שלמה הרמתי

שלמה הרמתי (20 במרץ 1928 - 19 במרץ 2015) היה מומחה לחינוך לשוני, שתרם לגיבוש שיטות הוראה - למשרד החינוך, לצה"ל ולמרכזים של החינוך היהודי ברחבי תפוצות ישראל - פיתח שיטות להוראת עברית כשפת אם וכלשון נוספת - מגן-הילדים ועד האוניברסיטה. הציע שיטה יעילה להוראת תנ"ך בישראל ובתפוצות - ליהודים ולנוכרים. פיתח שיטה לשיכתוב טקסטים קשים ולעימודם, להקלת הבנת הנקרא, ושיטה יעילה להדרכת הבנת הנקרא ברמות הלימוד השונות.
תחום נוסף של מחקרו: תולדות הדיבור העברי במרוצת הדורות בקרב יהודים ונוכרים.

שלמה הרמתי

הרמתי הוא חתן פרס ירושלים לחינוך ובעל תעודות הערכה: מקצין חינוך ראשי של צה"ל, ממחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית וממרכזים רבים לחינוך יהודי בתפוצות.

ביוגרפיה

הרמתי קיבל את חינוכו הפורמלי לשלביו (עד סיום לימודיו באוניברסיטה העברית, בתואר "מוסמך", במקצועות: פסיכולוגיה, ספרות עברית ותנ"ך).
עבודתו המעשית והמחקרית מחולקת לארבע תקופות והיא התקדמה בד בבד עם השלמת תאריו האקדמיים.

צה"ל – (1951 – 1954)

מונה ל"קצין הוראת עברית" ראשון בצה"ל וכעבור שנה ל"קצין השכלת יסוד", לפי תכנון של דוד בן-גוריון, שכל חייל במסגרת שירותו יסיים תוכנית לימודים של בי"ס יסודי עם תעודה מטעם משרד החינוך. בצה"ל הכין את תוכניות הלימודים ואת חומרי-העזר ללומדים ולמורים, וחיבר – לראשונה בארץ – מבחני הישג אובייקטיביים. כן הכין רשימת מילים שכיחות במכתבי-חיילים לשיפור הוראת הכתיב העברי.
ביוזמתו הוחלט על תפקיד מורה-חיילת לביצוע התוכנית הנ"ל, כי לפני כן היו בוגרות סמינרים להוראה פטורות משירות צבאי בשל העלייה הגדולה.
הרמתי המשיך פעילות זו לאחר שובו מארצות הברית, במסגרת שירות המילואים: הכין חומרי-לימוד וחומרי-עזר ללומדים ולמורות והדריך אותן בימי עיון ובהשתלמויות.

ארצות הברית (1955 – 1960)

הגיע לארצות הברית ללימודים באוניברסיטת קולומביה בעיר ניו יורק. למד בלשנות שימושית, הוראת לשון זרה, פסיכולוגיה של הלומד המבוגר ופסיכולוגיה של הקריאה – כל זאת כהכנה לפעילות חינוכית בהשכלת מבוגרים בישראל.
בתקופה זו שלח לעיתוני החינוך בארץ מאמרים וסיכומי מחקרים בנושאי לימודיו. בתקופה זו גם ערך השתלמויות רבות למורים יהודים ברחבי ארצות הברית בהוראת עברית חיה והמקצועות היהודיים, כולל מקצוע חדש: "מדינת ישראל". לפני שובו לארץ פורסם ספר לימוד בנושא זה (על ידי "ועד החינוך היהודי בעיר ניו יורק").
הרחיב פעילות חינוכית זאת מטעם האוניברסיטה העברית וההסתדרות הציונית, בביקוריו במרכזים רבים של חינוך יהודי בתפוצות.

משרד החינוך הישראלי (1960 – 1969)

על יסוד עבודתו ופרסומיו הנ"ל הוזמן לכהן כמפקח ראשי במחלקה להנחלת הלשון במשרד החינוך בישראל. במקביל, השלים באוניברסיטה העברית את מחקרו לתואר דוקטור (שהופיע כספר בשם: הוראת עברית לאנאלפביתים, 1964). בתקופה זו עסק בתחומים אלה:

• על יסוד עבודת הדוקטורט עיצב שיטה יעילה להוראת עברית לאנאלפביתים. במסגרת משרד החינוך חיבר: חוברות לימוד, חומר-עזר ללומדים ולמורים. ההישגים היו מרשימים. במקום 100–150 שעות-לימוד עד אז, הושגו תוצאות טובות יותר ב-25-20 שעות-לימוד. השיטה הותאמה להוראה בשפות לועזיות, במסגרת מחלקת מש"ב של משרד החוץ הישראלי, ולעיתים גם בחסות אונסק"ו. ערך בישראל ובחו"ל סדנאות להכשרת מורים על פי שיטה זו, כולל: חומר-לימוד וחומר-עזר ללומדים ולמורים.
• עיצב את "שיטת האולפן" החדשה, המבוססת על יסוד לימודיו בארצות הברית ומחקריו שם בהוראת עברית למבוגרים. שיטה זו יושמה גם בחו"ל: בהוראת עברית חיה ליהודים ולנוכרים. עיקרי שיטה זו אומצו גם בהוראת שפות זרות לנוכרים (ספרו: שיטת האולפן, 1972).

