התנועה ליהדות רפורמית – הבדלי גרסאות
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
[[תמונה:MRJ logo.svg|שמאל|ממוזער|250px|סמליל התנועה.]] |
|||
'''התנועה ליהדות רפורמית''' ([[אנגלית]]: Movement for Reform Judaism) היא איחוד קהילות המהווה את הבסיס הארגוני של הזרם הרפורמי ב[[יהדות בריטניה]]. הגוף |
'''התנועה ליהדות רפורמית''' ([[אנגלית]]: Movement for Reform Judaism) היא איחוד קהילות המהווה את הבסיס הארגוני של הזרם הרפורמי ב[[יהדות בריטניה]]. הגוף קם ב-1942, למרות שבית-הכנסת הוותיק ביותר שחבר בו נוסד ב-1840, והוא הגדול והשמרן יחסית מבין שני הזרמים בבריטניה השייכים ל{{ה|יהדות הרפורמית}} הבינלאומית; האחר והרדיקלי יותר הוא הליברלים. שניהם חברים ב{{ה|איגוד העולמי ליהדות מתקדמת}}. נכון ל-2010 היו 19.4% מבתי-האב היהודיים הרשומים בבית-כנסת בבריטניה חברים בתנועה זו. |
||
==מאפיינים== |
==מאפיינים== |
||
גרסה מ־15:39, 1 באוגוסט 2014
התנועה ליהדות רפורמית (אנגלית: Movement for Reform Judaism) היא איחוד קהילות המהווה את הבסיס הארגוני של הזרם הרפורמי ביהדות בריטניה. הגוף קם ב-1942, למרות שבית-הכנסת הוותיק ביותר שחבר בו נוסד ב-1840, והוא הגדול והשמרן יחסית מבין שני הזרמים בבריטניה השייכים ליהדות הרפורמית הבינלאומית; האחר והרדיקלי יותר הוא הליברלים. שניהם חברים באיגוד העולמי ליהדות מתקדמת. נכון ל-2010 היו 19.4% מבתי-האב היהודיים הרשומים בבית-כנסת בבריטניה חברים בתנועה זו.
מאפיינים
התנועה חולקת את עיקרי האמונה של היהדות הרפורמית: התגלות מתמשכת, משיחיות אוניברסלית ועוד. מכללת לאו בק בלונדון, בה מוכשרים מרבית רבניה, אוחז בגישה זו.[1] הסמינר משותף לה ולליברלים. למרות זאת היא שמרנית יותר ברוב דרכיה מהם וממקבילתה הגדולה בארצות הברית. בין היתר, יותר קטעים בסידור התפילה נותרו בעברית ורק בשנות ה-2000 התאפשר לנשים להצטרף למניינים ולכהן כרבות בכל בתי-הכנסת. כמו כן, הרפורמים הבריטים עודם מסרבים להכיר בצאצאים לאב יהודי ואם נכריה כשייכים לדת, אם כי הם מאפשרים השתלבות של בני-זוג שאינם יהודים במוסדות הקהילה. מושם דגש רב יותר על כשרות, שבת והנהגות דומות, אך התנועה אינה טוענת שהיא הלכתית. המקור למתינות זו הוא השפעתם החזקה של מהגרים גרמנים על הזרם, שבאו מסביבה בה היהדות הרפורמית נאלצה להתפשר עם גורמים שמרניים בתוך הקהילות, בניגוד למצב בארצות הברית. בין הדמויות הידועות שפעלו בתנועה היו הרבנים ורנר ואן דר זייל, הברונית ג'וליה נויברגר (לשעבר המצליפה הסיעתית של הליברל-דמוקרטים) הוגו גרין וליונל בלו. בשנות ה-50 כיהן ליאו בק כרב באחד מבתי-הכנסת שלה.
