הצגת המקור של הדף "יהודה ושומרון"

==היסטוריה==
=== לפני מלחמת העצמאות ===
{{הפניה לערך מורחב|היסטוריה של ארץ ישראל}}
[[קובץ:SitesArchéologiquesPremiersIsraélites.jpg|ממוזער|מפת [[אתר ארכאולוגי|אתרים ארכאולוגיים]] מהמאות [[המאה ה-12 לפנה"ס|ה-12]] עד [[המאה ה-10 לפנה"ס|ה-10]] לפני הספירה, רובם בשטחי יהודה ושומרון של ימינו, שהארכאולוג [[ישראל פינקלשטיין]] מזהה כיישובים הראשוניים של בני ישראל הקדומים]]
ברוב ההיסטוריה, "יהודה ושומרון" לא התקיימה כיחידה גאו-פוליטית נבדלת, וההיסטוריה שלה דומה לזו של שאר ארץ ישראל. במרבית [[תקופת בית ראשון]], [[השומרון]] היווה את עיקרה של [[ממלכת ישראל]], שבירתה הייתה [[שומרון (עיר)|העיר שומרון]] ([[סבסטיה]] של היום), ואילו [[יהודה (חבל ארץ)|יהודה]] הייתה [[ממלכת יהודה|ממלכה נפרדת]]. הפיצול נמשך גם ב[[תקופת בית שני]], בה יהודה הייתה מרכזו של [[יהודים|העם היהודי]], שומרון הייתה למולדתם של ה[[שומרונים]] ([[קבוצה אתנו-דתית]] ייחודית שהתפתחה בשומרון), ושאר הארץ הייתה ברובה [[פגניות|פגנית]] – ב[[הנגב|נגב]] מדרום חיו ה[[נבטים]], ב[[מישור החוף]] ממערב הייתה אוכלוסייה [[גוי|לא-יהודית]] מעורבת עם זיקה ל[[התרבות ההלניסטית|תרבות ההלניסטית]], וב[[הגליל|גליל]] מצפון ה[[יטורים]].

ב[[התקופה הרומית בארץ ישראל|תקופה הרומית]], כתוצאה מכישלון [[מרידות יהודה ברומא|מרידות היהודים]] ו[[מרידות השומרונים|השומרונים]] ברומא ועליית ה[[נצרות]], הידלדלו אוכלוסיות אלו, כך שב[[המאה ה-6|מאה ה-6]] מרבית תושבי האזור היו נוצרים דוברי [[סורית]]. מאז ועד ל[[המאה ה-20|מאה ה-20]], ההבדל בין יהודה לשומרון לשאר הארץ לא התבטא בשטח והיה לכל היותר [[חלוקה מנהלית|אדמיניסטרטיבי]], שכן האזור נשלט תמיד בידי [[אימפריה]] זו או אחרת. החל מ[[הכיבוש הערבי של ארץ ישראל]] התפשטו בהדרגה באזור השפה ה[[ערבית]] ודת ה[[אסלאם]].

בראשית המאה ה-20 שלטה [[האימפריה העות'מאנית]] בשטח שמוגדר כיום כיהודה ושומרון. רובם הגדול של תושבי האזור היו [[ערבים]] [[מוסלמים]], רובם [[פלאח]]ים ומקצתם [[בדואים]] (בעיקר ב[[מדבר יהודה]]) או [[מדנים|עירוניים]]. היה גם מיעוט [[פלסטינים נוצרים|ערבי-נוצרי]], בעיקר ב[[בית לחם]] ו[[רמאללה]] (בשתיהן היה אז רוב נוצרי) ובמספר כפרים סמוכים. בשתי ערים הייתה קהילה יהודית - [[ירושלים]] ו[[חברון]], ומהעם השומרוני נותרה רק קהילה אחת של כ-150 איש, שהתגוררה ב[[שכם]]. מבחינה [[חלוקה מנהלית של האימפריה העות'מאנית|אדמיניסטרטיבית]] חבל יהודה, [[מישור החוף הדרומי]] והנגב היוו מחוז בפני עצמו בשם "מותצאריף ירושלים" {{אנ|Mutasarrifate of Jerusalem}}, ואילו השומרון היה בקצה הדרומי של [[וילאייט ביירות]]. באותם ימים כבר החלה [[ציונות|התנועה הציונית]] להקים יישובים יהודיים בארץ ישראל, אך הם הוקמו בעיקר במישור החוף ובגליל, והניסיונות המעטים להתיישבות יהודית ביהודה ושומרון – ב[[יריחו]] ב-1872{{הערה|[[אברהם יערי]] (עורך), '''[[זכרונות ארץ ישראל]]''', כרך א'}}, ב[[נבי סמואל]] ב-1895{{הערה|{{חבצלת||ירושלם. י|18950322|7}}}} וב[[קלנדיה]] ב-1914{{הערה|{{הפועל הצעיר||השבוע, קלנדיה|19140515|16}}}} – כשלו כולם.