האוניברסיטה העברית (1970 – 1997)

על יסוד עבודתו הנ"ל, הוזמן כמרצה לבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית ואחר-כך כפרופ' כיהן כראש מדור עברית במרכז החדש "לחינוך יהודי בתפוצות". במסגרת זו ערך מחקרים רבים בישראל ומחוצה לה, כתוצאה מהם חיבר וערך ספרי-לימוד, ספרי-קריאה וחומר-עזר למורים וללומדים. כן ערך סדנאות למורים במרכזי החינוך היהודי ברחבי התפוצה היהודית.

במחקריו בתקופה זו עסק בנושאים אלה:

1. הציע שיטות חדשות להוראת עברית מדוברת כלשון נוספת - מגן-הילדים ועד האוניברסיטה - למוסדות הלימוד היהודיים המקובלים בחו"ל וגם למבוגרים לא יהודיים.

2. עסק בחקר היבטים אחדים של תהליך הקריאה בעברית ושל שיטות הוראתה:

• חקר את ההתעניינות בקריאה של תלמידי בי"ס יסודי בישראל כבסיס להדרכת הקריאה העצמית.
• הכין רשימות מילים שכיחות בתנ"ך ובעברית-החדשה כבסיס להבנת הנקרא.
• פיתח מודל לחינוך "הבנת הנקרא" בטקסטים לסוגיהם ודרכי הערכת ההישגים בתחום זה. כן הציע מודלים להערכת קריאה בטקסטים לסוגיהם.
• פיתח את שיטת "השיכתוב הדידאקטי" לכתיבה בעברית קלה ולדירוג טקסטים, מבחינת הקושי הלשוני, בדרך אובייקטיבית. על פי שיטה זו פורסמו בישראל ומחוצה לה טקסטים רבים ללימוד קריאה ולהנאה - על ידי משרד החינוך בישראל והוצאות ספרים אחדות, במקרים רבים בעריכתו או בהדרכתו. טקסטים דומים פורסמו גם בחו"ל (במסגרת החינוך היהודי) על יסוד סדנאות שערך. הטקסטים המשוכתבים – בישראל ובחו"ל – זכו לביקורות חיוביות, והשיטה אומצה גם על ידי מחנכים לא-יהודים בחו"ל.

3. נוסף על פעילותו – המחקרית והיישומית – בהוראת העברית, עסק במחקריו גם בנושאים אלה:

• הדיבור העברי במרוצת הדורות: במחקר זה הוכיח, שההנחה המקובלת על החייאת הדיבור העברי בשלהי המאה ה-19 בא"י (על ידי בן-יהודה ועמיתיו) – היא מיתוס חסר יסוד עובדתי. הרמתי הראה, שהדיבור העברי (כולל נאומים והרצאות בעברית) מעולם לא פסק, במקומות אחדים אף נוצרו דיאלקטים עבריים מקומיים. רוב המבקרים אימצו את מסקנתו והיא נכללה גם בספרים על "תולדות הלשון העברית". כן חקר את ידיעת העברית – כולל הדיבור בה – בקרב נוכרים במרוצת הדורות.
• מנחילי עברית: הרמתי חקר 60 מנחילי-עברית מדוברת במאות 16 – 20, מהם שלא היו ידועים, ואחרים שגילה היבטים חדשים ולא ידועים בפועלם זה. כן הראה שביניהם היו גם לא-אשכנזים. במחקר זה בחן והעריך, מבחינה דידקטית ומתודית, 27 ספרים ללימוד עברית מדוברת בישראל ומחוצה לה.
• הוראת תנ"ך: הכין את רשימת המילים השכיחות בתנ"ך כולו ובאחדים מספריו, ופיתח שיטה להוראת התנ"ך לילדים ולמבוגרים, בישראל ובתפוצות, כולל ספרי-לימוד לחומשי-התורה, בהם הטקסטים מעומדים על פי שיטת "השיכתוב הדידאקטי" שפיתח. ספרי-לימוד אלה (טפוח הבנת התורה, יבנה, 1993-1988) אושרו על ידי משרד החינוך בישראל והם מקובלים גם בחו"ל - בחינוך היהודי ובחוגים לתנ"ך באוניברסיטאות.
• שינוי בתדמית אישית: הרמתי חקר את פועלם של מורים, חוקרים, סופרים ואנשי ציבור, והוכיח שהמקובל לגביהם אינו נכון או אינו מדויק. לדוגמה: הראה שההיסטוריון שמעון דובנוב לא התנגד לציונות, כמקובל אצלנו, אלא היה ציוני כל ימיו ואימץ את הציונות של אחד העם. כן הראה שבן אב"י, שהטיף לליטון (מלשון לטינית) הכתב בעברית, חזר בו מהצעה זו והציע כללים לכתיב מלא (במחברת לא ידועה שמצא), והסופר הקלאסי טולסטוי, המקובל אצלנו כאנטישמי, שינה את דעתו בנידון (בגיל 54) בעקבות לימוד עברית ותנ"ך (במקור!) ומצא מאמר, שבו שיבח טולסטוי את התרבות היהודית ואת תרומתה החשובה לתרבות האנושית. מאמר זה – בהסכמתו – הופץ על ידי משרד החינוך בבתי ספר תיכוניים.
• הרצל וז'בוטינסקי: בספרו: "הרצל וז'בוטינסקי - אור חדש על משנתם" (2011) - ביטל את המיתוסים השגויים בתולדות חייו של הרצל ובמשנתו הציונית. כן הוכיח, שז'בוטינסקי תרם רבות לחינוך העברי-לאומי בחו"ל, בהיותו "אבי בית-הספר העברי בתפוצות", שבו לימדו את כל המקצועות בעברית. כן תרם להפצת הדיבור העברי בתפוצות בספר הלימוד שלו "תרי"ג מילים", והציע שיטה להגייה עברית, ששחקני "הבימה" אימצו.
• חתן פרס ירושלים לחינוך ותעודות הערכה: מקצין חינוך ראשי של צה"ל, מההסתדרות הציונית וממספר ועדי חינוך יהודי בתפוצות.
• פרסם 60 ספרים ו-600 מאמרים.

