אבו מוסא (אי)
 | |
| מפת מצר הורמוז | |
| נתונים גאוגרפיים | |
|---|---|
| מיקום | מצר הורמוז, המפרץ הפרסי |
| קואורדינטות | 25°52′00″N 55°02′00″E / 25.866667°N 55.033333°E |
| שטח | 12.8 קמ"ר |
| אורך | 5.0 קילומטר |
| רוחב | 4.9 קילומטר |
| גובה מרבי | 110 מטר |
| נתונים מדיניים | |
| מדינה |
 איראן |
| אוכלוסייה | 4,500 (2016) |
| צפיפות | 351 תושבים/קמ"ר |
| אזור זמן | UTC+3:30 |
| עיר ראשית | אבו מוסא |
  | |
האי אבו מוסא (בפרסית: ابوموسی בערבית: أبو موسى) הוא אי קטן בגודל 12.8 קמ"ר והוא אחד מששת האיים המרכיבים את הארכיפלג של מצר הורמוז במזרח המפרץ הפרסי. הוא ממוקם כ-150 ק"מ מערבית לכניסה למצר הורמוז בין איראן לבין איחוד האמירויות הערביות.
בעקבות העומק הרדוד של הים באזור המצר, מכליות נפט וספינות גדולות צריכות לעבור בין האי אבו מוסא לאיי טונב הסמוכים, מה שהופך את האיים הללו לאחת מהנקודות האסטרטגיות ביותר במפרץ הפרסי.[1] האי נשלט ברובו בידי איראן כחלק מפרובינציית הורמוזגאן, אך גם איחוד האמירויות טוענות לבעלות עליו כטריטוריה של האמירות שארג'ה אשר שולטת בחלקו הדרומי של האי.[2][3] שאלת הריבונות על האי נמצאת במוקד סכסוך בין שתי המדינות מזה עשרות שנים.
שם
[עריכת קוד מקור | עריכה]תושביו האיראנים של האי אבו מוסא מכנים אותו "גָפּסַבּזוּ" (בפרסית: گپسبزو) שמשמעותו "המקום הירוק הגדול". במפות פרסיות ישנות יש מספר וריאציות לשם האי וניתן למצוא אותו כ:
- בּוּמְוּפ (בפרסית: بوماوف) או בּוּמְאוּ (בפרסית: بوماوو) שמשמעותו "ארץ מים".
- בּוּמְסוּז (בפרסית: بومسوز) או בּוּמְסוּ (בפרסית: بومسو) או גָפּסַבּזוּ (בפרסית: گپسبزو) שכאמור המשמעות המילולית שלו היא "המקום הירוק הגדול" או "ארץ ירוקה"
עם זאת, במאות האחרונות הוא נקרא גם בומוסא שהתגלגל מבּוּמְסוּ שמשמעותו הארץ של מוסא[4]
האמירתיים טוענים כי השם "אבו מוסא" (בערבית: أبو موسى) הוא על שם אבו מוסא א-שערי, בן לווייתו של הנביא מוחמד, ששהה באי בשנת 643 לספירה לפני שנלחם בפרסים.[5][6]
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האי אבו מוסא נמצא כ-150 ק"מ דרומית מערבית לכניסה למצר הורמוז, כ-70 ק"מ דרומית לכפר בנדר א-שנאס ששוכן לחופו של מחוז בנדר לנגה האיראני וכ־59 ק"מ צפונית-מערבית לעיר שארג'ה עיר הבירה של אמירות א-שארג'ה והעיר השלישית בגודלה באיחוד האמירויות הערביות. מתוך 14 האיים שמשתייכים למחוז הורמוזגאן האיראני הוא האי הרחוק ביותר מהחוף האיראני. לאי יש צורה משולשת ושטח האי הוא 12.8 ק"מ, הנקודה הגבוהה ביותר באי היא ההר חלווה הנקרא גם ג'בל אל חדיד שמתנשא לגובה של 110 מטר מעל פני הים.[7] מזג האוויר באבו מוסא הוא חם ולח, אם כי בהשוואה למקומות אחרים במפרץ הפרסי, האקלים באבו מוסא נח יותר והמערכת האקולוגית מגוונת יותר, אך הוא לוקה במחסור במים ובאדמה המתאימה לחקלאות מה שמשאיר את הדייג כתעשייה העיקרית עבור המקומיים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד המאה ה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימי קדם היה המפרץ הפרסי תחת שליטתה של האימפריה הפרתית ובהמשך תחת שליטת האימפריות הסאסאנית, המוסלמית והעות'מאנית שבאו אחריה, ההתערבות האירופית במפרץ הפרסי החלה בראשית המאה ה-16, הפורטוגלים היו החלוצים של ההתערבות האימפריליסטית האירופית באזור, המעצמות של בריטניה והולנד לא נותרו מאחור והחלו לשלוח כוחות ימיים במהלך המאה ה-17, כשבסוף המאה ה-18 ידה של בריטניה הייתה על העליונה.