במהלך [[מלחמת העולם הראשונה]] כבש [[הצבא הבריטי]] את האזור כחלק מ[[המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה|המערכה על ארץ ישראל]]: בנובמבר 1917 הבריטים הביסו את הצבא העות'מאני ב[[קרב נבי סמואל (1917)|קרב נבי סמואל]], הם [[כיבוש ירושלים (1917)|נכנסו לירושלים]] ב-11 בדצמבר, וב-1918 [[כיבוש בקעת הירדן (1918)|כבשו את בקעת הירדן]], [[קרב בעל חצור (1918)|את בעל חצור]] ו[[קרב שכם (1918)|את שכם]]. ב[[ועידת סן רמו|וועידת סן רמו]] ב-1920 החליטו [[מדינות ההסכמה]] ליצור בשטחים שנכבשו מהעות'מאנים [[מנדט חבר הלאומים|משטר מנדטים]], שפירושו שהם ישלטו בשטחים האלו עד שיוכלו התושבים המקומיים לקיים שלטון עצמי. נקבע גם שבארץ ישראל יוקם [[בית לאומי לעם היהודי]], אך לא הוחלט מה בדיוק יהיו גבולותיו. כך בא לעולם [[המנדט הבריטי|המנדט הבריטי על פלשתינה (א"י)]], שגבולותיו נמתחו מ[[הים התיכון]] עד נהר הירדן ([[אמירות עבר הירדן|עבר הירדן]] הופרדה ממנו ב-1921), וכלל גם את שטחי יהודה ושומרון.

בתקופה הבריטית החלה להתפתח [[התנועה הלאומית הפלסטינית]] בקרב ערביי האזור. [[האגודות המוסלמיות-נוצריות|אגודות מוסלמיות-נוצריות]] הוקמו בירושלים, בשכם, בחברון וברמאללה. במקביל, הצליחו יהודים לייסד מספר יישובים ביהודה ושומרון: בתום המלחמה הוקם בשנית ה[[מושב]] ליד קלנדיה, שנקרא [[עטרות]], ב-1925 נוסדה בסמוך לו [[נווה יעקב (מושבה)|המושבה נווה יעקב]], וב-1927 נוסד [[מגדל עדר]], הראשון ביישובי [[גוש עציון]]. ב[[מאורעות תרפ"ט]] (1929) ביצעו ערבים מחברון וסביבתה [[טבח חברון (תרפ"ט)|טבח ביהודי העיר]], והניצולים נאלצו לעזוב את חברון מחשש לביטחונם; גם [[מאורעות תרפ"ט בירושלים|יהודי ירושלים נפגעו]], ומגדל עדר ננטשה. ולמרות זאת, 36 משפחות יהודיות מחברון חזרו לעיר ב-1930{{הערה|[[איל זמיר (משפטן)|איל זמיר]] ו[[איל בנבנישתי]], [http://jiis.org.il/.upload/jewland.pdf אדמות היהודים ביהודה, שומרון, חבל עזה ומזרח ירושלים], מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993, עמ' 20.}}, ב-1934 נוסד יישוב קבע ב[[קליה (קיבוץ)|קליה]]{{הערה|{{דבר||נקודת יישוב על חוף ים המלח|19340425|13}}}}, וב-1935 הוקם [[כפר עציון]].

