ויקיפדיה

פרינס

מוזיקאי אמריקאי
פירוש נוסף ערך זה עוסק במוזיקאי אמריקאי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו פרינס (פירושונים).

פרינס רוג'רס נלסון (באנגלית: Prince Rogers Nelson;‏ 7 ביוני 1958 – 21 באפריל 2016), הידוע בשמו הפרטי פרינס, היה מוזיקאי אמריקאי.

פרינס
Prince
פרינס במהלך הופעה בטוקיו, יפן ב־1990
פרינס במהלך הופעה בטוקיו, יפן ב־1990
לידה 7 ביוני 1958
מיניאפוליס, מינסוטה, ארצות הברית
פטירה 21 באפריל 2016 (בגיל 57)
Chanhassen, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה פרינס רוג'רס נלסון
שם במה , האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס, The Artist, כריסטופר טרייסי
מקום הקמה מיניאפוליס עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1976–2016 (כ־40 שנה)
מקום לימודים Central High School, Central High School, אוניברסיטת המדינה של אמצע טנסי עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק זמר, כותב שירים, מפיק מוזיקלי, עיבוד מוזיקלי
סוגה R&B ‏•‏‏ מוזיקת נשמה ‏•‏‏ מוזיקת פופ ‏•‏‏ סינת'פופ ‏•‏‏ רוק ‏•‏‏ פאנק ‏•‏‏ גל חדש ‏•‏‏ ג'אז
סוג קול קונטרה-טנור עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה זמרה, גיטרה, גיטרה בס, פסנתר, תופים, סקסופון, קלידים, חצוצרה, סינתיסייזר.
חברת תקליטים וורנר ברדרס רקורדס • פייזלי פארק רקורדס (אנ') • NPG (אנ') • קולומביה • אריסטה • EMI • יוניברסל
בן או בת זוג מייטה גרסיה (14 בפברואר 1996–מאי 2000)
Manuela Testolini (דצמבר 2001–אוקטובר 2007) עריכת הנתון בוויקינתונים
סוזנה מלווין (?–ערך בלתי־ידוע)
וניטי (1980–1983) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Amiir Gregory Nelson עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 1 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
prince.com
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

למעלה מ־100 מיליון עותקים מאלבומיו נמכרו[1][2][3][4], ובזירה הבינלאומית המצליח ביותר מביניהם הוא "Purple Rain" – פסקול לסרט שיצא לאקרנים בשנת 1984 ובו פרינס שיחק בתפקיד הראשי.

פרינס נחשב לאחד מהיוצרים החשובים בדורו[5][4], כאשר יצר שילוב ייחודי בשם Minneapolis Sound (אנ') (על שם העיר מיניאפוליס בה נולד) הכולל אלמנטים של פאנק, מוזיקה אלקטרונית, רוק ורית'ם אנד בלוז.

היה ידוע במיומנות הגבוהה שלו בעשרות כלי נגינה, והלהיטים הגדולים שלו כוללים בין היתר את "Kiss", ‏"When Doves Cry", ‏"Cream" (אנ') ו־"Little Red Corvette"‏[5].

ב־1984 זכה בפרס אוסקר על שיר הנושא של הסרט "Purple Rain", וב־2006 זכה בפרס גלובוס הזהב על כתיבת וביצוע השיר "Song of the Heart" (אנ') עבור הסרט "תזיזו ת'רגליים". מגזין "רולינג סטון" דירג אותו במקום ה־27 ברשימת 100 האמנים הגדולים בכל הזמנים[6] ובמקום ה־33 ברשימת 100 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים[7]. חברת "גיבסון" דירגה אותו במקום ה־14 ברשימת 50 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים[8][9]. ב־2004 צורף אל היכל התהילה של הרוק אנד רול[10].

ביוגרפיה

עריכה

ילדות

עריכה

פרינס נולד במיניאפוליס, מינסוטה, ארצות הברית, לשני הורים אפרו־אמריקאים שמקורם בלואיזיאנה[11]. העץ המשפחתי שלו חוזר עד לימי לואיזיאנה הצרפתית. פרינס דבר צרפתית ונהג להופיע בחגיגות המרדי גרא מדי שנה.

אביו, ג'ון ל. נלסון (אנ'), היה פסנתרן ג'אז, כותב שירים ומלחין. אמו, מטי דלה (לבית שאו), הייתה זמרת ג'אז. שם הבמה של האב היה "פרינס רוג'רס", ושני ההורים הופיעו יחד בהרכב שנקרא "פרינס רוג'רס טריו"[12]. כשנולד פרינס, הוענק לו שם הבמה של האב. בריאיון שהעניק האב לתוכנית הטלוויזיה האמריקאית "A Current Affair" (אנ') ב־1991, הוא סיפר שקרא לבנו פרינס משום שרצה שפרינס "יעשה כל מה שאני רציתי לעשות"[13]. פרינס ראה באביו מקור השראה. בריאיון סיפר על ההתרגשות שאחזה בו כשראה את אביו מופיע, כשהיה בן חמש: ”זה היה נהדר, לא האמנתי שזה קורה. אנשים צרחו. אני חושב שמאז רציתי להיות מוזיקאי”[14]. לימים שילב פרינס לחנים של אביו בכמה משיריו המפורסמים ואזכר את שמו בקרדיטים שלהם[15][16]. אחותו, הזמרת טיקה נלסון (אנ'), נולדה במאי 1960. שני האחים הפגינו התעניינות נלהבת במוזיקה, התעניינות שזכתה לעידודו של האב[14]. ההורים היו חברים בהכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי, זרם אוונגלי[17][18].

פרינס סבל מהתקפים חמורים בתור ילד, אך רק בתור מבוגר אובחן כסובל מאפילפסיה[4]. בגלל הרקע הכלכלי הצנוע של משפחתו, מצבו הרפואי לא אובחן כראוי. הוריו נתנו לו שיעורי מוזיקה בתקווה שהדבר יעזור לו להבריא. פרינס סיפר שאמו סיפרה לו שיום אחד בילדותו הוא הודיע לה שלא יהיה חולה יותר, וכששאלה מדוע, הוא השיב: "כי מלאך אמר לי כך"[19]. בגיל שבע הלחין את שירו הראשון "Funk Machine"[4][20] והופיע בתוכנית ילדים מקומית כמה פעמים בתור מוצרט. פרינס סבל מהצקות בבית הספר, ולימים סיפר שכבר בשלב מוקדם בקריירה ניסה לפצות על כך בהיותו ”ראוותני ככל שיכולתי וקולני ככל שיכולתי”[4][19].

כשהיה בתיכון, התאמן בבלט קלאסי בתיאטרון המחול של מינסוטה (אנ'), במסגרת התוכנית העירונית לאמנויות של בתי הספר הציבוריים של מינסוטה (אנ'). בבגרותו הפך פרינס לתומך ומקדם של רקדנים. בשנות ה־90 תמך כלכלית ב"ג'פרי בלט" משיקגו, כשנקלע זה לקשיים כספיים[21][22].

