סנטרפייר

סנטרפייר (באנגלית: centrefire) הוא סוג של תחמושת המשמשת בכלי נשק, כאשר כיפת ההצתה הקרויה גם "פיקה" (באנגלית: primer) ממוקמת במרכז בסיס התרמיל של הכדור. שלא כמו בתחמושת רימפייר כיפת ההצתה היא בדרך כלל רכיב נפרד המורכב לתוך חלל שקוע בכרכוב התרמיל וניתן להחלפה על מנת למחזר את התרמיל לשימוש חוזר. מחסניות סנטרפייר החליפו את תחמושת הרימפייר ותחמושת פינפייר למעט כמה קליברים קטנים. רוב האקדחים, הרובים ורובי הציד של ימינו משתמשים בתחמושת סנטרפייר.

סנטרפייר

מידע כללי
סוג	weapon functional class

אנימציה המדגימה דרכי פעולה של כדור "רימפייר" מול כדור "סנטרפייר בעל כיפת הצתה מסוג בוקסר וכדור סנטרפייר בעל כיפת הצתה מסוג ברדן

חתך בתרמילים בתצורת סנטרפייר. משמאל כיפת הצתה ברדן ומימין כיפת הצתה בוקסר

היסטוריה

במהלך המאה ה-19 עבר תחום הנשק תהפוכות משמעותיות שהביאו למעבר הדרגתי מכלי נשק הנטענים דרך לוע הקנה ושימוש בתחמושת המורכבת מאבק שרפה וכדור נפרדים לכלי נשק הנטענים מבית בליעה, מנגנוני ירי מורכבים המופעלים על ידי בריח ותחמושת אחודה בה הקליע והחומר נפץ ההודף הן יחידה אחת.

בשנת 1812, המהנדס שווייצרי סמואל יוהאן פאולי קיבל פטנט על תחמושת המורכבת מתרמיל מתכת שבו הורכב כיפת הצתה מכספית במגרעת מרכזית בתרמיל. העיצוב עצמו היה מאוד מתקדם, אבל היו לו יותר מדי פגמים. מצד אחד, מכסה כיפת ההצתה היה מוגן בצורה גרועה מפני הפעלה בשוגג, ומצד שני, אטם הגז בין התרמיל לפיקה היה חסר. התפתחות מקבילה הייתה הופעת כדורים עם מנגנון הצתה "פינפייר" שהומצא בשנת 1835 על ידי חרש הנשק הצרפתי קאזימיר לפאושו (Casimir Lefaucheux), התפתחות נוספת הגיעה בשנת 1845 לואי ניקולס אוגוסט פלובר, פיתח את תחמושת רימפייר "פלובר", ובמהלך במהלך מלחמת צרפת–פרוסיה השתמשו הצדדים הלוחמים ברובה דרייזה ורובה שספו שהשתמשו בתחמושת שהתבססה על תרמילים מנייר ובעלי מנגנון של הצתה על ידי נוקר בצורת מחט שהיה המבשר של תחמושת הסנטרפייר המודרנית תחמושת זו נכנסה לשימוש ברובים בעלי מנגנון הירי באמצעות הריח הנועל את בית הבליעה.

לקראת סוף מלחמת האזרחים האמריקאית, 1864 פותח ויוצר בפרנקפורד ארסנל (Frankford Arsenal) אחת הכדורים הראשונים עם בשיטת סנטרפייר הידוע בשם "גוברמנט 50-70" (.50-70 Government) שנועד לשימוש לשימוש ברובים בדרך כלל מוסקטים בעלי מערכת של טעינת לוע שהותאמו לשימוש כרובים בריחיים. בדומה לתחמושת רימפייר היה לכדור הגוברמנט תרמיל עם כרכוב עשוי יריעת נחושת אך פיקת ההצתה הייתה ממוקמת במרכז בחלק הפנימי של בסיס התרמיל והוחזק במקומו על ידי שרוול פנימי. בעת ירי, סיכת הירי הכתה בבסיס המארז, ומטען ההצתה שלפניו נמחץ אל השרוול הפנימי ונדלק, ניצוץ ההצתה הועבר למטען האבקה השחורה דרך חורים שנקדחו במארז הפנימי לשיטת הצתה זו ניתן השם "בנט" (Benét) על שם המפתח סטיבן וינסנט בנט. הכדור הוכנס לשימוש על ידי צבא ארצות הברית בשנת 1866 והוחלף על ידי כדור "גוברמנט.45-70" בשנת 1873. הכדורים שימשו ברובה שארפס (Sharps Rifle) וכן באקדחים מסוג קולט סינגל אקשן ארמי אך בהמשך הוחלפו בכדורי סנטרפייר אמינים יותר.