בשנת 1936 פרץ [[המרד הערבי הגדול]]. הציבור הערבי-פלסטיני התקומם נגד [[עלייה לארץ ישראל|עליית יהודים לארץ]] והשלטון הבריטי הזר שאפשר אותה. המרד התחיל כ[[אמברגו|חרם כלכלי]] על היישוב היהודי, אך במהרה קמו כנופיות פלסטיניות שביצעו פעולות [[טרור]] נגד יהודים ובריטים, נגד ערבים שנחשבו כבלתי-נאמנים למרד, ולעיתים גם זו נגד זו. השומרון, שאוכלוסייתו הייתה רובה ככולה ערבית ותנאי השטח ההרריים בו התאימו ללוחמת [[גרילה]], היה מעוזן של הכנופיות, והשטח בין שלוש הערים שכם, [[ג'נין]] ו[[טולכרם]] אף כונה "משולש הטרור" (Triangle of Terror). היישוב היהודי בחברון ובכפר עציון פונה בשנית. בשיא המרד אף הוקמו "[[בית משפט|בתי משפט]] של המרד", שדנו את העם לפי חוקי ה[[שריעה]] (וגחמות מפקדי הכנופיות). ב-1938 כבר מאסו פלסטינים רבים באלימות הכנופיות, והוקמו "[[כנופיות השלום|כנופיות שלום]]" שהתנגדו למרד ושיתפו פעולה עם הבריטים. הצבא הבריטי קיבל גם תגבורת מחו"ל, ודיכא את המרד ביד חזקה, תוך שימוש נרחב ב[[ענישה קולקטיבית]], ו[[מחתרות עבריות בארץ ישראל|המחתרות היהודיות]] הפעילו אף הן טרור נגדי.

ב-1939, בתום המרד, הוקם הקיבוץ [[בית הערבה]] מצפון לקליה. ב-1943 חודש היישוב בכפר עציון, ובסמוך לו נבנו שלושה קיבוצים נוספים - [[משואות יצחק (גוש עציון)|משואות יצחק]], [[עין צורים]] ו[[רבדים]]. אך בסופו של דבר, ניסיונות ההתיישבות הציונית לא הניבו אלא מספר נקודות יהודיות בודדות, בלב אזור ערבי כמעט לחלוטין. מסיבה זאת ב[[תוכנית החלוקה]] יועד שטח יהודה ושומרון למדינה הערבית, להוציא אזור קטן מסביב לירושלים שנועד להיות [[קורפוס ספרטום|תחת שלטון בינלאומי]].

===מלחמת העצמאות===
עם פרוץ [[מלחמת העצמאות]], ממלכת [[עבר הירדן]] פלשה מערבה לנהר הירדן והגיעה עד ירושלים, לרבות כיבוש העיר העתיקה. [[עיראק]] פלשה אף היא מעבר לנהר הירדן וכבשה את כל אזור הרי השומרון עד מבואות עמק יזרעאל ו[[השרון]], לרבות אזור [[ואדי עארה]]. מצרים, אשר פלשה מדרום, כבשה את הרי חברון ויהודה והגיעה לירושלים מדרום. היישובים היהודיים באזור (נווה יעקב, עטרות ובית הערבה) פונו מתושביהם בעקבות התקפות של מיליציות מקומיות בסיוע [[צבא מצרים]] וירדן, וכן בעקבות כיבוש [[גוש עציון]] טבח מגיני כפר עציון ונפילת הלוחמים בשבי. רוב התושבים היהודים מהיישוב הישן עזבו מכבר את בתיהם בחברון, בעיר העתיקה (חצר גליציה וכדומה) ובכפרים שבהם היה רוב ערבי. כמו כן תושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה פונו או נפלו בשבי הלגיון הירדני. במהלך המלחמה הגיעו לאזור פליטים פלסטינים רבים מיישובים שנכבשו על ידי [[מחתרות עבריות בארץ ישראל|המחתרות העבריות]] ו[[צה"ל]]. הפליטים הגיעו מיישובים באזור [[מישור החוף]], [[שפלת החוף]], [[הרי ירושלים]] ("[[פרוזדור ירושלים]]"), השכונות של ירושלים המערבית שנשארו בשליטת ישראל ואזורים אחרים, והם יושבו על ידי הירדנים במחנות פליטים סמוך לערים הגדולות – שכם, חברון, ירושלים ועוד.