נכון ל-2010 היו 45 בתי-כנסת שייכים לתנועה זו, עם 16,125 בתי-אב חברים, שהיוו 19.4% מכלל המשפחות הרשומות בבתי-כנסת בין יהודי בריטניה. זהו הזרם השני בגודלו באוכלוסיה זו, לעומת 40.8% מבתי-האב המשתייכים לק"ק כנסת ישראל האורתודוקסי המתון ו-10.9% בהתאחדות קהלות החרדים.[2] נשיא הכבוד של הארגון הוא סיר זיגמונד שטרנברג, פילנטרופ ידוע, והמנהל בפועל הוא הרב טוני בייפילד. כל רבני הגוף משתייכים לאגודת הרבנים שלו; היו"ר הנוכחי היא הרבה סיביל שרידן, המכהנת מ-2013. כמו כן התנועה מפעילים בית דין, בראשות הראב"דית ג'קי טביק.
היסטוריה
בעשורים הראשונים של המאה ה-19 התעוררה תסיסה דתית בזעיר אנפין בקרב יהודי בריטניה. הרקע האינטלקטואלי לכך היה מרכזיות התנ"ך בעיני הסביבה האנגליקנית, בה השתלבו בהדרגה, שראתה בו את הספר הקדוש היחיד וגינתה את החשיבות שייחסו לתלמוד ולרבנים. ב-1833 פורסם בעילום שם מנשר מאת אייזק ד'יזראלי, "הגניוס של היהדות". הוא תקף את התורה שבעל פה ואת המעמד השווה שהוענק לה עם התורה שבכתב, ותיאר אותה בבוז כ"המצאה של חכמים תלמודיים". במקביל שיבח את הקראים, אותם "פרוטסטנטים יהודים שמרדו בעריצות הרבנים." רעיונות דומים חלחלו בשכבות הגבוהות.[3][4]
בשנות ה-20 וה-30 התגלע סכסוך בתוך הקהילות. חברי שתיים מהמשפחות העשירות בלונדון, מוקאטה הספרדית וגולדסמיד האשכנזית, התמרמרו על הנהוג בבתי-הכנסת. העילות היו מעשיות בעיקרן. יצחק אריה גולדסמיד טען שסדר התפילה היה רועש ולא-אסתטי, והתלונן על הארכנות במי שברך; בני מוקאטה העלו טענות דומות ומחו על השליטה הנוקשה של הפרנסים בבית הכנסת בוויס-מרקס. בין היתר, ניסו לשווא לבטל תקנה מ-1664, שאסרה על הקמת מניינים בטווח של שש מילין (עשרה ק"מ) ממנו, ואילצה כמה מהם שהתגוררו בשולי אותו אזור לצעוד מרחק ארוך בשבת. שתי המשפחות, שהיו מקורבות בקשרי חיתון, שאפו ככל הנראה גם להתפלל ביחד. התפתחויות ביבשת, שם הניצה התנועה הרפורמית, לא נעלמו מגולדסמיד: ב-1831, על רקע ריב עם הגבאים בבית-הכנסת האשכנזי, איים כי יפרוש ויקים מניין שיחקה את דוגמת ההיכל בהמבורג. ב-1836 ביקשו בני מוקאטה בעצומה שינויים "כגון אלה שנערכו בהמבורג" בעצומה לפרנסים שלהם, כדי לעשות את ארחות התפילה לנעימות יותר. ב-15 באפריל 1840, לאחר שנים של עימותים עם הממסד, התפלגו נציגים משתי המשפחות ויחד עם תומכים אחרים - יצחק אריה גולדסמיד עצמו המתין עד 1843 כדי לעזוב - הצהירו על כוונתם להקים מניין נפרד של "יהודים בריטים", ללא הבדל בין ספרדים לאשכנזים. בהכרזה נאמר כי מטרתם הייתה לשפר ולייפות את הנהוג בבתי-הכנסת כדי למנוע אדישות דתית והתנצרות. מיכאל מאיר ציין שכמה מהפרנסים הושפעו כנראה ישירות מגרמניה, ואחדים מבני משפחת גולדסמיד עמדו שנים קודם בקשר עם דוד פרידלנדר ואחרים.[5][6]