ראשי השבטים המקומיים לא התרגשו מהאורחים האירופאים והמשיכו לעסוק בשוד ימי מה שהקנה לאזור את כינויו "חוף שודדי הים". הבריטים לא ראו בעין יפה את האנדרולומוסיה ששררה בנתיבי השיט בעיקר בגלל הזליגה של מעשי השוד לנתיב הימי שהוביל מאפריקה ומאירופה להודו הבריטית ובראשית המאה ה-19 החלה בריטניה לנקוט צעדים צבאיים ופוליטיים כדי להבטיח את ביטחון נתיבי השייט באזור. תוך שהם כופים על ראשי השבטים באזור לחתום על מסמכי הבנות ולחוף שודדי הים להפוך לחוף שביתת הנשק, מה שהקנה לעמים המקומיים את החופש לעסוק בענייניהם הפנימיים ללא התערבות בריטית (מושג שלא הוגדר בבהירות) כל עוד הם לא יפרו את השקט והשלווה בנתיבי השייט, כאשר האי אבו מוסא ואיי טונב הוכפפו על ידי הבריטים לשייח' של שארג'ה.
1904 - 1971
[עריכת קוד מקור | עריכה]האיראנים והשבטים הערבים שגרו באזור התייחסו באמביוולנטיות לכובש הזר והמשיכו לנסות לנהל את ענייניהם הפנימיים, בשנת 1904 הסירו האיראנים את הדגלים הערבים מאבו מוסא ואיי טונב והניפו בהם את הדגל האיראני, אך מהר מאוד בריטניה דרשה את הסרת הדגלים, וכתוצאה מהלחץ הבריטי, נסוגו הכוחות האיראנים תוך זמן קצר, ואמירות שארג'ה המשיכה לממש ריבונות אפקטיבית על אבו מוסא בעוד האיראנים ממשיכים לתבוע את זכותם באיים.
בשנת 1906 העניק דודו של שליט שארג'ה ויתור על מרבצי תחמוצת הברזל של אבו מוסא לשלושה אנשי עסקים ערבים, שעובדיהם חילצו מהם את המינרלים והסכימו למכור את הזכויות לתאגיד גרמני, כאשר גילה זאת אמיר שארג'ה, הוא ביטל את הוויתור והעובדים הוצאו מהאי בסיוע בריטי, מה שגרם לתקרית בינלאומית. בעקבות המאבק הבלתי פוסק בין איראן לשארג'ה החל מ־1908 האי הועבר לניהול בריטי מלא יחד עם שאר האיים הבריטיים שבמפרץ הפרסי וחוף שביתת הנשק המוכר כיום כאיחוד האמירויות הערביות.
בשנת 1964 כבשה איראן את אבו מוסא, מה שגרר מחאה חריפה מצד שארג'ה, כשהבריטים התערבו טענה איראן שמדובר בתמרון צבאי שלא מתוך כוונה לכיבוש, והסיגה את כוחותיה לאחר עשרים יום.