בסוף המלחמה, [[הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן]] יצר שטח חדש ממערב לנהר הירדן, אשר נקרא בפי רוב העולם [[הגדה המערבית]] (אף על פי שמונח זה שימש לתאר את כל ארץ ישראל ממערב לירדן טרם המלחמה{{מקור}}). שטח זה מכסה כ־57% מהשטח שיועד למדינה ערבית ב[[תוכנית החלוקה]] שאושרה באו"ם ב[[כ"ט בנובמבר|כ"ט בנובמבר 1947]]. השטח נשלט על ידי [[ירדן]] אשר [[הגדה המערבית תחת שלטון ירדן#סיפוח הגדה המערבית לעבר הירדן|סיפחה אותו אליה]] באפריל 1950, ונחשב על ידי הממלכה כחלק אינטגרלי ממנה. הסיפוח זכה להכרה רשמית של [[בריטניה]] אך לא הוכר רשמית על ידי מדינות אחרות{{הערה|לדוגמה באטלס הלאומי של ארצות הברית משנת 1966 האזור סומן כשטח "נתון במחלוקת"}}. חלק ממדינות [[הליגה הערבית]] התנגדו לסיפוח, ראו בו פגיעה ברעיון "אחדות פלשתינה הערבית", ואף איימו לגרש את ירדן מהארגון{{הערה|'''אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל - עשור שני''' {{הבהרה|חסר מראה מקום}}}}, אך כעבור זמן קצר החליטה הליגה כי השטחים יישארו בידי ירדן כ"שטח נאמנות" עד שיימצא פתרון קבע.

קו הגבול בין ישראל לירדן היה חלק מקו הגבול המכונה "[[הקו הירוק]]".

===מלחמת ששת הימים===

ב[[מלחמת ששת הימים]] [[החזית הירדנית במלחמת ששת הימים|נכבש השטח]] בידי כוחות [[צה"ל]] מידי הירדנים, לאחר שאלה הצטרפו ללחימה כנגד ישראל. לאחר המלחמה היה ויכוח ער, בו חלק משרי [[ממשלת ישראל השלוש עשרה|הממשלה]] צידדו בהחזרת האזורים שנכבשו{{מקור|נושא=ישראל}}, וחלקם האחר צידדו להחזיק בהם כפיקדון עד שייחתם [[הסכם שלום]]. על [[מזרח ירושלים]] החליטה הממשלה בשנת [[1967]] להחיל בצו את "המשפט, השיפוט והמינהל הישראליים" – בפועל, לספחה לישראל ולתת לתושביה [[תושב קבע|תושבות קבע]] בישראל. בהמשך ניתנה להם הזכות להיעשות אזרחי המדינה. בספטמבר אותה השנה נערך ביהודה ושומרון (להוציא מזרח ירושלים) מפקד אוכלוסין, ובו נמנו 595,900 נפש{{הערה|'''[[אטלס כרטא]] לתולדות מדינת ישראל: עשור שני''', יהודה ושומרון ורצועת עזה לאחר מלחמת ששת הימים, עמ' 96.}}. כבר בשנים הראשונות לשלטון הישראלי, 1967–1969, נערכו בערי הגדה פעולות חבלה וניסיונות ל[[מרי אזרחי]], שכללו שביתות, הפגנות והתפרעויות{{הערה|'''אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני''', המרי האזרחי 1967–1969, עמ' 97.}}.

תחת [[הממשל הצבאי הישראלי ביהודה ושומרון וחבל עזה|הממשל הצבאי הישראלי]], חולקו יהודה ושומרון לשבע [[נפה (יחידה שלטונית)|נפות]]: ג'נין, טולכרם, שכם, רמאללה, ירדן (רצועה ממזרח לגב ההר לאורך [[בקעת הירדן]]), בית לחם וחברון{{הערה|'''אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני''', הממשל הצבאי, עמ' 98.}}.

