רומן רוסי

רומן רוסי
	כריכת הספר הקדמית
מידע כללי
מאת	מאיר שלו
שפת המקור	עברית
תורגם לשפות	אנגלית, רוסית, צ'כית
סוגה	רומן
מקום התרחשות	עמק יזרעאל
תקופת התרחשות	המאה ה־20
הוצאה
הוצאה	עם עובד
תאריך הוצאה	1988
מספר עמודים	459
קישורים חיצוניים
מסת"ב	מסת"ב 9651305584
הספרייה הלאומית	001277954, 002298574, 002177736

"רומן רוסי" הוא רומן הביכורים של מאיר שלו, שיצא בשנת 1988. בתוך שנתיים מיציאתו מכר הספר כמאה אלף עותקים^[1], הפך לאחד מרבי-המכר בשפה העברית, ונבחר לאחד מששת הספרים הנקראים ביותר של הוצאת עם עובד. הספר תורגם לאנגלית, תחת הכותרת "The Blue Mountain". הספר נסב על ההוויה החברתית, החלוצית והחקלאית של התקופה שבטרם הקמת המדינה, של המתיישבים הראשונים במושבים, במושבות ובקיבוצים^[2].

עלילה

הרומן עוקב אחר משפחת איכרים, מהראשונות להתיישב בעמק יזרעאל, ביישוב ששמו לא מוזכר בספר. הרומן פורש את עלילות המשפחה והיישוב מהעלייה לקרקע בתקופת העלייה השנייה ועד למחצית השנייה של המאה ה-20. התיאורים ברומן פורשים יריעה רחבה של נופי העמק, המיתוסים של ראשית ההתיישבות ועולם החי והצומח.

הרומן מסופר מנקודת מבטו של ברוך שנהר, נכדו של יעקב מירקין, ממקימי היישוב. על אף שלא היה עד לרבים מהאירועים בספר, הוא נחשף אליהם דרך האזנה לסיפורי סבו והאזנה (לעיתים בסתר) לסיפורי אנשים אחרים ביישוב. הרומן אינו מתנהל באופן כרונולוגי, אלא נע קדימה ואחורה על ציר הזמן.

בלב הרומן מסופר סיפורה של "חבורת העבודה על שם פייגה", קבוצה בה חברים יעקב מירקין, אליעזר ליברסון, צירקין מנדולינה, פייגה לוין ואחיה שלמה. מירקין, ליברסון וצירקין עלו מאוקראינה לארץ ישראל במסגרת העלייה השנייה והתפרנסו כפועלים שכירים. בעת שעבדו בזכרון יעקב, פגשו בפייגה ואחיה שלמה שחברו אליהם. כדי לשמח את פייגה, החליטו שלושת הראשונים להקים באופן היתולי קבוצת עבודה ולקרוא לה על שם פייגה. הקמת הקבוצה לוותה בתקנון ובמצע היתוליים והקבוצה התנהלה באופן דמוקרטי. אופן התנהלות זה הוביל בסופו של דבר לנישואיהם של יעקב ופייגה בעקבות הצבעה של הקבוצה, על אף שליבו של יעקב היה נתון לאהובתו שולמית, שנותרה באודסה.

הקבוצה התיישבה בעמק יזרעאל עם קבוצה נוספת של חלוצים. ליעקב ופייגה נולדו שני בנים ובת – אברהם, אפרים ואסתר. אברהם היה הבן הראשון שנולד ביישוב, וככזה עורר ציפיות בקרב המתיישבים אולם לא עמד בהן. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס אפרים לצבא הבריטי, התנדב לקומנדו הבריטי ועבר הכשרה כלוחם בסקוטלנד. בפשיטה על דייפ לחם אפרים בגבורה תחת פיקוד הלורד לובאט, והוענק לו אות השירות המצוין^[3]. בהמשך נפצע בתוניסיה וחזר מהמלחמה עם כוויות קשות על פניו^[4], שגרמו לו להתנהל בציבור כשעל פניו מסכה, מה שגרם ליחס מנוכר מצד בני היישוב. יחס זה גרם לכך שבסופו של דבר אפרים עזב את הכפר ומעולם לא נודעו עקבותיו. העזיבה גרמה לכעס עצום של יעקב על חבריו למושב והוא החל לתכנן נקמה ששלבי בנייתה מלווים את הספר לכל אורכו.