בשנת 1968 הודיעה בריטניה כי היא עתידה לסיים את התערבותה הניהולית והצבאית במפרץ הפרסי, מה שדחף את האיראנים ליצור זיקה פוליטית בין האי ליבשת בכמה מישורים. במישור הצבאי איראן הגבירה את נוכחותה הצבאית באזור. במישור הפוליטי היא ניסתה ללחוץ גם על ממשלת בריטניה שתעניק לה את הריבונות באי, וגם על הנהגת שארג'ה למסור את האי מרצון כדי להימנע מעימות צבאי. בנוסף ניסתה איראן לשכנע את מעצמות האזור שיתמכו בטענת הריבונות שלה.
איראן פעלה גם במישור האזרחי כשהציעה הטבות אזרחיות מופלגות לתושבי האי, תוך שהיא מציעה להם אזרחות איראנית, פטורים ממס עבור רכישת אדמות באיראן, והזמנת דייגי האי למכור את מרכולתם בחופי איראן במחירים גבוהים תחת פיקוח רשות הנמלים האיראנית.
1971
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־30 בנובמבר 1971 (יומיים לפני הקמתה של מדינת איחוד האמירויות הערביות) חתמו איראן ושארג'ה על מזכר הבנות לגבי האי:
ההסדר כלל מבוא ו-6 סעיפים, בהקדמה נאמר, לא איראן ולא שארג'ה מוותרות על התביעה על אבו מוסא ואף אחת לא מכירה בדרישות השנייה ועל בסיס זה ייערך ההסדר הבא:
- כוחות איראניים יגיעו לאבו מוסא וישלטו באזורים בגבולות המוסכמים על פי המפה המצורפת לתזכיר זה.
- בתוך השטחים המוסכמים של הכוחות האיראניים, יהיו לאיראן סמכויות מלאות והדגל האיראני יונף מעליהם.
- שארג'ה זכאית לשליטה מלאה על שאר האי, ודגל שארג'ה יונף מעל תחנת משטרת שארג'ה, על פי אותם יסודות לפיהם מונף הדגל האיראני על המתחם הצבאי האיראני.
- איראן ושארג'ה מכירות בהרחבת המים הטריטוריאליים של האי ל-12 מיילים ימיים.
- חברת "בייטס גז ונפט" המנצלת את משאבי הנפט של אבו מוסא, קרקעית הים ומתחת לקרקעית הים במימיו הטריטוריאליים של האי אבו מוסא על פי ההסכם הקיים, תשלם מחצית מהמיסים הממשלתיים עבור ההכנסות כתוצאה מניצול הנפט שצוין ישירות לאיראן ואת המחצית השנייה לשארג'ה.
- אזרחי איראן ושארג'ה יהנו מזכויות דיג שוות במים הטריטוריאליים של אבו מוסא.
- הסכם סיוע כספי ייחתם בין איראן לשארג'ה.[8]
בהסכמתה לחוזה ניסתה למנוע הנסיכות הזעירה השתלטות של איראן, שרק יומיים קודם לכן לקחה שוב בעלות על שני איי המחלוקת הסמוכים, איי טונב, איים קטנים ובלתי מיושבים אמנם אך בעלי מיקום אסטרטגי בדומה לאבו מוסא.[9]
בהתאם להסכם יום לפני עזיבת הכוחות הבריטים, הציבה איראן את כוחותיה באי והתקבלה באופן רשמי על ידי השייח' סאקר בן מוחמד אל קאסימי אחיו של שייח' ח'אלד בן מוחמד אל קאסימי אמיר שארג'ה.[10]
ב-9 בדצמבר 1971 העלתה איחוד האמירויות הערביות את תביעת הריבונות שלה על אבו מוסא ועל איי טונב בישיבת מועצת הביטחון של האו"ם. באותה ישיבה הוחלט "לדחות את ההתייחסות לעניין זה למועד מאוחר יותר".[11][12] עיראק (של תקופת אחמד חסן אל-בכר),[13] כווית,[14] אלג'יריה,[15] דרום תימן ולוב סברו כי האי שייך בצדק לאיחוד האמירויות.[16][17][18][19][20] מאז אותה תקופה יוצאת איחוד האמירויות באופן קבוע בהצהרות פומביות[21] בקריאה למשא ומתן דו צדדי או על ידי הפניית הנושא לבית הדין הבינלאומי (או סוג אחר של בוררות בינלאומית).[22]
