מבקר אמנות

מבקר אמנות הוא אדם המתפרנס מפרסום דעות, רעיונות ומחשבות על יצירות אמנות ובידור. חלק ממבקרי האמנות הם גם חוקרי אמנות, מרצים באוניברסיטאות ואמנים. רבים ממבקרי האמנות הם עיתונאים. ביקורת אמנות היא בדרך כלל סובייקטיבית.

הרקע המקצועי של מבקרי האמנות מעבר להכשרתם כעיתונאים, כמרצים באוניברסיטאות או כחוקרים הוא מגוון. לרובם, עשוי להיות מקצוע שונה הקשור לאמנות כמו אוצר, מוציא לאור, עורך מוזיקלי, מנהל אמנותי של תיאטרון, שחקן, במאי קולנוע או תיאטרון ועוד. חלקם היו אמנים בעצמם לפני שהפכו למבקרים, אולם, רק מעט מהמבקרים מתפרנסים כאמנים וכמבקרים בעת ובעונה אחת. מרבים מהמבקרים יש ציפייה להציג ידע מקצועי ולהכיר מגוון רחב של יצירות אמנות מהסוגה אותה הם מבקרים, אך יש מבקרים שהתמחותם היא הצגת זווית ראייתו של צרכן האמנות והבידור הפשוט. המבקר חייב אם כן להיות מקצועי, כדי לאפשר מסנן עבור הצופים. הצופים יבחנו את ביקורתו בהתאם ליצירות שיראו. ולאחר מכן עשויים להמשיך ולהקשיב לו. הם גם עלולים לא להתייחס לביקורת שלו, כאשר יגלו אי-התאמה בינה לבין טעמם האישי.

חשיבות הביקורת

ישנם אמנים שלא מחשיבים את המבקרים. המפיק מיכאל שווילי, לדוגמה, טבע את הביטוי "הביקורת בוכה והקופה צוחקת"^[^{דרוש מקור]}. לעומתם ישנם אמנים רבים המחשיבים מאוד את עבודתם של מבקרי האמנות ונוטים להפגע מביקורות רעות ואפילו להגיב לביקורות אלה בחריפות. דוגמה לתגובה חריפה היא טביעת הפועל "לגמוז" על ידי אפרים קישון, על שם המבקר חיים גמזו שמתאר ביקורת חריפה. דוגמה אחרת היא תקיפה פיזית של המבקר מאיר שניצר בידי דודו טופז.

לפי המבקר דוד שפרבר יצירת אמנות תיחשב "איכותית" בזכות תמיכת מספר מוקדים, שמבקרי אומנות אחד מהם, וכפי שהגדיר זאת הסוציולוג פייר בורדייה: "שיפוטה של יצירה תלוי באיכות השיח המתהווה סביבה בשדות הייצור התרבותיים"^[1].