לאחר שהוריו נפרדו הוא גר עם אמו ועם בעלה החדש. יחסיו הפגומים עם אביו החורג האלים גרמו לו לעזוב את ביתו לפני שסיים את לימודי חטיבת הביניים. הוא שהה זמן קצר אצל אביו הביולוגי, שקנה לו את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו. מאוחר יותר אומץ פרינס על ידי משפחת אנדרסון בחלק המבוסס יותר של מיניאפוליס, והתיידד במיוחד עם בנם, אנדרה אנדרסון (אשר ייקרא בעתיד אנדרה סימון(אנ') וינגן איתו בהופעות). בשלב זה הקים את הלהקה "Grand Central", שהופיעה במסיבות מכללות במינסוטה.

תחילת הדרך

עריכה

לאחר מספר שנים שבהן הופיע לבד ברחבי המערב התיכון של ארצות הברית, בעיקר עם גרסאות כיסוי של להיטי דיסקו (כשהוא מצויד רק בגיטרה ומכונת תופים) חברת האחים וורנר החתימה אותו בשנת 1977. בצעד בלתי שגרתי, סירב פרינס להקליט את החומר המקורי שלו באולפני וורנר בלוס אנג'לס.

אלבום הבכורה שלו, "For You", יצא כעבור שנה. אף על פי ששווק כאלבום פופ, הוא נחשב ביזארי מאוד יחסית לרוח התקופה וצלילו הושפע ממוזיקאים ולהקות שפרינס העריץ, כגון ג'ורג' קלינטון ופאנקדליק (אנ')[23][א], Ohio Players (אנ')[25] ושאגי אוטיס (אנ')[26]. פרינס התבלט כמוזיקאי מוכשר וניגן בעצמו בכל כלי הנגינה (מאפיין קבוע ברוב אלבומיו). הסינגלים היו "Soft and Wet" ו־"Just as Long as We're Together", כשהראשון זוכה להצלחה במצעדי המוזיקה השחורה. האלבום היווה הקדמה לשני הנושאים המרכזיים ביצירה של פרינס: רוחניות ותשוקה מינית. פרינס עשה באלבום שימוש נרחב בשירת פלסט, שהפכה לאחד המאפיינים המרכזיים של הזמר לאורך כל הקריירה שלו. בריאיון לרגל הוצאת "For You", הסביר פרינס בן ה־19 שכשהקול שלו התחלף, הוא לא הצליח להוציא ממנו "עוצמה" ו"אנרגיות". "לא יכולתי לקבל חיים, נאמר את זה כך... עם הקול הגבוה, היה קל יותר להגיע לתווים הגבוהים". בנוסף הסביר ששירה מאומצת בקול הנמוך הכאיבה לו, תופעה שלא התרחשה כששר בפלסט[27].

אלבומו הבא, "Prince", כלל ארבעה סינגלים: "I Wanna Be Your Lover", "Why You Wanna Treat Me So Bad?", "Still Waiting" ו־"Sexy Dancer". האלבום קיבל ביקורות חיוביות, והאלבום הגיע למעמד אלבום פלטינה בארצות הברית (עם מכירת מיליון עותקים), ארבעה חודשים לאחר יציאתו לאור.

שנות השמונים

עריכה

אלבומו השלישי, "Dirty Mind", שיצא בשנת 1980 הפך במהרה לאלבום זהב ונחשב לנקודת פריצה שלו מבחינת מבקרי המוזיקה, שהרעיפו על האלבום שבחים רבים (הפריצה המסחרית המשמעותית התרחשה באלבומו החמישי, 1999). מילות השירים עסקו בארוטיקה באופן בוטה וישיר יותר מבעבר, ותדמית הבמה שלו בתקופה זו הפכה ליותר ויותר שערורייתית. פרינס וחברי להקת הליווי שלו "The Time" השתמשו באיפור נשי כבד והתלבשו בבגדים ראוותניים, ובאותה שנה הופיעו בתוכנית "סאטרדיי נייט לייב" עם השירים "Uptown" ו־"Partyup". הפופולריות של פרינס גברה גם בזירה הבינלאומית.

אלבומו הרביעי, "Controversy", משנת 1981 כלל לראשונה ביקורת חברתית ותכנים דתיים (בין השאר בשיר הנושא וב־"Annie Christian"), אולם הסינגלים "Private Joy" ו־"Let's Work" המשיכו את קו הפאנק הארוטי של האלבום הקודם. בנוסף לכך, פרינס החל להשתמש בעיקר בכלי נגינה אלקטרוניים והפך לאומן השחור המשמעותי הראשון שהחדיר למוזיקה שלו צלילי סינת'פופ וגל חדש. האלבום הצליח בעיקר בסצנת המועדונים ובתחנות רדיו של מוזיקה שחורה, והגיע למעמד אלבום פלטינה (על ידי RIAA). פרינס שב לאחר סיבוב הופעות ביפן לביתו ופירק את "The Time". בסוף השנה, וכדי לקדם את אלבומו החדש, השתתף כזמר חימום בשתי הופעות של הרולינג סטונז. בהופעה בלוס אנג'לס נתקל פרינס, שעלה לבמה לבוש במעיל גשם ותחתוני ביקיני, ביחס עוין מצד מעריצי הלהקה, שלא ראו בעין יפה את סגנונו המיוחד. הם קראו כלפיו קריאות נאצה וסקלו אותו במזון ובקבוקים. פרינס נאלץ לרדת מהבמה לאחר שלושה שירים בלבד[28][29].

בשנת 1982 הוציא את האלבום הכפול "1999", אשר הגיע לפלטינה מרובעת בארצות הברית, לאחר שמכר שם ארבעה מיליון עותקים[30]. צליל האלבום היה אף אלקטרוני וחייזרי יותר מ־"Controversy", אך השירים עצמם כללו מנגינות פופ פשוטות יותר. שיר הנושא (המתאר אפוקליפסה) והסינגל "Little Red Corvette" הגיעו למקומות גבוהים במצעד הפזמונים בילבורד הוט 100 והצליחו גם כן באירופה. ערוץ MTV הפיק קליפ עם שני השירים מבוצעים בהופעה חיה. באותה שנה פרינס ניגן קלידים והפיק מספר שירים של סטיבי ניקס, כולל הלהיט "Stand Back".

בעקבות סיבוב ההופעות העולמי ב־1983, פרינס היה שני למייקל ג'קסון ברמת ההצלחה המסחרית. לאורך העשור מעמד זה נע בין שני היוצרים מספר פעמים.