1971 עד היום
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל מסוף שנות השבעים הסכסוך ממשיך להיות נוכח עם עליות ומורדות, האמירתיים מצדם טוענים להפרות חוזרות ונשנות של מזכר ההבנות מצד האיראנים, והאיראנים מצדם טוענים לזיקה ההיסטורית שלהם לאי וממשיכים לבסס את ריבונתם באי. ב-1980 סדאם חוסיין ניסה להצדיק את מלחמת איראן – עיראק בטענה שאחת ממטרותיה הייתה "לשחרר" את אבו מוסא ואיי טונב שבמפרץ הפרסי. בנוסף הסכסוך באי גרם גם לחיכוך קשה בין האמירויות ראס אל-ח'יימה ושארג'ה מצד אחד למספר אמירויות של איחוד האמירויות מהצד השני. ראס אל-ח'יימה תומכת בנקיטת צעדים נוקשים נגד איראן. דובאי, לעומת זאת, מאמינה שהסכסוך מיותר. הגדיל לעשות השליט הנוכחי של דובאי (שהוא גם סגן הנשיא, ראש הממשלה ושר הביטחון של איחוד האמירויות הערביות), מוחמד בן ראשד אל מכתום, כשהצהיר בפומבי כי "הוא מאמין שהמתחים באיים התגבשו על ידי ארצות הברית".[23]
הסכסוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטענה ההיסטורית של איראן לבעלות על האיים נובעת בין השאר, מטענת הזיקה ההיסטורית שלה לאימפריות הפרתית והסאסאנית ששלטו באי,[24] ומכך שהכיבוש הבריטי של האי לטענתה אינו לגיטימי, בהתייחס להסכם שנחתם ב-1971.[8] לעומתם האמירתיים טוענים להתיישבות ערבית של השבטים שארג'ה וראס אל ח'יימה והחלת ריבונות אפקטיבית של 200 שנה באיים.
מזכר ההבנות שנחתם ב-1971 לא הביא לסיומו של הסכסוך כאמור, ועל אף ואולי בגלל חתימת מזכר ההבנות הסכסוך בין המדינות סביב שאלת הריבונות על אבו מוסא ואיי טונב מסרב לגווע. האמירתיים מנסים לפעול במישור הבינלאומי בטענה שההסכם נכפה עליהם והאיראנים מצידם ממשיכים לקבוע עובדות בשטח.
בנוסף טוענים האמירתיים להפרות בוטות של ההסכם מצד האיראנים כמו הסגת גבול לתוך אדמות האי השייכות לאמירויות, על ידי בניית כבישים, שדות תעופה, מתקנים אזרחיים חקלאיים וצבאיים. הפרעה לשגרת חייהם של אזרחי איחוד האמירויות המתגוררים באי על ידי מניעה של הקמת מבנים חדשים או שחזור מבנים קיימים, סגירת חנויות ודרישה לרישיונות מסחר מהשלטונות האיראנים וחיוב אישור מראש להגעת או להחלפת עובדים באי. הגבלת חופש התנועה האמירתי על ידי חיובם להגיע ולצאת מהאי רק בפיקוח איראני ויירוט סירות דיג אמירתיות הנמצאות במים הטריטוריאליים של אבו מוסא. ושיבוש והפרעה לעבודת משטרת איחוד האמירויות באי באמצעות סיורים צבאיים המסתובבים ברחובות ובשוקי האי. באפריל 1992 גירשה איראן 60 מעובדי בית הספר והמרפאה הממומנים על ידי איחוד האמירויות הערביות אשר אינם מחזיקים באזרחות אמירתית.[25]
בספטמבר 1992 התכנסו שתי המדינות למשא ומתן באבו דאבי במסגרתו הציגה משלחת איחוד האמירויות חמש דרישות:
- סיום הכיבוש הצבאי של איי טונב ואבו מוסא.