אסתר, בתם השלישית של יעקב ופייגה, נישאה לפועל פשוט בשם בנימין, שברוך, מספר הסיפור, הוא פרי אהבתם. זמן קצר לאחר לידתו, ניספו אסתר ובנימין בפיגוע, אך לפני מותו, מספיק בנימין להציל את ברוך התינוק. יעקב, הסב, מגדל את ברוך, אך גם למורה הכפר פינס, חברו הטוב של יעקב, יש השפעה רבה על גידולו וחינוכו של ברוך.

עם התקדמות העלילה מתגלה כי גידולו של ברוך, הוא חלק מתוכנית הנקמה של יעקב ביישוב. יעקב מגדל ומזין את ברוך, כך שהוא הופך לגבר גדול מידות ועצום כוח.

בערוב ימיו, יעקב מתאחד עם שולמית, אהובתו מאודסה, ועובר עמה לבית אבות. לקראת מותו הוא מבקש את ברוך לקבור את גופתו בחלקת אדמתו ולא במסגרת בית הקברות של הכפר. ברוך נעתר לבקשתו, ובכוחו הרב מונע מאנשי היישוב לחלץ את הגופה ולקבור אותה בבית הקברות.

זמן מה לאחר מכן, מתחילות להגיע בקשות של ותיקי העלייה השנייה, בעיקר כאלה שעזבו את ישראל, להיקבר לצד קברו של יעקב. ברוך מקים בית קברות חלופי לזה של היישוב, קורא לו "בית העולם לחלוצים", ומנהל עסק לכל דבר סביב נושא הקבורה. הנקברים העתידיים או ילדיהם משלמים כסף רב תמורת הזכות להיקבר קרוב ככל האפשר לקברו של יעקב.

הספר מסתיים בכך שברוך עוזב את היישוב ומתגורר בגפו. מנהל העסקים שלו, בוסקילה, ממשיך לדאוג לעסקי הקבורה. בכך נשלמת נקמתו של יעקב ביישוב: אותה אדמה שבעבר הניבה גידולים ופרנסה את אנשי היישוב, הפכה לבית קברות שמניב הון ממוות.

דמויות בספר

ברוך שנהר: נכדו של יעקב מירקין ומי שמנקודת מבטו מגולל הסיפור. החל משנות ילדותו ועד בגרותו היה חזק ואדיר ממדים, בהתאם לתוכניתו של סביו לגדלו כך כדי שיוכל לשמור על מקום קבורתו לעתיד. לאורך שנות ילדותו חסה ברוך בצל זקני הכפר, וקשר מיוחד נרקם בינו ובין יעקב פינס. ברוך גדל והתחנך על ברכי סיפוריהם של הזקנים, נופי העמק והטבע וערכי העבודה החקלאית שעברו מדור לדור בכפר.

יעקב מירקין: מראשוני החלוצים בעמק ואחד המייסדים של "חבורת העבודה על שם פייגה". בעלה של פייגה ואביהם של אברהם, אפרים ואסתר. גידל את ברוך לאחר שהוריו נספו בפיגוע ביישוב.

יעקב פינס: מורה ומחנך ותיק בכפר שלימד טבע ותנ"ך ושתחת ידו עברו דורות שלמים של תלמידים. חבר טוב של מירקין ואף לקח חלק מהותי בתהליך גידולו וחינוכו של ברוך.

אורי מירקין: נכדו של יעקב מירקין, בנם של רבקה ואברהם ואחיו של יוסי. עלם נאה ויפה תואר וככזה חשקו בו רבות מנשות הכפר, שעם חלקן קיים יחסי מין על מגדל המים והכריז על כך בקול. חברו הטוב של ברוך ומי שגר עמו בתקופתו האחרונה ביישוב בטרם קנה בית בעיר.

אפרים מירקין: בנם של מירקין ופייגה ואחיהם של אברהם ואסתר. במלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי ועוטר על שירותו. חבלה קשה בפניו שינתה את מראהו ללא-היכר ותגובת אנשי הכפר לכך אילצוהו לעטות מסכה. לימים עזב את הכפר באורח מסתורי תוך שהוא נושא על כתפיו את הפר שקיבל כהוקרה על שירותו, ז'אן ולז'אן.

רילוב: שומר הכפר, בעלה של טוניה, אביו של דני וסבו של עוזי. לאורך השנים צבר ארסנל עצום של כלי נשק בסליק שבנה בתוך רפת. נהרג בפיצוץ הסליק ונקבר ב-"בית-העולם לחלוצים" (שמו הפרטי לא מוזכר).