את להקת הליווי שתקרא לימים הרבולושן (אנ') ייסד פרינס ב־1979[ב]. ההתייחסות הראשונה לשם "הרבולושן" הייתה בעטיפת האלבום "1999" (שם הצירוף " and the Revolution" מופיע במהופך בתוך האות "I" של השם "Prince"), אך פרינס השתמש בשם באופן ציבורי רק ב־1984. הלהקה עברה מספר שינויים בהרכב. לראשונה, נגני הלהקה השתתפו גם בחלק מההקלטות. נגנית כלי ההקשה שיליה אסקובידו וזמרת הליווי שינה איסטון הצטרפו מאוחר יותר ללהקה והפכו ליוצרות מצליחות בזכות עצמן. אחד השירים הראשונים שהוקלטו במסגרת הרכב זה הוא "Nothing Compares 2 U"[31][32], שיצא על גבי אלבום לראשונה במסגרת הפרויקט הצדדי שלו "The Family" והפך ללהיט של הזמרת שינייד או'קונור ב־1990.

עם ההרכב החדש של הלהקה נכנס פרינס למספר אולפני הקלטות בארצות הברית כדי להקליט את אלבומו המצליח ביותר: "Purple Rain". השירים בו היו אוטוביוגרפיים במידה חלקית. הוא הניב שני סינגלים שהגיעו למקום הראשון במצעד הבילבורד: "Let's Go Crazy" ו־"When Doves Cry", ושיר הנושא – בלדת רוק שהוקלטה באופן מחוספס בהופעה חיה – הגיע למקום השני.

הסינגלים "Erotic City",‏ "I Would Die 4 U" ו־"Take Me With U" גם כן הצליחו מאוד, והאלבום הגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד במשך 24 שבועות ברצף. "Purple Rain" יצא גם בתור סרט מוזיקלי עם קו עלילה המתאר את עלייתו לצמרת של פרינס והקשר הבעייתי שלו עם אביו החורג. הסרט הגיע למקום הראשון בטבלת המכירות, ובכך פרינס הפך לאומן הראשון והיחיד בהיסטוריה עם סינגל, אלבום וסרט במקומות הראשונים בו זמנית.

השיר "Darling Nikki" מהאלבום היה שנוי במחלוקת, גרם למתקפת צנזורה ולהחרמה זמנית של חלק משיריו הפרובוקטיביים מהרדיו – פרשה זו גרמה לפרינס להוציא במהרה אלבום עם עיסוק מועט בסקס בשם "Around the World in a Day", בשנת 1985. האלבום, שתואר כ"פסיכדלי" בזמן יציאתו, הגיע למקום הראשון במצעד בילבורד 200 והניב את הלהיטים "Raspberry Beret" ו־"Pop Life". הסינגלים האחרים היו "Paisley Park" (בבריטניה בלבד) ו־"America". לצד הסינגלים היו באלבום שירים מהורהרים וארוכים יותר כ־‏"Condition of the Heart", ‏"The Ladder" ו־"Temptation". האלבום קיבל ביקורות מעורבות בזמן יציאתו לאור, אבל במבט רטרוספקטיבי הביקורות רובן ככולן חיוביות[33][34].

לפרינס היה במהלך הקריירה מספר רב של פרויקטים צדדיים בהם עסק במקביל לעיסוקו העיקרי באלבומי האולפן שלו. אחד מהפרויקטים האלה, בתקופה זו, היה הלהקה "The Family" (אנ'), ששימשה לפרינס אפיק נוסף להוציא לאור את המוזיקה שלו לאחר שחברת התקליטים בה היה חתום, "האחים וורנר", התנגדה לכמות המוזיקה שרצה להוציא. הלהקה הוציאה אלבום יחיד (אנ'). אחד השירים שהוקלטו לאלבום היה "Nothing Compares 2 U", שלא יצא כסינגל ולא זכה לתשומת לב מיוחדת, אך הפך ללהיט ב־1990 כאשר הזמרת שינייד או'קונור הקליטה אותו[35].

האלבום "Parade" שיצא כעבור שנה לא הצליח לשחזר את ההצלחה יוצאת הדופן של "Purple Rain", ובכל זאת הגיע למקום השלישי במצעד בילבורד 200 ולמעמד אלבום פלטינה בארצות הברית. לראשונה בקריירה של פרינס, האלבום הצליח באירופה יותר מאשר בארצות הברית. לצד אלבום זה יצא סרט קולנוע עם שיריו, "Under the Cherry Moon" אשר כשל בקופות ונקטל על ידי הביקורת (הסרט "זכה" בחמישה פרסי פטל הזהב[36]). לצד האכזבה מכישלון הסרט, השיר "Kiss" שמתוך האלבום, בו פרינס שר בקול פלסטו והשתמש באופן בלתי אופייני בהפקה מינימליסטית מאוד, הפך ללהיט הבינלאומי הגדול ביותר שלו. לאחר מותו של הזמר, השיר "Sometimes It Snows in April" שמתוך האלבום זכה לתשומת לב רבה ואף צעד מחדש במספר מצעדים ברחבי העולם.

"Parade" היה האלבום האחרון שיצא באופן רשמי עם להקת "הרבולושן". אלבום נוסף בשם Dream Factory (אנ') הוקלט עם הלהקה, אך נגנז לאחר שפרינס פירק את "הרבולושן" באוקטובר 1986 (על רקע מחלוקת עם חברות הלהקה וונדי וליסה (אנ') בנוגע לצירוף חברים חדשים ללהקה). לאחר פירוק הלהקה פנה פרינס להקליט את האלבום שתוכנן לצאת בשם העט והאלטר אגו של פרינס באותה תקופה Camille (אנ'), אך פרינס משך את ידו מהפרויקט כמה שבועות לפני יציאתו המתוכננת לאור. פרינס שילב חומר משני האלבומים הגנוזים, "Dream Factory" ו־"Camille", יחד עם עוד שירים חדשים, לאלבום משולש שתכנן להוציא בשם Crystal Ball (אנ')[ג]. האלבום היה אמור לצאת בקיץ של 1987, אך חברת התקליטים, "וורנר ברדרס רקורדס"[ד], לא הסכימה להוצאת אלבום משולש. היא כפתה על הזמר לקצץ חומר ולהיערך להוצאת אלבום כפול. פרינס חתך שבע רצועות, החליף את רצועת הנושא וערך את ההתאמות הנדרשות. האלבום הכפול נקרא בשם "Sign o' the Times", ונחשב על ידי מבקרים רבים ליצירת המופת הגדולה ביותר של הזמר. פרינס ניגן את כל תפקידי הנגינה המורכבים באלבום והשתמש בתופים אלקטרוניים ובאפקטים לעיוות קולו. במרבית הרצועות ובמיוחד בשיר הנושא (המושפע מהחדשות האקטואליות של התקופה), פרינס השתמש בקלידים מדגם בסיסי של קסיו ובמכשירים פשוטים דומים, וכמו כן הפיק את המוזיקה באופן ראשוני (בדומה ללהיט "Kiss"). הסינגלים "U Got the Look" ו־"If I Was Your Girlfriend" זכו להצלחה באירופה יותר מאשר ארצות הברית.