בין המייסדים היה המשפטן ג'ון סימון, שנטה בעצמו לדעות הרווחות לגבי מרכזיות המקרא. סימון היה זה שיצר קשר בין הקהילה החדשה למי שעתיד להיות דרשנה הראשון והדמות האידאולוגית היחידה בה, דוד בן בנימין זאב (וולף) מרקס. הלה היה מלומד ובקיא בעברית ובספרות הקודש. בתחילה היה בן חסותו של הרב הראשי האשכנזי שלמה הירשל, אך אימץ לחלוטין את עקרון עליונות התורה שבכתב. ב-1833 סירב לקרוא את התורה ביום טוב שני של גלויות, שכן זה נעדר בסיס במקרא. מרקס היה הוגה מקורי לחלוטין: הוא לא חלק כלל את רעיונותיהם של הרפורמים בגרמניה ולא רצה בחירות רבה יותר בפסיקת ההלכה; טוד מ. אנגלמן כתב עליו ש"רעיונותיו הנאו-קראיים", כפי שתוארו על ידי אחרים לעתים קרובות, "לא חבו דבר להיכל בהמבורג בפרט ולתנועת הרפורמה בכלל." גם מיכאל מאיר ציין שאופיו הייחודי של מערב לונדון היה "התפתחות מקומית, ולא תגובה לאידאולוגיה של אברהם גייגר או שמואל הולדהיים." באוקטובר 1840 כתב אליו סימון, שלמד ממנו עברית, וביקשו לבוא ולכהן אצלם. במרץ 1841 התקבל המנהיג החדש במניין הזמני, וב-27 בינואר 1842 נשא דברים בטקס חנוכת משכן הקבע שלו, 'בית הכנסת מערב לונדון (מתוקן) של היהודים הבריטים', והצהיר: ”אנו דוחים את הרעיון לפיו על בני ישראל להאמין שווה בשווה באלוהיות המסורות הכתובות במשנה ובתלמוד הירושלמי והבבלי ובאלוהיות תורת משה... ספרים אלה הם יצירה אנושית, ועל אף שאנו מכבדים אותם כדרכי אבותינו... עבור בן ישראל ישנו אך חוק אחד שאין לשנותו - ספר התורה הקדוש שניתן מה' למשה להנחות את עמו ללא כל שיבוש וטעות עד קץ הימים.” בעוד רוב השינויים שנעשו בבית-הכנסת היו מטעמי נוחות - קיצור תפילות מסוימות, ביטול מי שברך, ואפילו התחלת שחרית מאוחרת - הביאה שיטתו של מרקס, שהשפעתו על הקהל לא הייתה רבה, לביטול חגיגת יום טוב שני של גלויות, החריגה המשמעותית היחידה בו מהנוהג המקובל. התפילות לחידוש עבודת הקרבנות ושאר יסודות שבוטלו על ידי הרפורמים בגרמניה שומרו במלואן. במקביל, תקף בדרשותיו ללא הרף את עקרונות היהדות הרבנית ואת התורה שבעל פה ותבע לבטל את חנוכה, קריאת מגילת אסתר ועוד הנהגות שמקורן רבני.[5][6]
בית הכנסת מערב לונדון נותר בגדר תופעה מבודדת. בקיץ 1841 פרסם הרב הירשל 'מודעת אזהרה', שהייתה למעשה כתב חרם, והודיע שהפורשים כפרו בתורה שבעל פה ואסור להתחבר עמהם, להתחתן בם ועוד. בית-הדין הספרדי הצטרף לקריאה. בשנים הבאות ניהל הרב הראשי החדש נתן מרקוס אדלר מערכה לריכוז השליטה בקהילות השונות בידיו והוסיף לנדות את סיעת מרקס, אף כי בלחץ הקהל התיר להתחתן בהם ב-1849.[5] שני בתי-כנסת נוספים פרשו משליטתו של אדלר: במנצ'סטר ב-1856 ובברדפורד ב-1870. בשני המקרים היה למהגרים מגרמניה ייצוג בולט בקהל, והם חיקו - גם אם לא תמיד במלואם - את נהגי הרפורמה במרכז אירופה.[6] הם קיימו קשרים ברמה מסוימת עם מערב לונדון, אף כי תנועת הפילוג הייתה קטנה ולא מגובשת. דרכו של מרקס הגיעה לקצה עם פרישתו מתפקידו ב-1893. יורשו, מוריס יוסף, פוטר אמנם מק"ק כנסת ישראל על שפקפק אם ראוי לייחל לחידוש הקרבנות אך נעדר קו אידאולוגי ברור והיה שמרן למדי. בשנות ה-90 התחולל פיוס הדרגתי עם הרבנות הראשית והחרם גווע בשקט. רקע זה, בין היתר, המריץ לפעילות את קלוד מונטיפיורי, שהיה מחויב לרעיונות אבות היהדות הרפורמית בגרמניה וייסד את הזרם הליברלי הקטן בבריטניה.[7] למונטיפיורי הייתה השפעה רבה, ושלושת הקהילות הפורשות המקוריות אימצו בהדרגה שינויים ליטורגיים רחבים בשנות ה-20, ישיבה מעורבת ועוד. ב-1930 הצטרפו שלושת בתי-הכנסת לאיגוד העולמי ליהדות מתקדמת.[6]