משולם צירקין: אספן אובססיבי של מזכרות מימיו המוקדמים של היישוב ובנו של צירקין מנדולינה. זקן בטלן שלא ידע אישה ושבערוב ימיו השתגע והחל להרוס ולהשחית פינות שונות בכפר.

אליעזר ליברסון: מראשוני החלוצים בעמק ואחד המייסדים של "חבורת העבודה על שם פייגה". בעלה של פניה (אשר אותה "גנב" מהקיבוץ הסמוך) ואביו של דניאל.

לקריאה נוספת

לאה פוקס, '"עבודת אדמה" – עבר והווה, מציאות ופאנטאזיה', הדאר 67, לד (תשמ"ח), 36–38.
ידידיה יצחקי, 'מיתולוגיזציה של המיתוס', עתון 77 105 (1988), 13. (ביקורת)
יונה בחור, '"על הבשר הנרטב ועל הבשר הנרקב"', מאזנים סג, 3 (1989), 64–65. (ביקורת) (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
יוסף אורן, '"רומן רוסי": רומאן אנטי ציוני', אפיריון 14 (1989), 8–10. (ביקורת)
הלל ויס, 'רומן שפוי', נקודה 129 (1989), 52–55. (ביקורת)
ריאיון עם מאיר שלו על "רומן רוסי", מראיינות: עדה אהרוני ורחל אשרוב, גלים (כתב עת לספרות, תרבות וחברה) 3 (1989), 14–16.
שרה שוב, 'הארות לעלילת "רומן רוסי"', עלי שיח 26 (תשמ"ט 1989), 55–57.
יצחק ברזילי, 'במזל של חישוף וחיפוש', הדאר 68, ה (תשמ"ט), 17–21.
גן חן, 'השימוש במיתוסים בספרים רומן רוסי ועשו למאיר שלו כאמצעי מעצב וכאמצעי רעיוני', עלון למורה לספרות 15 (תשנ"ד), 138–170.
יערה בן דוד, 'אל האדמה – ומתחתיה: על "רומן רוסי" מאת מאיר שלו, בתוך ספרה: אהבה ממבט שני: עיון בפרקי ספרות ישראלית וכללית, רמת גן: עקד, תשנ"ז, עמ' 100–105.
גלילה מור, 'בין לשונו של דוד פוגל ללשונו של מאיר שלו באשר לתצורה ומשמעות', בתוך: רינה בן-שחר וגדעון טורי (עורכים), העברית שפה חיה קובץ מחקרים על הלשון בהקשריה החברתיים-תרבותיים בעקבות כנס אורנים תשס"א, כרך ג, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד; המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר - אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 221–240.
גלילה מור, 'תצורה ומשמעות בלשונו של מאיר שלו על פי "רומן רוסי"', לשוננו סו, ג–ד (2004), 355–379. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
עופרה מצוב-כהן, 'בין שיח חברתי לשיח ספרותי: עיצוב השיח הפמיניסטי בקובצי פועלים מול עיצובו ברומן על התקופה החלוצית', מורשת ישראל 4 (2007), 185–208.
עופרה מצוב-כהן, 'הווידוי ככלי שיחני בקובצי פועלים של חברי העלייה השלישית, קהליתנו ומחיינו, מול הווידוי במבדה, רומן רוסי, של מאיר שלו', מורשת ישראל 7 (2010), 135–167.
עופרה מצוב-כהן, 'בין הצעקה לרומנייה – הומור בשירות הסאטירה ב"רומן רוסי" של מאיר שלו', מראה 5 (2010), 101–106.

Jochanan C. Trilse-Finkelstein, “Brieftauben des Holocaust: Zwischen Auflösung und Versöhnung,” Sinn und Form 44,4 (1992), 686-692. (בגרמנית)
Smadar Shiffman, “On the possibility of impossible worlds: Meir Shalev and the fantastic in Israeli literature,” Prooftexts 13,3 (1993), 253-267.
Smadar Shiffman, “In the beginning there was the garden: Meir Shalev’s ambiguous use of biblical allusions,” Israel Studies Forum 19,2 (2004), 75-87.
Gabrielle Oberhänsli-Widmer, “Meir Shalev: ein russischer Roman (1988),” Kirche und Israel 23,1 (2008), 72-82. (בגרמנית)
Gabriel Steinberg, “"A Montanha Azul" de Meir Shalev: em novo caminho para o sionismo,” Cadernos de Língua e Literatura Hebraica 7 (2009), 219-234. (בפורטוגזית)