על שרידי "הרבולושן" הקים פרינס להקת ליווי חדשה: הוא צירף את הבסיסט לוי סיזר ג'וניור, הקלידן בוני בויר, הרקדן כוריאוגרף קט גלובר והמתופפת החדשה שילה אי, יחד עם הנגנים שנשארו מ"הרבולושן" – הגיטריסט מיקו וויבר, הקלידן מאט "דוקטור" פינק, הסקסופוניסט אריק לידס והחצוצרן מאט "אטלנטה בליס" בליסטן, ויצא איתם לסיבוב ההופעות Sign o' the Times Tour (אנ').

אלבום נוסף שפרינס התכוון להוציא לאור היה "The Black Album", שהיה בעל קו מוזיקלי כלי עם דגש על פאנק ורית'ם אנד בלוז יותר מקודמיו, וכן כלל התנסויות בהיפ הופ. האלבום כלל טקסטים בוטים בנושא הזהות האפרו־אמריקאית – בחלקם עם לעג למגזר (למשל בשיר "2 Nigs United for West Compton"). פרינס לא היה שלם עם האלבום והחליט למשוך אותו מהחנויות ולגנוז אותו לאחר ש־500,000 עותקים הודפסו (כמעט כל העותקים נמשכו. בשוק נשארו כ־100 עותקי פרומו), והוא היה אומר לצאת לאור בתחילת 1988[37]. שירים בולטים היו "Bob George" – שיר פשע מיוחד שבו גובה קולו של פרינס מונמך עד כדי שכמעט אי אפשר לזהותו, "Superfunkycalifragisexy" ו־"When 2 R in Love" (שהיה השיר היחיד מהאלבום שיצא באלבום הבא) – שלושת השירים בוצעו על ידי הזמר בסיבוב ההופעות של האלבום הבא, Lovesexy Tour (אנ')[38]. גניזת "האלבום השחור" גרמה לגל של העתקות בלתי חוקיות, חלקן באיכות גרועה ושנמכרו במחירים גבוהים, דבר שגרם ל"אחים וורנר" להוציא לאור את האלבום מחדש ב־1994. עותקי המהדורה המקורית, הגנוזה, שנשארו בשוק הפכו לפריט אספנות יקר[37].

במקום "האלבום השחור" החליט פרינס להקליט ולהוציא בפחות מחודשיים את "Lovesexy", שיצא לאור ב־10 במאי 1988. הסינגל "Alphabet Street" מאלבום זה הגיע לעשירייה הפותחת במצעד הבילבורד. הסינגלים האחרים, "I Wish U Heaven" ו־"Glam Slam" לא הצליחו במצעד הבילבורד, אולם צעדו בבריטניה. השיר "Positivity", שיר ארוך ולא קליט, לא צעד, אבל זוכה למקום של כבוד בקרב קהל המאזינים הוותיק של הזמר[39]. בסוף העשור ניגן וכתב עם מדונה מספר שירים בתקליט "Like a Prayer", כולל שיר הנושא.

הפסקול לשובר הקופות "באטמן" יצא לאור ב־20 ביוני 1989. האלבום, והשיר מתוכו "Batdance", טיפסו לראשי המצעדים[20], על אף שאופיינו בצליל אינדסטריאל קשוח ובטקסטים אפלים.

"האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס"

עריכה

בתחילת שנות ה־90 הקים פרינס את להקת הליווי "The New Power Generation" ששילבה היפ הופ במוזיקה שלו. בשנת 1990 יצא האלבום "Graffiti Bridge", שהיה הפסקול לסרט שנשא את אותו שם. האלבום הצליח הרבה יותר מהסרט וקיבל ביקורות חיוביות.

האלבום "Diamonds and Pearls" שיצא ב־1991 כלל מספר להיטים כגון שיר הנושא, "Cream" ו־"Get Off". פרינס ניהל מערכת יחסים בת שנתיים עם הרקדנית של להקה זו, כרמן אלקטרה (אותה גם גילה).

ב־1992 הוציא פרינס אלבום שכותרתו " ". המבקרים, שלא ידעו כיצד יש לבטא את השם (שכן הסמל אינו ניתן להגייה), העניקו לאלבום את הכינוי "Love Symbol". באופן אירוני, הסינגל הראשון מתוכו היה "My Name is Prince" (השיר האחרון באלבום, "The Sacrifice Of Victor", גרם גם הוא לבלבול בעניין השם[ה]). האלבום כלל גם את הסינגלים המצליחים "Sexy MF" ו־"7". לאחר מכן, ביום הולדתו ה־35, שחל ב־1993, הודיע פרינס כי הוא משנה את שמו שלו ל־  וכי לא יענה יותר לשם פרינס[4]. היות שאין לסמל שם מקובל, הוצמד לפרינס הכינוי "האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס". הוא דבק בשמו החדש, והוציא תחתיו את אלבומיו הבאים.

שינוי השם היה ביטוי של מחאה כנגד האחים וורנר, שהתנגדו להיקף והקצב הרצויים על פרינס בהוצאת המוזיקה שלו לאור. פרינס היה מוזיקאי פורה. היו לו יותר מ־500 שירים שעדיין לא יצאו לאור, והוא רצה להוציא לאור את המוזיקה שלו ברגע שהיא מוכנה – דבר שהחברה לא הסכימה לו[5]. הנימוק שלהם להתנגדות היה מסחרי: הם חששו שהשוק יהיה "רווי מדי בפרינס" ושהדבר יגרום לזילות השם שלו, דבר שיפגע במכירות התקליטים[41]. פרינס, שהרגיש שהחוזה כובל אותו, החל להופיע עם הכתובת "עבד" משורטטת על לחיו. ב־1996 הסביר ל"רולינג סטון":

כשאתה מונע מבן־אדם לחלום, הוא הופך להיות עבד. זה מה שהייתי. אני לא הבעלים של המוזיקה של פרינס. אם אין לך בעלות על המאסטרים שלך, למאסטרים יש בעלות עליך.

יש הטוענים שבשינוי השם ניסה פרינס להשתחרר מהחוזה שלו, ויש הטוענים שהצעד נועד פשוט להרגיז את "האחים וורנר", על ידי מניעתו מהם להשתמש בשמו המפורסם. בהודעה לעיתונות הסביר:

השלב הראשון לקראת היעד הסופי של אמנציפציה מהכבלים שכבלו אותי ל'אחים וורנר' היה לשנות את שמי מפרינס. פרינס הוא השם שאמא שלי נתנה לי בלידה. 'האחים וורנר' לקחו את השם, מִסחרו אותו והשתמשו בו לשווק את כל המוזיקה שכתבתי. לחברה יש בעלות על השם פרינס ועל כל המוזיקה שמשווקת בשם פרינס. הפכתי בסך הכל פיון המשמש לייצר יותר כסף עבור 'האחים וורנר'.