בעקבות [[המהפך]] בשנת [[1977 בישראל|1977]] החלה [[ממשלת ישראל השמונה עשרה|ממשלת מנחם בגין]] להאיץ את הקמת ה[[התנחלויות]] בשטחי [[יהודה ושומרון וחבל עזה]], וכן לחזק את הקשר של מזרח ירושלים לישראל. [[משרדי הממשלה|משרדי ממשלה]] ו[[המטה הארצי של משטרת ישראל|המטה הארצי של המשטרה]] נבנו בכוונה תחילה במזרח ירושלים. המונח "השטחים המוחזקים" הוחלף ברדיו בשנות ה־80 ל"יהודה ושומרון", והוחל שידור מזג האוויר באזור. בשנת [[1980 בישראל|1980]] נחקק [[חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל]] המדגיש ש"ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". יתר שטחי יהודה ושומרון מוחזקים עד היום ב[[תפיסה לוחמתית]], חלים עליהם ממשל צבאי וחקיקה צבאית ומעמדם הסופי לא הוכרע.

===הקשר עם ממלכת ירדן===
{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[הגדה המערבית תחת שלטון ירדן]], [[תוכנית הפדרציה]], [[תוכנית הקונפדרציה]], [[ניתוק הזיקה]]}}
מאז אובדן השטח ב־1967 ועד ל"[[ניתוק הזיקה]]" ב־1988, שאפה ממלכת ירדן להחזיר לעצמה את השליטה בגדה המערבית{{הערה|טל שובל, '''דרכה של ירדן לוויתור על הגדה המערבית''', האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 1}}.

ב־1972, פרסם המלך את [[תוכנית הפדרציה]] לפיה תוקם [[פדרציה]] בשם "ממלכה ערבית מאוחדת" שבה יהיו שני מחוזות אוטונומיים: עבר־הירדן ובירתה עמאן; ופלסטין שבירתה ירושלים. עמאן תשמש גם בתור הבירה של הממלכה כולה, שבראשה יעמוד המלך שיהיה אחראי על כל נושאי החוץ והביטחון, כמו גם על נושא המיסים של הפדרציה כולה. ישראל הגיבה בשלילה ודחתה את התוכנית וכך עשה גם [[הארגון לשחרור פלסטין]].

[[תוכנית רייגן]] מ־1982 דיברה על [[אוטונומיה]] פלסטינית מוגבלת בגדה המערבית תחת שלטון המלך הירדני, אולם בגין שלל את התוכנית ולכן היא לא קודמה.

ב־1983 הגו המלך חוסיין ו[[יאסר ערפאת]] את [[תוכנית הקונפדרציה]], שלפיה ישראל תיסוג לקווי הפסקת האש משנת 1948 ותקום [[קונפדרציה]] ערבית שבה תהיינה חברות ירדן בגדה המזרחית ופלסטין בגדה המערבית. אולם ערפאת לא חתם על ה[[מסמך]].

גורמים בישראל בחנו אפשרות להחזיר חלקים מהשטח לשלטון ירדני במסגרת מה שכונה "[[האופציה הירדנית]]". ב־[[1987]] אף נחתם [[הסכם]] סודי בעניין זה – [[הסכם לונדון (פרס-חוסיין)|הסכם לונדון]] – בין [[שמעון פרס]], שהיה אז [[שר החוץ]], לבין [[המלך חוסיין]], אולם ההסכם לא יצא לפועל עקב התנגדות ראש [[ממשלת ישראל העשרים ושתיים|הממשלה]] באותה עת, [[יצחק שמיר]].

ערפאת לא היה מוכן לקבל את [[החלטה 242]] שהייתה בסיס לכל ההסדרים שהוצעו על ידי המלך, ולא היה מוכן לחתום על הסכמים שנוסחו לפי סיכומים בעל פה איתו, ולכן המלך הודיע ב־1986 על הפסקת התיאום הפוליטי עם אש"ף ובמקביל הצר את צעדי אש"ף בירדן. [[האינתיפאדה הראשונה]] גרמה למלך להבין שהפלסטינים לא מעוניינים בחסות הממלכה הירדנית ולכן, כמו גם מתוך חשש שה[[אינתיפאדה]] תפרוץ גם בירדן, הודיע המלך ב־[[1988]] על [[ניתוק הזיקה]] בין ירדן לגדה המערבית, כך שמאז אין עוד תביעה ירדנית על השטח.