שינוי גדול התחולל עם עליית הנאצים לשלטון, שעוררה אלפי יהודים מרכז-אירופאים ליברלים להגר לבריטניה. מלבד זאת שנעשו דומיננטיים בקהילות הנפרדות הספורות תוך זמן קצר והקימו חדשות, הם הביאו עמם כתריסר רבנים שהתמנו במהרה למשרות במולדת החדשה. אלה - הידועים שבהם היו ורנר ואן דר זייל הגרמני ואיגנץ מייבאום האוסטרי - היו רובם ככולם בוגרי בית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין והביאו עמם לראשונה תאולוגיה ושיטה דתית מגובשות. על אף הבסיס הדתי המשותף של רבניהם, הבאים זה מקרוב לא הצטרפו לאיחוד הליברלי הזעיר של מונטיפיורי ולילי מונטגיו, שדגל בקו טהרני ונוקשה שדמה יותר לרפורמים באמריקה מלשמרנות היחסית ששלטה במרכז אירופה.[4][3] הגידול העצום במספר החברים הביא למיסוד: ב-1942 התאחדו שש הקהילות, כולל מערב לונדון והאחרים שהיו עתה גרמניים בעיקרם, וכוננו את ארגון "בתי-הכנסת המאוחדים של בריטניה." שמו של זה שונה ל"בתי-הכנסת הרפורמיים של בריטניה" (Reform Synagogues of Great Britain) ב-1958. ואן דר זיל ייסד ב-1956 את הסמינר הרבני המשותף לרפורמים ולליברלים הבריטיים, מכללת לאו בק.[8] משנת 2005 נקרא הגוף הקהילתי "התנועה ליהדות רפורמית" (Movement for Reform Judaism).
קישורים חיצוניים
- אתר הבית של התנועה ליהדות רפורמית בבריטניה
- ג'ונתן רומיין (יו"ר אגודת הרבנים לשעבר), "Reform Judaism", במדריך לדתות בריטניה באתר הבי-בי-סי.
הערות שוליים
- ^ ראה למשל: Jonathan Romain, Reform Judaism and Modernity: A Reader, SCM Press, 2004. עמ' 194-195, 7 ועוד.
- ^ Synagogue Membership in the United Kingdom in 2010
- ^ 1 2 Michael A. Meyer, Reform in Germany and Britain. בתוך: Judaism Within Modernity: Essays on Jewish History and Religion, Wayne State University Press, 2001. עמ' 303-317.
- ^ 1 2 Daniel R. Langton, A Question of Backbone: Contrasting Christian Influences upon the Origins of Reform and Liberal Judaism in England, בתוך: Melillah, גליון 2003/2004.
- ^ 1 2 3 Todd M. Endelman, The Jews of Britain, 1656 to 2000, University of California Press, 2002. עמ' 108-115.
- ^ 1 2 3 4 Michael A. Meyer, Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State University Press (1995). עמ' 173-179.
- ^ Steven Bayme, Claude Montefiore, Lily Montagu, בתוך: Jewish Arguments and Counterarguments: Essays and Addresses, KTAV Publishing House, 2002. עמ' 23-36.
- ^ Anne J. Kershen, 150 years of progressive Judaism in Britain: 1840-1990, London Museum of Jewish Life, 1990. עמ' 60.