אומנם הצעד לא הועיל מבחינה חוקית, ופרינס נשאר כבול לחוזה. את חוסר שביעות רצונו הביע, החל מ־1994, בהוצאה מהירה של מספר אלבומים באיכות ירודה, שנועדו רק למלא את התחייבויותיו החוזיות, למורת רוחם של המעריצים[42]. שינוי השם אילץ את "האחים וורנר" לשלוח למגזינים למוזיקה תקליטונים עם הגופן המתאים לגליף[ו] (אנ'), כדי שהעיתונות תוכל להמשיך לכתוב על הכוכב, שעל אף שינוי השם המשיך להוות נכס בשבילם[43].

את אלבום הפלטינה "The Gold Experience" הוציא ב־1995, והסינגל "The Most Beautiful Girl in the World" הפך למצליח ביותר שלו מאז "When Doves Cry" והגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי. "Chaos and Disorder", אלבום הארד רוק וראפ קודר, נכשל מסחרית וסכסוך משפטי קשה נוצר בין פרינס לחברת וורנר. הוא ייסד את "NPG", חברת תקליטים עצמאית ויצא מוורנר, צעד חסר תקדים ליוצר במעמד שלו.

פרינס התחתן עם זמרת הליווי והרקדנית מייטה גרסיה(אנ') ב־1996[4]. בנם מת שישה ימים לאחר שנולד כתוצאה מהפגם הגנטי הנדיר תסמונת פייפר (אנ') (סוג של קרניוסינוסטוזיס), המשבש את צמיחת הגולגולת[44].

האלבום הבא שלו, "Emancipation", היה אישי וניסיוני. האלבום כולל שלושה דיסקים ובהם חומר מקורי, קטעי אלקטרו מאולתרים ושירי גוספל. הוא הגיע למעמד אלבום פלטינה בארצות הברית.

ב־2000 התגרש ממייטה גרסיה וב־2001 התחתן עם מנואלה טסטולוני[4]. הזוג התגרש ב־2006.

המאה ה־21

עריכה

ב־2000, לאחר שתם החוזה שלו עם האחים וורנר, שינה את שמו חזרה לפרינס[4], אם כי בתקשורת גופים מסוימים המשיכו להשתמש בסימן  .

ב־2001 יצא האלבום "The Rainbow Children", שהיה מלא בתכנים פוליטיים, מיסטיים ודתיים[45]. באלבום ישנן התייחסויות מפורשות ליהודים, לשואה ולעבדות בארצות הברית, כשבין שני המאורעות האחרונים עורך פרינס השוואה. שורה מתוך השיר "Muse 2 The Pharaoh" עוררה מחלוקת[46][47]: "השואה הצידה, הרבה חיו ומתו" כתב, בשורה שמשמעותה הפשוטה עונה על ההגדרה של זילות השואה. בשורה אחרת התייחס לנאט"ו: "ההפך מ־NATO זה OTAN", כתב; בהופעות חיות שינה את השורה ל"ההפך מ־NATO זה מונותאיזם". בשיר "Family Name" שוב השווה בין השואה לעבדות בארצות הברית, בטענה כלפי היהודים ש"לכם לפחות נשארו שמות המשפחה שלכם" (לעומת העבדים האפריקאים בארצות הברית, ששינו את שמותיהם בכפייה). פרינס השתמש בשיר זה בשמות יהודיים מובהקים כ"פרלמן" ו"רוזנבלום", ובמקרה אחד השתמש בשם "Goldstruck" ("הלום זהב" בתרגום חופשי).

פרינס מעולם לא הופיע בישראל. עם זאת, הוא קיים קשרים קרובים עם יהודים במהלך חייו[48]. ב־2001 אימץ את אמונתם של עדי יהוה[4], אמונה בה החזיק עד זמן קצר לפני מותו. הוא הביע אהדה לאסלאם וללבוש הבורקה. כן הביע אהדה באופן כללי לדת, ולסדר ולגבולות שהיא מציבה:

אם אני הולך למקום שבו אני לא מרגיש לחוץ ואין אזעקות מכוניות ומטוסים ממעל, אז אתה מבין מה זה זיהום רעש. רעש זה חברה שאין בה אלוהים, שאין בה דבק. אנחנו לא יכולים לעשות את מה שאנחנו רוצים לעשות כל הזמן. אם אין לך גבולות, מה אז?

— [49]

המחשבה הרבה שהקדיש לדת ולתרבויות המזרח והמערב באה לידי ביטוי באופן מפורש בשיר "Revelation" ("התגלות", מתוך האלבום האחרון שהוציא בחייו, "Hit n Run Phase Two"): ”חצי מזרח, חצי מערב, האמת היא היכן שהוא; שמא בין לבין”[50].

לעיתים הוציא פרינס את אלבומיו בדרכים לא שגרתיות: האלבום "Musicology" מ־2004 צורף לכרטיס ההופעה בסיבוב ההופעות של האלבום[51], והאלבום "Planet Earth" ‏(2007) צורף בחינם בקניית העיתון הבריטי "Mail On Sunday"[52]. אף על פי שרוב האלבומים לא הגיעו למקומות גבוהים במצעדים, בשנת 2004 היה פרינס המוזיקאי הרווחי ביותר בעולם (עם הכנסה שנתית של 56.6 מיליון דולר)[53].

פרינס היה מתנגד בולט לתעשיית המוזיקה האינטרנטית[49], ובאופן חוקי במשך רוב חייו לא ניתן היה למצוא את שיריו בפורמטים כגון iTunes ויוטיוב (אם כי את אלבומיו האחרונים הוא מכר גם באמצעות שירותי הזרמת מדיה)[54][55][56][57].

ב־21 במרץ 2006 יצא אלבום האולפן ה־31 של פרינס, "3121" (מבוטא "שלושים ואחת עשרים ואחת"). ישנם מספר הסברים אפשריים לשם האלבום – אחד מהם הוא שהאלבום היה האלבום ה־31 שלו שיצא ביום ה־21 של החודש. אלבום זה היה האלבום הראשון של פרינס מאז ומעולם שנכנס ישר למקום הראשון, והיה הראשון שלו שהגיע למקום הראשון מאז "באטמן" (שמ־1989). האלבום קיבל ביקורות חיוביות: "היונים יכולות להפסיק לבכות עכשיו"[ז], כתב ריצ'רד קרומלין מלוס אנג'לס טיימס, "המוּזרות שלו, הטון השובב והקצביות שלא ניתן לעמוד בפניה מזכירים לך מדוע פרינס משל בעולם לזמן מה"[58]. את הקליפ לסינגל הראשון, "Te Amo Corazón", ביימה השחקנית סלמה הייק.

