צילם את גאמו בארבעה שבועות בלבד במהלך קיץ 1996, רוב הסרט צולם ביום ההפקה האחרון. זה נבע מכך שהצוות חיכה לגשם. הסצנה האחרונה שצולמה היא זו שבה קורין מככב כילד שיכור והומוסקסואלי על ספה עם אדם קטן.
כל סצנות שנראו כמראות אלימות כלפי בעלי חיים הודמו, ולעיתים נעשה שימוש בחיות מלאכותיות.[8]
עריכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קורין עבד עם העורך כריס טלפסן כדי למזג את הצילומים שתוכננו מראש לצילומי "הטועה":
"אנחנו יוצאים מסצינות מחושבות לחלוטין, כמעט רשמיות, סצינות שמהדהדות במובן הקולנועי הקלאסי הזה, ואז אנחנו הולכים לסצנות אחרות שבהן זה כמו, טעויות מוחלטות, דברים שצולמו בווידאו בהם הילדים שוכחים שיש שם מצלמה ומדברים על כמה שהם שונאים כושים."[9]
קורין אמר שהוא השתמש בצילומים מכל מקור שהוא יכול למצוא שמתאימים לאסתטיקה: "הקלטת הזו עם החתול הייתה קלטת שחבר שלי נתן לי, שהוא עושה אסיד עם אחותו. הם היו בלהקת גאראג' והיה סרטון של החתלתול שלהם. [הכתם הזה] הייתה טעות טכנית בתוך המצלמה."[7]
הסרט הגמור הוא בערך 75% מתוסרט.[7]
מוזיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפסקול של גאמו צובע קנווס רחב של תרבות הפופ האמריקנית, החל מ"Like a Prayer" של מדונה, מן הקלטת השדה של אלמדה רידל לשיר הילדים המסורתי "My Little Rooster", אל סטונר מטאל של הלהקה Sleep. שירים פופולריים אחרים כוללים את "Everyday" של באדי הולי ואת "Crying" של רוי אורביסון, שסוגר את הסרט ומופנה ישירות בדיאלוג.
מטאל Powerviolence להקות כגון Bethlehem, Mystifier, אבסו, בורזום, באת'ורי, Brujeria, Eyehategod ו-Spazz מופיעות גם.[10] מאוחר יותר גילה קורין עניין בתת-תרבות בלאק מטאל בסדרה החזותית שלו בשנת 2000: The Sigil of the Cloven Hoof Marks Thy Path.
נושאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט בוחן מגוון רחב של נושאים הכוללים שימוש בסמים, אלימות, רצח, ונדליזם, מחלות נפש, עוני, ניבולי פה, הומופוביה, התעללות מינית, סקסיזם, התאבדות, צער, זנות ואכזריות כלפי בעלי חיים. קורין התחמק מכל רעיון רומנטי ביחס לאמריקה, כולל ענייה ונכות נפשית המקושרת לה.[6][11]
קורין מעיר על האסתטיקה הפופית של הסרט ואומר: "אמריקה עוסקת במיחזור הזה, בפרשנות זו של פופ. אני רוצה שתראו את הילדים האלה לובשים חולצות Bone Thugs & Harmony וכובעי מטאליקה – הזדהות כמעט סכיזופרנית זו עם תמונות פופולריות. אם אתה חושב על זה, כך אנשים מתייחסים זה לזה בימינו, באמצעות התמונות האלה."[7] דוט והלן מעוצבות בדמותה של שרי קארי. "רציתי שהם ייראו כמו ילדים בחינוך ביתי... סוג של מנחש ומעלה את הדברים ההיפסטרים האלה. הם כמעט יוצרים שפת סלנג בית הספר הביתי. רציתי את שפת העם הטבועה הזו."
לסרט יש השפעה וודווילית חזקה. השם של הדמות טאמלר נלקח ישירות מן המונח הוודווילי שניתן לקומיקס ברמה נמוכה יותר של היום. "החבר'ה שהיו מכניסים אותך לחדר במלון, לוקחים את המעיל שלך ובמקביל זורקים כמה שורות חד-פעמיות. הם כמו החימום, הקומיקאי הנמוך ביותר ברמתו. הטאמלר."[3] (ראה חגורת הבורשט)
רובין אוהרה טוען שאמנם אנשים מחפשים באופן טבעי נקודות התייחסות לתיאור גאמו (כמו הרצוג, קסאווטס, ארבוס, פליני, גודאר, מייזלס וג'רמן), שהאמנות של קורין באמת היא שלו. "הוא מקורי, במלוא מובן המילה."[2] קורין מעיר על האסתטיקה של הסרט: "השתדלנו מאוד לא להתייחס לסרטים אחרים. רצינו שגאמו יקבע סטנדרט משלו."
שחרור הסרט
[עריכת קוד מקור | עריכה]גאמו הוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים ה-24 בטלורייד ב-29 באוגוסט 1997. במהלך ההקרנה אנשים רבים קמו ועזבו במהלך הטבעת החתול הראשונית.[דרוש מקור] כמה הופעות בפסטיבל הגיעו, כולל פסטיבל הסרטים הבינלאומי רוטרדם, שם זכה בפרס KNF על "הסרט העלילתי הטוב ביותר במדור הרשמי שעדיין אינו מופץ בהולנד", ובפסטיבל ונציה שם זכה לאזכור מיוחד מחבר המושבעים של FIPRESCI[12][13] הוא נאסף להפצה על ידי Fine Line Features, וראה מהדורה מוגבלת עם דירוג R (נערך מגרסת NC-17 המקורית) בארצות הברית ב-17 באוקטובר 1997[14] לתיאור נרחב של התנהגות אנטי חברתית של קטינים, כולל אלימות, שימוש בסמים, מיניות ושפה בוטה.
