תנופה
בהלכה היהודית, תנופה היא פעולה הנעשית במהלך הקרבת קרבנות מסוימים, בעיקר בהקרבת קרבנות שלמים ומנחה אחדים, כחלק מעבודת הקורבנות בבית המקדש. הפוסקים הראשונים נחלקו האם התנופה היא מצווה נפרדת[1] ויש לברך עליה ברכה נפרדת, או שמא יש להחשיב אותה רק כשלב בהקרבת הקרבן, ולברך רק על העיקר[2].
אופן ההנפה
עריכההכהן מניח את הקורבן על ידיו של מי שמחויב בקורבן והביאו, אוחז בידיו של מביא הקרבן כשהם מעל ידיו, ומניף את הקורבן לארבעה צדדים: מוליך ומביא לארבע רוחות השמים, מעלה לכיוון מעלה, ומוריד לכיוון מטה[3]. לפי דעת פרשנים אחרים, כמו התוספות אין לעשות כך, כיוון שידי הבעלים נחשבים לחציצה בין ידיו לקורבן, ולכן אוחז הכהן בכלי השרת מלמטה, והבעלים אוחזים בראשי הכלי מלמעלה[4], ומביא ראיה מגמרא מפורשת במסכת סוטה.
כאשר ההנפה מתבצעת בקורבן ולא במנחה, לעיתים מתבצעת ההנפה כאשר הקורבן חי, כמו למשל באשם מצורע, לפעמים בבשרו כמו למשל קורבן שלמים של יחיד, ולפעמים הן קודם והן אחרי השחיטה - בשלמי ציבור.
בקורבן מנחה, שמתקיימת בו גם הגשה[5] – תהליך בו הוא מוגש אל המזבח, קודמת התנופה להגשה[6].
טעם ההנפה
עריכהההנפה נעשית רק בקורבן המובא על ידי יהודי, ולא בקורבן המובא על ידי גוי.[7]
רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן אמר: "מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד - למי שהשמים והארץ שלו"[8], כלומר כיווני התנועה מסמלים שכל הכיוונים של העולם הם של הבורא. רבי חמא בר חנינא מפרש: "מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומביא - כדי לעצור את הטללים (גשמים) רעים", כלומר למנוע צרות מהכיוונים השונים. רבי יוסי בר אבין הסיק מדבריו ששיירי מצווה (פרטים במצווה שאינם עיקריים), מעכבים את הפורענות, שהרי התנופה היא שיירי מצווה - שהרי הקורבן כשר גם בלעדיה, והיא עוצרת את הרוחות הרעות ואת הטללים הרעים.
רב אחא בר יעקב כשהיה מניף היה אומר "חץ בעיני השטן" תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל"ח, עמוד א', כלומר בכל אחד מפעולות ההנפה הוא כביכול יורה חץ בעיני השטן הרוצה להביא פורענות לעולם. למרות מנהגו זו, נפסק בתלמוד, כי אין לאדם לומר כך, על ידי התגרות זו, עלול השטן להתגרות בו.
קרבנות בהם נעשית תנופה
עריכהאיל מילואים
עריכהושמת הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו והנפת אתם תנופה לפני ה'
הנפת קורבן מנחה
עריכה- מנחת סוטה: התנופה נהוגה במנחת סוטה, לאחר ההתראה[9]. הכהן מניף יחד עם האישה את מנחתה המורכבת מעשירית האיפה קמח שעורים ללא שמן ולבונה, הכהן אוחז בידי האשה - כשעליה קורבן המנחה - ומניף את המנחה[10]. רק לאחר ההקרבה, הוא משקה אותה.
- מנחת העומר: ביום ט"ז בניסן כהן בולל את עשירית האיפה של קמח השעורים בלוג שמן ונותן עליו קומץ לבונה, כשאר המנחות. כהן מניף את המנחה במזרח המזבח, ומגיש אותה לקרן מערבית דרומית כשאר המנחות. לאחר מכן הכהן קומץ את המנחה לאחר שהוקרבו קורבן מוסף וכבש העולה, אך לפני שהוקרב קורבן תמיד של בין הערביים, ומקטיר את הקומץ.
- ביכורים: לפי שיטת רבי אליעזר בן יעקב, הביכורים טעונים תנופה[11].
הנפת קורבן שלמים
עריכה
ערך מורחב – חזה ושוק
- קורבן שלמים: אימורי הקורבן שלמים, יחד עם החזה והשוק של הקורבן מונפים[12].
הנפת קורבנות שלמים ומנחה יחד
עריכה- שתי הלחם: בחג השבועות, מניפים את שני הכבשים שהביאו לקורבן שלמים, יחד עם "שתי הלחם". (שבעת הכבשים אחרים מובאים לקורבן עולה, אותם אין מניפים). "שתי הלחם" מונחים מעל שני הכבשים, וכך מניפם[6].
נחלקו החכמים באופן ההנפה. לפי דעת תנא קמא, "שתי הלחם" מונחים על הכבשים, לפי שיטת רבי יוסי בן המשולם, הוא משכיב את הכבשים על מתניהם, מניחם על הלחם ומניף, ולפי שיטת רבי חנינא בן חכינאי הוא אוחז אותם זה לצד זה ומניף[13].