- כיבוד מזכר ההבנות של אבו מוסא מ-1971.
- הפסקה לאלתר של ההתערבות האיראנית, בשיטות העבודה ובניהול הפנימי של איחוד האמירויות בתחום השיפוט שלה באבו מוסא.
- ביטול החריגות שביצעה איראן בגופי הממשל באי אבו מוסא בנוגע לאזרחים המתגוררים בו.
- קביעת תאריך ליצירת מסגרת מתאימה לפתרון סוגיית הריבונות באי אבו מוסא.
המשא ומתן לא נחל הצלחה עקב סירובו של הצד האיראני לדון במעמדם של איי טונב והתעקשותו לדון אך ורק לגבי האי אבו מוסא.
ב-1 ביולי 1999 הקימה מועצת ההגנה של המפרץ ועדת שרים משולשת המורכבת מסעודיה, עומאן וקטר במטרה להקים מנגנון למשא ומתן ישיר בין איחוד האמירויות הערביות לאיראן בנוגע לשלושת האיים.
בשנת 2010 שר החוץ של איחוד האמירויות השווה את הכיבוש האיראני באבו מוסא "לכיבוש הישראלי על שטחים ערביים", מה שגרר תגובה תקיפה מהצד האיראני. ובשנת 2012 נאומו של נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד בעת ביקורו באי, בנושא הריבונות האיראנית באי גרם לתקרית דיפלומטית.[26]
דמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במפקד שנערך על ידי השלטונות האיראניים ב-2016 מנתה האוכלוסייה האיראנית של האי 4,213 איש וכללה 857 משפחות מתוכן 2,788 גברים ו-1,425 נשים. פקידי שארג'ה הצהירו בשנת 2013 כי באי מתגוררים כ-300 תושבים אמירתיים מה שמביא את כלל האוכלוסייה באי לכ־4500 תושבים. מרבית תושבי האי האיראנים מדברים את הניב הבנדרי של הפרסית, והאמירתיים מדברים ערבית.
החלק האיראני של העיר המהווה רוב האי שוכן בצפון האי ואילו החלק האמירותי בדרומו. לאזרחי איחוד האמירויות אין את הזכות לנסוע לחלק האיראני של האי ולאזרחים איראניים אין את הזכות לנסוע לחלק האמירותי של האי ורק בשעת חירום אפשרית תנועה כזו.
אותיות פרסיות משמשות ברחובות ובפארקים, כולל השדרה הראשית של האי, המכונה "שדרת המפרץ הפרסי".
אקלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| אקלים באבו מוסא (1984–2010) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
| שיא טמפרטורה מרבית (C°) | 27.8 | 29.5 | 36.0 | 39.6 | 41.8 | 42.0 | 45.0 | 41.4 | 43.0 | 43.0 | 35.0 | 30.0 | 45.0 |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 23.0 | 23.9 | 25.5 | 28.9 | 32.5 | 34.5 | 36.3 | 36.7 | 35.4 | 33.2 | 29.6 | 25.4 | 36.7 |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | 18.0 | 18.5 | 20.3 | 23.1 | 26.5 | 28.8 | 30.6 | 30.8 | 29.2 | 26.8 | 23.7 | 20.0 | 18.0 |
| שיא טמפרטורה מזערית (C°) | 11.0 | 8.0 | 11.6 | 15.8 | 19.2 | 23.4 | 26.2 | 26.8 | 24.0 | 19.0 | 17.0 | 11.0 | 8.0 |
| משקעים ממוצעים (מ"מ) | 30.0 | 20.1 | 28.1 | 6.8 | 0.0 | 0.0 | 0.2 | 0.0 | 0.0 | 1.6 | 5.8 | 33.7 | 125.3 |
| מקור: http://www.chbmet.ir/stat/archive/iran/hor/ABOMOOSA/7.asp | |||||||||||||
תחבורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחלקו האיראני של אבו מוסא קיים שדה תעופה אליו מגיעות לפחות שתי טיסות נוסעים בשבוע מבנדר עבאס, בירת מחוז הורמוזגאן. הטיסות לתושבי האי הן בחינם, והן ממומנות על ידי משרד הנגיד של הורמוזגאן, אך לכל אדם יש מכסה מסוימת בחודש. כמו כן לעיתים מופעלות גם טיסות צבאיות ומיוחדות מטהראן ומבנדר עבאס לאי.