ב־2007 יצא האלבום "Planet Earth", שזכה אף הוא לביקורות חיוביות. אף על פי שלא יצא כסינגל, זכה השיר "Future Baby Mama" להשמעות רדיו רבות בתחנות R&B אמריקניות. השיר אף זכה בפרס גראמי בקטגוריית הביצוע הקולי הגברי הטוב ביותר לשיר R&B[59].

בשנה זו שר פרינס מחרוזת של להיטים בסופרבול, האירוע הטלוויזיוני הנצפה ביותר בארצות הברית, שהתנהל בגשם סוחף. הקלידן מוריס היאס סיפר שבימים שלפני המופע היו התראות על סופת גשמים, ומשום כך צולמה החזרה ביום שישי שלפני המופע, מתוך כוונה שאם מזג האוויר לא יאפשר, יקרינו את החזרה לצופים בבית כאילו שמתנהל מופע חי (והצופים במשחק יצפו בהקלטה על מסך גדול). בזמן שהתכוננו לעלות לבמה היה גשם, והמפיק שאל אותם האם זה בסדר. תגובת פרינס הייתה: ”האם אתה יכול לגרום לגשם לרדת חזק יותר?”. הבמה הייתה חלקה מאוד, וחברי הלהקה כמעט החליקו מספר פעמים. הציוד עבד, אבל משכיבו אותו אחרי המופע הוא לא נדלק יותר[60][61].

ב־2009 יצא האלבום המשולש "Lotusflow3r" שכלל שלושה אלבומים: הדיסק הראשון היה "Elixer", אלבום הבכורה של הזמרת Bria Velente, שפרינס היה המנטור שלה; הדיסקים השני והשלישי היו, בהתאמה, אלבומיו של פרינס "Lotusflow3r" (בסוגת רוק) ו־"MPLSound"[ח] (בסוגת R&B/Funk/Hip hop). האלבום המשולש נכנס למקום השני במצעד האמריקאי[62]. הדיסק הראשון קיבל ביקורות פושרות; הדיסקים של פרינס (השני והשלישי) קיבלו ביקורות טובות למדי.

באותה שנה גם התארח בתוכנית טלוויזיה ודיבר על תאוריית הכמטריילס, הופעה שמצד אחר עוררה גיחוך ומצד שני סקרנות. פרינס התייחס לסוגיה גם בשירו "Dreamer"[ט]. חובבי תאוריות קשר העלו סברה שיש קשר בין מותו לאותו ראיון[63].

ב־2010 הוציא לאור את האלבום "20Ten". שם האלבום נגזר מהשנה בה יצא: 20 ולאחריו המלה "עשר" באנגלית. האלבום לא נמכר בחנויות, אלא צורף בחינם לגיליון של הדיילי מירור האנגלי ולמספר עיתונים נוספים באירופה. למרות ביקורות פושרות שקיבל ממבקרי המוזיקה, נחשב האלבום לאלבום מוצלח ואהוב בקרב קהל המאזינים של פרינס. משירי האלבום: "Beggining Endlessly", "Sticky Like Glue", "Compassion".

ב־26 בספטמבר 2014 הוציא לאור בו זמנית שני אלבומים חדשים: "Plectrumelectrum" ו־"Art Official Age". ‏"Art Official Age" הגיע בשיאו למקום החמישי במצעד בילבורד 200 ולמקום הראשון במצעד אלבומי ה-R&B/היפ-הופ. הוא קיבל ביקורות חיובית. הסינגלים היו "Breakfast Can Wait", ‏"Breakdown"‏, "Clouds", ‏"U Know" ו־Funknroll". המוזיקאי הישראלי עדי ישעיה[64] ערך את עיבודי כלי המיתר באלבום[65]. גרסת רמיקס של "This Could Be Us" הופיעה באלבום הבא, "Hit N Run Phase One" בשם "This Could B Us".

ב־7 בספטמבר 2015 יצא לאור אלבומו ‏"Hit n Run Phase One", וב־12 בדצמבר באותה שנה יצא לאור האלבום האחרון שיצא בחייו, ‏"Hit n Run Phase Two".

פרינס ניהל אורח חיים טבעוני[66][4]. בשיר שכתב ובראיונות שנתן אמר כי יום הזכויות למען בעלי החיים צריך להתקיים רק אחרי שישחררו את בעלי החיים מבתי המטבחיים[דרוש מקור].

מותו

עריכה

פרינס נפטר ב־21 באפריל 2016, בגיל 57[67][4]. לאחר נתיחה שלאחר המוות, פורסם ב־3 ביוני 2016 שמותו נגרם מלקיחת מנת יתר של משכך הכאבים פנטניל, וללא סימנים של התאבדות או רצח[68][69].

גופתו נשרפה, ואפרהּ הושם בצנצנת שעוצבה באמצעות הדפסה תלת-ממדית בצורה של אחוזת "פייזלי פארק" (אנ'), קומפלקס האולפנים שבו הקליט ובו התגורר[70][71]. הצנצנת הוצבה לתצוגה באטריום "פייזלי פארק" באוקטובר 2016[72].

בספטמבר 2024 נחשף כי סרט תיעודי בן תשע שעות על פרינס, נוצר על ידי הבמאי עזרא אדלמן, אך מנהלי העיזבון שלו ומשפחתו מנעו את הפצתו וגם חברת נטפליקס שמימנה אותו החליטה להתנער ממנו[73].

אלבומי אולפן

עריכה

יצאו לאחר מותו:

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: פרינס
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרינס

בעקבות מותו:


ביאורים

עריכה
  1. ^ פרינס הציג להיכל התהילה של הרוק אנד רול את הלהקה פארלמנט־פאנקדליק (אנ') (שאותה הוביל קלינטון) ב־1997. בדבריו בטקס אמר פרינס שהושפע מקלינטון ושהשיר Erotic City (אנ') הוקלט מייד לאחר ביקור בהופעה של קלינטון ולהקתו, ובהשראתה[24].
  2. ^ אף על פי שהיא במידה רבה מקושרת לרוק, הצליל של הלהקה כלל מרכיבים של רית'ם אנד בלוז, פופ, פאנק (funk) ופסיכדליה.
  3. ^ אין לבלבל בין "Crystal Ball" המוזכר כאן (שכאמור כאן יצא, למעט שבע רצועות, כאלבום "Sign o' the Times") לבין המארז Crystal Ball (אנ') שיצא ב־1998, שרוב הרצועות שלו הוקלטו בשנות ה־90. רק רצועת הנושא ושם האלבום משותפים לשני האלבומים.
  4. ^ של "האחים וורנר" באותה תקופה.
  5. ^ השיר "The Sacrifice Of Victor" הוא אוטוביוגרפי באופן חלקי (למשל מכיל אזכור לאפילפסיה ממנה סבל הזמר בילדותו). בסוף השיר מופיע ההיגד "שמי יהיה ויקטור", דבר שגרם, לאחר שינוי השם של הזמר, לבלבול בכלי תקשורת רבים, וכן בקרב המעריצים, שחשבו ששמו יהיה ויקטור בסופו של דבר. בסיבוב ההופעות של האלבום, ACT II, השמיע הזמר הערות בנוסח: "שמי אינו פרינס, ולחלוטין אינו ויקטור"[40].
  6. ^ עצם גרפי.
  7. ^ קרומלין מרמז ללהיטו של פרינס "כשהיונים בוכות" ("When Doves Cry").
  8. ^ "מיניאפוליס סאונד"
  9. ^ מ־Lotusflow3r