בכל קורבן, בו יש שני חלקים, ישנו ה"מתיר", הוא חלק הקורבן הוקרב על גבי המזבח והוא מתיר את החלק שלא מוקרב לכהנים, והעיקר, הוא החלק שהוא עיקר הקורבן, והחלק השני נחשב כטפל לעיקר. במקרה זה, הכבשים הם חלק ה"מתיר" בקורבן העצרת, שהרי הם מוקרבים על גבי המזבח. אך נחלקו החכמים, אם "שתי הלחם" הם עיקר הקרבן (שיטת רבי עקיבא) או הכבשים (שיטת רבי שמעון בן ננס), בנוגע להלכה אם הובא אחד מהם לקורבן ללא חבירו אם הוא כשר.
בקורבן זה, התנופה תופסת חלק נכבד בכשרות הקורבן. ההשפעה היא בעקבות ההלכה אותה חידש רבי יוחנן, כי למרות המשנה המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי שעון בן ננס אם מביאים לקורבן העצרת את "שתי הלחם" בלי שבעת הכבשים או ההפך, אם הקורבן כשר, שאלה התלויה בשאלה מי שניהם הוא עיקר הקורבן ומי הוא הטפל, אך אם שחטו כבר את הכבשים, לאחר ש"שתי הלחם" כבר הוקדשו לבית המקדש, נעשית זיקה הלכתית בין שני הקורבנות, ואז כולם מודים שהקרבתם של האחת מעכבת את ריצוי השנייה, כך שאין האחת כשרה ללא הקרבת השנייה. הסתפקו אמוראי ארץ ישראל, האם גם התנופה של "שתי הלחם" יחד עם שני הכבשים גורמת לזיקה כזו, המחילה קשר זיקה בין שני הקרבנות, ואז נעשים "שתי הלחם" חלק מהקורבן ושוב אין הקורבן כשר ללא "שתי הלחם", או לא.
ספק נוסף, בו הסתפק רבי ירמיה, מחכמי ארץ ישראל, הוא לפי האפשרות, שתנופה אינה עושה זיקה, ו"שתי הלחם" אבדו לאחר התנופה. לפי שיטת רבי שמעון בן ננס, שהכבשים הם גם עיקר הקורבן, מלבד היותם ה"מתיר", ברור שאם אבדו "שתי הלחם" והביאו אחרים תחתיהם, אין צורך לבצע בהם שוב תנופה, שהרי בחלקים העיקריים בקורבן זה, שהם הן ה"מתיר" והן ה"עיקר" כבר נעשית תנופה, ואם כן בוודאי חלה עדיין חובת התנופה על הקורבן. השאלה היא רק לפי שיטת רבי עקיבא, שסבור שלמרות שהכבשים הם ה"מתיר", הרי ש"שתי הלחם" הם ה"עיקר". השאלה היא מה ההלכה אם אבדו "שתי הלחם", האם מכיוון שה"התיר" שהם הכבשים עדיין קיימים, מועילה התנופה שנעשתה בהם גם לגבי הלחם, או שמא מכיוון שה"עיקר" אבד, בטילה ההנפה, ויש צורך לבצעה שוב.
- מנחת נזיר: במנחת נזיר, מביא הנזיר במלאת ימי נזרו[14] כבש לעולה וכבשה לחטאת, ואיל לשלמים, סל חלות מצות העשוי מסולת בלול בשמן ורקיקי מצות משוחים[15] בשמן[16]. לאחר הקרבת האיל, הנזיר מתגלח[17], ואז הוא חוזר לבית המקדש לצורך התנופה, המתקיימת בחלק מקורבן השלמים - הזרוע לאחר בישולה, חלת מצה אחת מהסל, וכן רקיק מצה אחד מהסל. הכהן אוחז בידיו, ומניף. לאחר התנופה פוקעת נזירות הנזיר, ומכאן והלאה מותר לו לשתות יין[18].
קישורים חיצוניים
עריכה- "תְּנוּפָה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמוד 278, באתר היברובוקס
- מידע על תנופה בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ בעל הלכות גדולות.
- ^ רמב"ם. ראו בהרחבה יותר בערך הגשה
- ^ רש"י על ספר במדבר, פרק ה', פסוק כ"ה ובתלמוד בבלי, מסכת מנחות , דף ס"א, עמוד ב', וכן משמע בתלמוד ירושלמי (תוספות שם)
- ^ תוספות בתלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ס"א, עמוד ב'
- ^ במנחת העומר ומנחת סוטה.
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"א, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"א, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ב, עמוד ב'
- ^ הכהן מזהיר אותה כי אם שכבה עם גבר אחר, הוא תקבל עונש חמור על ידי השקאת המים, ומוטב שתודה.
- ^ ספר במדבר, פרק ה', פסוק כ"ה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ז, עמוד ב'
- ^ ספר ויקרא, פרק י'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ב, עמוד א'
- ^ שלושים יום.
- ^ ההבדל בין חלות לרקיקים, הוא בשמן, הנמשח על הרקיק אך מעורב בחלות המצות.
- ^ ספר במדבר, פרק ו', פסוקים י"ד–ט"ו
- ^ מחוץ לעזרה, ואת שער ראשו הוא זורק לאש שבה מוקרב השלמים.
- ^ ספר במדבר, פרק ו', פסוקים י"ט–כ'