מלבד טיסות יש גם מערך ימי שניתן להגיע באמצעותו לאי, כלי שיט מנמל בנדר לנגה מגיעים לאי פעמיים עד שלוש בשבוע. ומשמרות המהפכה מסייעות למחוז הורמוזגאן בתחום התנועה הימית.
עבור האמירתיים של האי קיימות מעבורות נוסעים ימיות מנמל שארג'ה שבאיחוד האמירויות.
התחבורה הציבורית בתוך האי כוללת אוטובוסים מיניבוסים ותחנותיהם.
כלכלה ותשתיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]כלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלקו של המגזר הציבורי והממשלתי דומיננטי בשוק התעסוקה של אבו מוסא וחלקו של המגזר הפרטי בתעסוקה נמוך; לפיכך ניתן להסיק כי כלכלת האי איננה אטרקטיבית מספיק עבור השקעות של המגזר הפרטי.
בתקופות שונות נעשו השקעות בתחום התשתיות הפיזיות והכלכליות, אך בגלל היעדר המשך ההשקעה, חלק מהתשתיות נשחקו ולא הצליחו להביא לצמיחה המיוחלת.
עקב גודלו הקטן של האי היצע האדמות לשימוש תעשייתי נמוכות. כמו כן בתחום המכרות, קיימות הגבלות שמונעות ניצול בקנה מידה תעשייתי שכן המערכת האקולוגית של אבו מוסא רגישה, ועל כן אין הצדקה כלכלית לפתח ענף זה. בנוסף, המרחק מאיראן, הקושי בהובלת חומרי גלם והיעדר כוח אדם הם חלק מהגורמים המקטינים את האפשרות לפתח מפעלים ותעשיות באי זה ולכן על אף המיקום הגאוגרפי האסטרטגי של אבו מוסא והאקלים היחסית נח שלו, הוא נותר להתבסס על ענף הדייג.
בריאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]באי אבו מוסא קיים מרכז רפואי בחסות אוניברסיטת הורמוזגאן למדעי הרפואה. אך באי חסר ציוד וכוח אדם וכתוצאה מכך, תושבים נוסעים לבנדר לנג'ה או לבנדר עבאס במקרים רפואיים דחופים.
חינוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]מערכת החינוך באבו מוסא כוללת גני ילדים בתי ספר ברמות, יסודי, חטיבת ביניים ותיכון. וישנם סניפים של אוניברסיטת פאייאמה נור ושל אוניברסיטת אזאד שנפתחו בשנת 2007 ו-2013, בהתאמה. והתחומים הנלמדים בהם הם מחשבים, חשבונאות, ספרות פרסית, הנדסת סביבה, משפט ימי, תיירות ומנהל עסקים. ועל פי נשיא אוניברסיטת פאייאמה נור בהורמוזגאן, ב-2015 כ-600 סטודנטים למדו ב-10 תוכניות לתואר ראשון ושני בסניף אבו מוסא של האוניברסיטה.
תיירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]האי אבו מוסא חווה את נוכחותם של תיירים ממדינות ערב ומהמפרץ הפרסי בשנות השמונים, אך זה הופסק בשנות התשעים עם התגברות השליטה האיראנית באי.
בשל מיקומו האסטרטגי, נחשב אבו מוסא כשטח צבאי עם אוכלוסייה ילידית, והכניסה אליו מוגבלת לתושבים בלבד או באמצעות אישור. את האישור ניתן להשיג ממשרד נגיד אבו מוסא, ממשרד מורשת התרבות של הורמוזגאן, ממהמחלקה הכללית להנדסה אזרחית וממשמרות המהפכה. ואזרחים שאינם תושבים רשאים לבקר באי גם בהזמנת אזרח שהוא תושב האי.