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Top 10 Best-Selling Prince Albums, cbslocal
  2. ^ Mark Beech, Measuring Prince's Musical Impact: A Look At The Sales Numbers, Forbes (באנגלית)
  3. ^ Amanda Petrusich, Paisley Park, Prince’s Lonely Palace, The New Yorker
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 ג'יל סרג'ינט, פיה סינחה־רוי, הסופרסטאר של "Purple Rain", פרינס, מת בגיל 57 בקומפלקס האולפנים בארצות הברית, ‏21 באפריל 2016, בדיקה אחרונה 16 במרץ 2021
  5. ^ 1 2 3 רוברט וולסר, ביוגרפיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה, בדיקה אחרונה 11 במרץ 2021
  6. ^ 100 האמנים הגדולים ביותר, באתר רולינג סטון
  7. ^ 100 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים, באתר רולינג סטון, ‏18 בדצמבר 2015, בדיקה אחרונה ב־26 במאי 2021
  8. ^ רשימת 50 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים של "גיבסון", באתר ארכיון האינטרנט, ‏28 במאי 2010, אורכב מה מקור ב־8 ביולי 2011, בדיקה אחרונה ב־26 במאי 2021
  9. ^ רשימת 50 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים של "גיבסון" (מלאה), באתר vintagevinylnews.com, ‏29 במאי 2010, בדיקה אחרונה ב־26 במאי 2021
  10. ^ פרינס צורף אל היכל התהילה של הרוקנרול בשנת 2004, באתר היכל התהילה של הרוק אנד רול
  11. ^ האם ידעת על שורשיו של פרינס בלואיזיאנה?, באתר theadvertiser.com, ‏2 ביוני 2016, בדיקה אחרונה 11 באפריל 2021
  12. ^ Woodworth, Griffin (2013). "Prince, Miles, and Maceo: horns, masculinity, and the anxiety of influence". Black Music Research Journal. 33 (2): 117+. doi:10.5406/blacmusiresej.33.2.011.
  13. ^ Alex Hahn, Possessed: The Rise And Fall Of Prince, Billboard Books, 2004, ISBN 0-8230-7749-7
  14. ^ 1 2 פייר פרון, הודעה על פטירת ג'ון לואיס נלסון, באתר ארכיון האינטרנט, 1 בספטמבר 2001, אורכב מהמקור ב־19 בספטמבר 2011, בדיקה אחרונה 15 באפריל 2021
  15. ^ סטיבן תומאס ארלוויין, ביוגרפיה של ג'ון ל. נלסון, באתר AllMusic, בדיקה אחרונה 13 באפריל 2021
  16. ^ ג'ון לואיס נלסון (1916 – 2001) – שושלת, באתר geni.com, בדיקה אחרונה 13 באפריל 2021
  17. ^ ‏12 פרצופים מפורסמים שחורים שגודלו על אמונת הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי, באתר essence.com, בדיקה אחרונה 15 באפריל 2021
  18. ^ האוונגלים ופוטנציאל התיירות הענק – ריאיון עם עומר אשל (על ההבדל בין אוונגלים לאוונגליסטים), באתר מסע אחר, בדיקה אחרונה 15 באפריל 2021
  19. ^ 1 2 ג'ייסון לינץ', פרינס מספר על מאבקו באפילפסיה, באתר פיפל, 28 באפריל 2009, בדיקה אחרונה 15 באפריל 2021
  20. ^ 1 2 ג'יוצנה בסוטיה, איך פרינס כתב את השיר "Funk Machine" בגיל שבע, זכה באוסקר על "Purple Rain" והשיג את הפסקול המרשים ההוא של "באטמן", ‏21 באפריל 2016, בדיקה אחרונה 16 במרץ 2021
  21. ^ דארה מושקוביץ' גרמדל, פרינס: תמיד תוך כדי תנועה, באתר mspmag.com, ‏5 בדצמבר 2016, בדיקה אחרונה 15 באפריל 2021
  22. ^ מחווה לפרינס, באתר dancespirit.com, ‏21 באפריל 2016, בדיקה אחרונה 15 באפריל 2021
  23. ^ ג'ורג' קלינטון זוכר את פרינס כ"התגלמות" של כוכב רוק, באתר בילבורד, ‏26 באפריל 2016, בדיקה אחרונה 11 באפריל 2021
  24. ^ פרינס מציג את "פארלמנט־פאנקדליק" להיכל התהילה של הרוק אנד רול, באתר היכל התהילה של הרוק אנד רול, 1997, בדיקה אחרונה 11 באפריל 2021
  25. ^ ב. ג. בת'ל, פרינס היה מעריץ גדול של אמני פאנק מאוהיו, באתר dayton.com, ‏13 באוגוסט 2016, בדיקה אחרונה 11 באפריל 2021
  26. ^ אלן לייט, הקודה של שאגי אוטיס, באתר הניו יורק טיימס, ‏12 באפריל 2013, בדיקה אחרונה 11 באפריל 2021
  27. ^ ג'ון ברים, המתבגר הווירטואוז שלנו מופיע בבית סוף סוף, באתר Google Sites (מקור: "The Minneapolis Star"), ‏5 בינואר 1979, בדיקה אחרונה 1 בספטמבר 2020
  28. ^ פרינס כזמר חימום בהופעות הרולינג סטון, Oxnard (CA) Press-Courier, ‏10 באוקטובר 1981, עמ' 3, בדיקה אחרונה 28 באוגוסט 2020
  29. ^ ג'ייסון הלר, 12 הרגעים הכי פרועים של פרינס (יש ללחוץ על ‏View Complete List), באתר רולינג סטון, 22 באפריל 2016, בדיקה אחרונה 30 ביולי 2020
  30. ^ פלטינה מרובעת ל־"1999" בארצות הברית, באתר איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי
  31. ^ מארק סוואג', ההקלטה המקורית של פרינס ל־"Nothing Compares 2 U" יוצאת לבסוף, באתר BBC, ‏20 באפריל 2018, בדיקה אחרונה 3 בנובמבר 2020
  32. ^ חזרה מוקדמת ל־"Nothing Compares 2 U", באתר יוטיוב, ‏19 באפריל 2018, בדיקה אחרונה 3 בנובמבר 2020