משפחה

הרמתי נשוי לרבקה הרמתי, מרצה בכירה להכשרת מורים יהודיים לתפוצות ופרופסור-אורח במספר אוניברסיטאות בחו"ל, מחקרה: מחנך בראי תקופה (תשס"ב - על ראשית החינוך היהודי המודרני בארצות הברית) - שזכה בפרס החינוך של אוניברסיטת בן-גוריון, משמש ספר יסוד בחוגים לחינוך. כתבה וערכה חומר ללימוד עברית בתפוצות. ריכזה השתלמויות מורים לעברית בחו"ל.

בנותיו: ד"ר אוריה תשבי - פסיכולוגית קלינית (האוניברסיטה העברית), רונית הרמתי-אלפרן - משפטנית (אוניברסיטת חיפה).

לקריאה נוספת

• שלמה קודש, פרופסור דוקטור שלמה הרמתי - חכם לשון, "הד האולפן" - סתיו תשנ"ד
• שלמה הרמתי, יחסו של לב טולסטוי ליהדות ולעברית, האומה - קיץ תשס"א
• שלמה הרמתי, מאויב לאוהב - המהפך ביחסו של טולסטוי ליהודים, האומה, סתיו תשס"ב.

מבחר ספרי-מחקר ועיון של שלמה הרמתי:

• הלכה ומעשה בהוראת הלשון העברית, הוצאת עמיחי וההסתדרות הציונית, 1968
• דרכי הוראת העברית בתפוצות, ההסתדרות הציונית, 1977
• שלושה שקדמו לבן-יהודה, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1978
• עיקרי הבנת הנקרא, האוניברסיטה העברית, 1982
• שיכתוב דידאקטי, האוניברסיטה העברית, 1982
• עברית - "משיח שפתיים" ללשון לאומית, ירון גולן, 1997
• עברית שפה מדוברת, סדרת "אוניברסיטה משודרת", 2000
• עברית בגויים, ירון גולן, 2002
• השוחים נגד הזרם, ירון גולן, 2008
• חינוך לקריאה, עמיחי, 1967
• מאפו – המורה לעברית, ההסתדרות הציונית, 1972
• שלושה מורים ראשונים, יד יצחק בן-צבי, 1978
• ראשית החינוך העברי בארץ ותרומתו להחייאת הלשון, ראובן מס, 1979
• הבנת הנקרא בסידור ובמקרא, ההסתדרות הציונית, 1983
• יסודות לחינוך עברי-לאומי בתפוצות, ההסתדרות הציונית, 1987
• סוד שיח, ירון גולן, 1992
• עברית חיה במרוצת הדורות, הוצאת מסדה, 1993
• לויים במקדש העברית, ירון גולן, 1996
• אבני בניין, ירון גולן, 1999
• המורים החלוצים, סדרת "אוניברסיטה משודרת", 2000
• מחנכים יהודים בתפוצות, סדרת "אוניברסיטה משודרת", 2003

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שלמה הרמתי בוויקישיתוף

• הספרים של שלמה הרמתי, באתר "סימניה"
• מאמר: "עברית בעברית", קתדרה - לתולדות ארץ ישראל וישובה
• גופנים שורות גרפיקה וקריאה - ריאיון עם שלמה הרמתי, היגיון בשיגעון, זאב גלילי - מקור ראשון
• עדי גרסיאל, העברית לא חיכתה, באתר ערוץ 7, ריאיון עם פרופ' שלמה הרמתי מה-25 במאי 2008
• שלמה הרמתי (1928-2015), דף שער בספרייה הלאומית

מאמרים

• שלמה הרמתי, דיבור עברי בתקופת ההשכלה, לשוננו לעם, כרך לט חוברת ה–ו (תשמ"ח), עמ' 97–160, באתר האקדמיה ללשון העברית.