באבו מוסא אין מלון ותיירים משתכנים בבתי הארחה בבעלות סוכנויות ממשלתיות. על כן הוא פחות מפותח מבחינה תיירותית, מה גם שחלק מהחופים נמצאים בשליטת הצבא, ולתיירים אסור לבקר בהם.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Ewan W. Anderson; Gareth Owen (1993). An atlas of world political flashpoints: a sourcebook of geopolitical crisis. Pinter Reference. p. 1. ISBN 978-1-85567-053-2. אורכב מ-המקור ב-30 במאי 2016. נבדק ב-19 בפברואר 2016.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Fred M. Shelley (30 באפריל 2013). Nation Shapes: The Story Behind the World's Borders. ABC-CLIO. pp. 457–. ISBN 978-1-61069-106-2. אורכב מ-המקור ב-30 במאי 2016. נבדק ב-19 בפברואר 2016.
However, the United Arab Emirates and Iran dispute control over the islands of Abu Musa, Greater Tunb, and Lesser Tunb.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Ibrahim Abed; Peter Hellyer (2001). United Arab Emirates: A New Perspective. Trident Press Ltd. pp. 182–. ISBN 978-1-900724-47-0. אורכב מ-המקור ב-30 במאי 2016. נבדק ב-19 בפברואר 2016.
Iran claims Abu Musa Territorial and political ambitions, combined with the economic interests of influential elements within the government, helped strengthen the first Iranian claim to the island of Abu Musa in 1904. Iran began to challenge ...
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "اسناد نام خلیج [فارس]؛ میراثی کهن و جاودان". opac.nlai.ir. אורכב מ-המקור ב-7 באפריל 2014. נבדק ב-22 באפריל 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "النظام الإيراني المحتل يمارس الغطرسة ضد سكان الجزر الإماراتية". Al Riyadh. No. 17360. 4 בינואר 2016. אורכב מ-המקור ב-31 ביולי 2017. נבדק ב-11 ביולי 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ سيستاني, ايرج افشار. جزيرة بوموسى وطنب بزرك وطنب كوجك.
- ^ Pirouz Mojtahed-Zadeh (בינואר 2007). Boundary Politics and International Boundaries of Iran: A Study of the Origin, Evolution, and Implications of the Boundaries of Modern Iran with Its 1. Universal-Publishers. pp. 305–. ISBN 978-1-58112-933-5. אורכב מ-המקור ב-30 במאי 2016. נבדק ב-19 בפברואר 2016.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 1 2 Mojtahedzadeh, Pirouz (1993). Countries and boundaries in the geopolitical region of the Persian Gulf (בפרסית). The Institute for Political and International Studies. OCLC 651081387.
- ^ Erdbrink, Thomas (30 באפריל 2012). "A Tiny Island Is Where Iran Makes a Stand". The New York Times. אורכב מ-המקור ב-5 במאי 2017. נבדק ב-26 בפברואר 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Mojtahedzadeh, Pirouz (1999). Security and territoriality in the Persian Gulf. London: RoutledgeCurzon. p. 214. ISBN 0-7007-1098-1.
- ^ Mattair, Thomas (2005). The Three Occupied Islands of the UAE: The Tunbs and Abu Musa. Abu Dhabi: Emirates Center for Strategic Studies and Research. ISBN 9948-00-765-4.