  33. ^ ביקורת "הגרדיאן" ל"מסביב לעולם ביום", באתר הגרדיאן
  34. ^ ביקורת "פיצ'פורק" ל"מסביב לעולם ביום", באתר pitchfork
  35. ^ דייב סימפסון, ‏Nothing Compares 2 U – הסודות של ההקלטה המקורית של פרינס, שלא נשמעה עד עכשיו, באתר הגרדיאן, ‏19 באפריל 2018, בדיקה אחרונה 3 בנובמבר 2020
  36. ^ חמישה פרסי פטל הזהב לסרט "Under the Cherry Moon (ארכיון 1986)", באתר ארכיון האינטרנט (במקור מאתר Razzies.com)
  37. ^ 1 2 אהד פישוף, תקליטים - השחור הנדיר ההוא - פרינס, ’התקליט השחור", קסטה לבנה, כל העיר, 26 באוגוסט 1988
  38. ^ שירים מ"האלבום השחור" שבוצעו ב־"Lovesexy Tour", באתר setlist.fm
  39. ^ דיון בפורום על "Positivity", באתר prince.org
  40. ^ הבלבול שגרם השיר "The Sacrifice Of Victor", באתר princevault
  41. ^ ג'סיקה לאסנהופ, מדוע שינה פרינס את שמו לסימן?, באתר BBC, ‏22 באפריל 2016, בדיקה אחרונה 20 באוגוסט 2020
  42. ^ תומאס קונלי, פרינס שנא את החוזה שלו עד כדי כך ששינה את שמו לשם בלתי־ניתן להגייה, באתר legalcheek.com, ‏22 באפריל 2016, בדיקה אחרונה 20 באוגוסט 2020
  43. ^ ג'ו סומרלנד, מדוע החליף פרינס את שמו ל"סימן אהבה" לפני 25 שנה, באתר אינדפנדנט, ‏6 ביוני 2018, בדיקה אחרונה 20 באוגוסט 2020
  44. ^ אמנדה מקמילן, תסמונת פייפר: על הפגם הגנטי הנדיר שממנו מת בנו התינוק של פרינס, באתר health.com, ‏31 ביולי 2019, בדיקה אחרונה 16 במרץ 2021
  45. ^ Stephen Thomas Erlewine, ביקורת לאלבום "The Rainbow Children", באתר AllMusic
  46. ^ Jason Draper, Prince: Chaos, Disorder and Revolution, Hal Leonard Corporation, 2011, ISBN 978-0879309619
  47. ^ המחלוקת סביב השיר "Muse 2 The Pharaoh", באתר princevault.com
  48. ^ Prince's little-known Jewish connection, באתר הארץ (באנגלית), ‏22 באפריל 2016
  49. ^ 1 2 Prince: ‘It’s fun being in Islamic countries’, באתר הגרדיאן, ‏23 ביוני 2011
  50. ^ מילות השיר "Revelation", באתר azlyrics, בדיקה אחרונה 16 במרץ 2021
  51. ^ ג'ו דאנג'לו, ‏BILLBOARD SOURS ON PRINCE'S MUSICOLOGY SALES EXPERIMENT, באתר MTV, ‏28 במאי 2004, בדיקה אחרונה 11 במרץ 2021
  52. ^ תעשיית המוזיקה תוקפת את צירוף התקליטור בחינם לעיתון יום ראשון, באתר "הגרדיאן", ‏29 ביוני 2007, בדיקה אחרונה 11 במרץ 2021
  53. ^ האמן שידוע עכשיו כמלך, באתר CNN, ‏9 בפברואר 2005, בדיקה אחרונה 11 במרץ 2021
  54. ^ גל מור, פרינס נגד תינוק מ-YouTube: מי השתגע?, באתר ynet, 30 באוקטובר 2007
  55. ^ פרינס מאיים לתבוע את YouTube ו-eBay, באתר ביזפורטל, 18 בספטמבר 2007
  56. ^ מיה יסעור‏, פרינס נגד יוטיוב, באתר וואלה, 16 בספטמבר 2007
  57. ^ לפרינס היו יחסים טעונים עם האינטרנט, באתר cbsnews, ‏22 באפריל 2016, בדיקה אחרונה 11 במרץ 2021
  58. ^ Richard Cromelin, היונים יכולות להפסיק לבכות עכשיו (ביקורת לאלבום '3121'), באתר הלוס אנג'לס טיימס, ‏19 במרץ 2006
  59. ^ זכייה לשיר "Future Baby Mama", באתר גראמי
  60. ^ האם אתה יכול לגרום לגשם לרדת חזק יותר?, באתר בילבורד
  61. ^ הופעה בגשם בסופרבול 2007, באתר טיים
  62. ^ היסטוריית פרינס בבילבורד 200, באתר בילבורד
  63. ^   טלי קרופקין, שובלי מטוסי הסילון שובים את דמיון חובבי הקונספירציות ומדעני האקלים, באתר הארץ, 28 באפריל 2016
  64. ^ על עדי ישעיה, באתר hotjazz.co.il, בדיקה אחרונה 21 באפריל 2021
  65. ^ קרדיטים לאלבום, באתר AllMusic, בדיקה אחרונה 21 באפריל 2021
  66. ^ Prince’s Vegan Feast
  67. ^ ynet, רשמית: פרינס מת ממנת יתר, באתר ynet, 21 באפריל 2016
  68. ^ עמי פרידמן, הזמר האמריקני פרינס הלך לעולמו בגיל 57, באתר ynet, 3 ביוני 2016
  69. ^ Prince death: Singer died of fentanyl painkiller overdose,‏ BBC,‏ 3 ביוני 2016
  70. ^ עמנואלה גרינברג, המוות של פרינס – מה אנו יודעים, באתר CNN, ‏24 באפריל 2016, בדיקה אחרונה 23 בספטמבר 2020
  71. ^ קווין לוזנו, שרידי פרינס לתצוגה בצנצנת שעוצבה בצורת פייזלי פארק, באתר פיצ'פורק, ‏7 באוקטובר 2016, בדיקה אחרונה 23 בספטמבר 2020
  72. ^ מאריסה מרטינלי, האפר של פרינס מוצג עכשיו בפייזלי פארק,באתר סלייט, ‏11 באוקטובר 2016, בדיקה אחרונה 23 בספטמבר 2020
  73. ^ הניו יורק טיימס, הדוקו על פרינס מפרק ומרכיב מחדש את דמותו. חבל שאיש לא יזכה לצפות בו, באתר הארץ, 19 בספטמבר 2024
    אפי ליפשיץ, ‏חוששים מחשיפת שערוריה: מי עוצר את פרסום הדוקו על פרינס?, באתר גלובס, 9 בנובמבר 2024
פרינס – פרסים
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פרינס&oldid=39954678"