יחס המבקרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ורנר הרצוג שיבח את הסרט ודיבר על התרגשות מיוחדת מהבייקון שהודבק לקיר במהלך סצנת האמבטיה.[5]
הבמאי לוקאס מודיסון רשם את זה כאחד מעשרת סרטיו הראשונים לסקר Sight and Sound משנת 2002 והבמאית האוסטרלית מייגן ספנסר שיבחה גם את הסרט.[15] דייוויד סטראטון מ-The Movie Show של SBS הצהיר בביקורתו כי "צריך להזהיר את אוהבי החתולים", אך בסופו של דבר שיבח את הסרט וכינה אותו "מקורי".[16]
יוצר הסרטים גאס ואן סנט כותב על גאמו, "ארסי בסיפורו; גאוני באופיו; מנצח במבנה; עדין בהקנטה באפילוג; סלפסטיק בנושא; מרדן באופיו; ישר בלב; מעורר השראה ביצירתו ובבוז על קצה לשונו, [גאמו] הוא דיוקן של חיי עיירה קטנה אמריקאית-מרכזית, שהם גם מציאותיים בצורה חריפה וגם חלומיים באופן רודף.[2]
נכון לשנת 2020, גאמו מחזיק בציון "rotten" של 38% ב-Rotten Tomatoes בהתבסס על 56 ביקורות וציון של 73% "liked", בהתבסס על 22,256 קולות. הקונצנזוס הביקורתי באתרים קובע כי "הפרובוקציות הנועזות של גאמו עשויות להרשים צופים נוטים יותר לכיוון האיקונוקלסטי, אך אחרים יתקשו לראות את נקודת המבט של הסיפור החמוץ ביותר של הכותב והבמאי הרמוני קורין."[17] ב-Metacritic, שמקצה ציון מנורמל, הסרט מחזיק בדירוג 19/100 בהתבסס על 15 ביקורות, מה שמעיד על "סלידה מוחצת". קטע קצר מגאמו הוצג לאחר הפתיחה בסרט "הבטן" של הייפ ויליאמס משנת 1998.
אתרי הסרטים Mubi ו-They Shoot Pictures, Don't They? ציינו את גאמו בין 1000 הסרטים הגדולים ביותר שלהם בכל הזמנים.[18]
יומנה של אנה פרנק 2
[עריכת קוד מקור | עריכה]"יומנה של אנה פרנק חלק 2" הוא קולאז' בן 40 דקות ושלושה מסכי קולאז' ובו אותם שחקנים ונושאים כמו גאמו, ויכול להיחשב ליצירת לוויה.[19]
קורין מעיר, "נראה שאוכל ליצור עוד שני סרטים עם עודפי הצילומים [מגאמו]. בחלק מהחומר הזה אני אשתמש בעבודות אמנות אלה... הבעיה בה אתה נתקל בהקרנת מולטימדיה היא שהרבה מהזמן, הסגנון משתלט. זה מאיים ומצמצם את התוכן. זה נהיה כמעט כמו קליפ – מערבב את כל הדימויים האלה ללא סיבה."[7]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
"גאמו", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"גאמו", באתר נטפליקס
"גאמו", באתר AllMovie (באנגלית)
"גאמו", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)- "גאמו", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
"גאמו", באתר Metacritic (באנגלית)- "גאמו", באתר אידיבי
"גאמו", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- מידע על "גאמו" באתר הרשמי של הרמוני קורין
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Gummo (1997)". AllMovie. נבדק ב-6 בדצמבר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Van Sant, Gus. 1997 "Gummo Website Forward." Retrieved 2009-11-02.
- ^ 1 2 Walczak, Dantek. 1997. "Harmony Korine Interview." Index Magazine. Retrieved 2009-11-01.
- ^ Korine, Harmony (2002). Harmony Korine: Collected Screenplays, Volume 1. Faber and Faber. ISBN 0-571-21002-3.
- ^ 1 2 3 4 Herzog, Werner. Nov, 1997. "Gummo's Whammo". Interview. Retrieved 2009-11-06.
- ^ 1 2 Cunha, Tom. 1997-10-06. "A Conversation with Harmony Korine". IndieWire. Retrieved 2009-11-06.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Kelly, Mike. Fall 1997. "Mike Kelly Interviews Harmony Korine". FilmMaker. Retrieved 2009-11-06.
- ^ Film, closing credits.
- ^ "From the Archives: Mike Kelley Interviews Harmony Korine". Filmmaker. 13 בפברואר 2012. נבדק ב-1 בינואר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Gummo – Original Soundtrack, באתר AllMusic
- ^ Deussing, Ryan. Oct 1997. "Harmony Korine's America". Link. Retrieved 2009-11-09.
- ^ KNF Award. International Film Festival Rotterdam. Retrieved on 2009-11-13.
- ^ Rooney, David (1997-09-08). "'Hana-bi' gets gold at Venice." Variety. Retrieved on 2009-11-13.
- ^ Gummo. Variety Profiles. Retrieved on 2009-11-13.
- ^ "BFI – Sight & Sound – Top Ten Poll 2002 – How the directors and critics voted". אורכב מ-המקור ב-2002-08-18. נבדק ב-2013-12-15.
- ^ "Gummo". SBS (Australia). 25 באוגוסט 1998. נבדק ב-8 בספטמבר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Rotten Tomatoes." Retrieved 2019-04-24.
- ^ "The 1,000 Greatest Films (Full List)". They Shoot Pictures, Don't They?.
- ^ Oct 2000. "The Diary of Anne Frank Pt II." Frieze. Retrieved 2009-11-01.
קטגוריה:סרטים באנגלית קטגוריה:סרטים אמריקאיים קטגוריה:סרטי 1997 קטגוריה:דפים עם תרגומים שלא נסקרו