- ^ United Nations (1971). "Twenty-sixth Year, Supplement for October, November and December 1971". Official Records of the Security Council. אורכב מ-המקור ב-20 בפברואר 2014. נבדק ב-13 במרץ 2013.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ United Nations Security Council (1972). Letter dated 72/07/17 from the representatives of Algeria, Bahrain, Egypt, Iraq, Kuwait, Lebanon, the Libyan Arab Republic, Morocco, Oman, the People's Democratic Republic of Yemen, Sudan, The Syrian Arab Republic, Tunisia, the United Arab Emirates and Yemen to the President of the Security Council (PDF). New York: United Nations Supplement, Official Record. UNDOC:S/10740. אורכב מ-המקור (PDF) ב-9 ביוני 2014. נבדק ב-13 במרץ 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ United Nations Security Council (1992). Letter dated 92/09/14 from the Permanent Representative of Kuwait to the United Nations addressed to the Secretary-General. New York: United Nations Annexes, Official Record. UNDOC: A/47/441. אורכב מ-המקור ב-20 פברואר 2014. נבדק ב-13 מרץ 2013.
- ^ United Nations Security Council (1971). Letter dated 71/12/03 from the representatives of Algeria, Iraq, the Libyan Arab Republic and the People's Democratic Republic of Yemen to the President of the Security Council. New York: United Nations Supplement, Official Record. UNDOC:S/10409. אורכב מ-המקור ב-9 ביוני 2014. נבדק ב-13 במרץ 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ United Nations Security Council (בדצמבר 1994). Letter dated 94/12/22 from the Permanent Representative of Bahrain to the United Nations addressed to the Secretary-General (PDF). New York: United Nations Annexes, Official Record. UNDOC: A/49/815. אורכב מ-המקור (PDF) ב-9 ביוני 2014. נבדק ב-13 במרץ 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ United Nations Security Council (1993). Letter dated 93/10/13 from the representative of Saudi Arabia to the United Nations addressed to the President of the General Assembly. New York: United Nations Annexes, Official Record. UNDOC: A/48/519. אורכב מ-המקור ב-9 ביוני 2014. נבדק ב-13 במרץ 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ United Nations Security Council (בספטמבר 1994). Letter dated 94/09/20 from the Permanent Representative of Saudi Arabia to the United Nations addressed to the Secretary-General (PDF). New York: United Nations Annexes, Official Record. UN DOC: A/49/412 S/1994/1078. אורכב מ-המקור (PDF) ב-9 ביוני 2014. נבדק ב-13 במרץ 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ United Nations Security Council (ביוני 1995). Letter dated 95/06/21 from the Permanent Representative of Bahrain to the United Nations addressed to the Secretary-General (PDF). New York: United Nations Annexes, Official Record. אורכב מ-המקור (PDF) ב-9 ביוני 2014. נבדק ב-13 במרץ 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ United Nations Security Council (באוקטובר 1992). Letter dated 92/10/06 from the Permanent Representative of Oman to the United Nations addressed to the President of the General Assembly (PDF). New York: United Nations Annexes, Official Record. UNDOC: A/47/516. אורכב מ-המקור (PDF) ב-9 ביוני 2014. נבדק ב-13 במרץ 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ United Nations (17 בספטמבר 1997). "Letter dated 16 September 1997 from the Permanent Representative of the United Arab Emirates to the United Nations addressed to the Secretary-General" (PDF). United Nations General Assembly. Oceans and the Law of the Sea. 52nd Session. אורכב מ-המקור (PDF) ב-9 ביוני 2014. נבדק ב-13 במרץ 2013.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Mattair, Thomas (2005). The Three Occupied Islands of the UAE: The Tunbs and Abu Musa. Abu Dhabi: Emirates Center for Strategic Studies and Research. pp. 165–166. ISBN 9948-00-765-4.
- ^ Rubin, Barry M. (2002). Crises in the Contemporary Persian Gulf. Routledge. pp. 44–45. ISBN 978-0-7146-5267-2.
- ^ עותק בארכיון (ארכיון)
- ^ Pike, John. "Abu Musa Island – Iran Special Weapons Facilities". globalsecurity.org. אורכב מ-המקור ב-26 בדצמבר 2010. נבדק ב-31 ביולי 2006.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Staff, By the CNN Wire. "Ahmadinejad's visit to island prompts UAE to recall Iran ambassador – CNN". אורכב מ-המקור ב-12 באפריל 2012. נבדק ב-12 באפריל 2012.
{{cite web}}: (עזרה)