בשנים 1869 ו-1871 נרשם בארצות הברית פטנט על כדור סנטרפייר נוסף תחת השם "מרטין" היה לו גם מארז נחושת, שנוצר בתהליך מורכב כך פיקת ההצתה מוקמה במרכז התרמיל בתא מיוחד שהיה למעשה חלק בלתי נפרד מהתרמיל אבקת השריפה הוצתה לאחר שהנוקר חדר את פיקת ההצתה והפיצוץ הראשוני חדר אל חלל התרמיל דרך רשת מתכת. אקדחי התופי סמית אנד וסון מודל 3 (Smith & Wesson Model 3) שירו כדורי רימפייר הנרי 44 הוסבו לירות כדורי "0.44 אמריקן" לבקשת סוכנות הרכש של הצבא האמריקאי. בהמשך הוסבו אקדחי קולט מודל 1871–1872 Open Top (Colt Model 1871–72 Open Top) לתחמושת זו. לתחמושת סנטרפייר בנט ומרטין היו שני חסרונות עיקריים: התרמילים היו עשויים מיריעת נחושת דקה לא היו עמידים מספיק לשימוש בלחצים גבוהים והם התעוותו כאשר הנשק היה חם גרמו לתקלות בחליצת התרמיל הריק לאחר הירי, חיסרון נוסף היה שלא ניתן היה למחזר אותם. לכן הם הוחלפו בכדורים עם חזקות יותר עם תרמילי פליז ופיקות הצתה שנלחצו אל תוך התרמיל במהלך תהליך הייצור.

התחמושת הראשונה עם פיקת הצתה חיצונית פותחה על ידי הירם ברדן (Hiram Berdan) בשנת 1866 עדיין השתמשה בתרמיל נחושת. ושנת 1869 הוחלף התרמיל המחסנית לפליז והתוצאה הייתה כדור שעקרונות ייצורו מיושמות גם אל תוך המאה העשרים ואחת.

בערך באותו זמן, האנגלי אדוארד מונייר בוקסר פיתח כדור לרובה סניידר-אנפילד, הסניידר-אנפילד היה למעשה פיתוח של האנפילד דגם 1853 עם התאמה מהפכנית לשיטת נקירה מכנית וטעינה דרך בית הבליעה במקום מצת חלמיש וטעינת לוע שהייתה נהוגה ברובים שקדמו לו. לכדור החדש ניתן השם סניידר 0.577 (.577 Snider) ולתרמיל הורכבה כיפת הצתה חיצונית. כמו כדורי "ברדן", כדורי ה"בוקסר" מיוצרים אל תוך המאה העשרים ואחת. בצבאות אירופה הועדפו תחמושת עם פיקת ברדן, אולי מטעמי מחיר, לעומת זאת, הצבא האמריקאי אימץ את תחמושת הבוקסר, שהוצגה גם באנגליה. הסיבה לכך הייתה שניתן למחזר את התרמיל על ידי החלפת כיפת ההצתה גם בתנאי שטח, דבר שהיה חשוב לכוחות הפועלים במרחק משמעותי ממרכזים לוגיסטיים.

• 
  סכימה של כדור סנטרפייר "בנט"
• 
  סכימה של כדור סנטרפייר "מרטין"
• 
  שרטוט של כדור סנטרפייר עם כיפת הצתה (פיקה) מסוג"ברדן"
• 
  שרטוט של כדור סנטרפייר עם כיפת הצתה (פיקה) מסוג"בוקסר"

היתרון המשותף של כל התצורות של כדורי סנטרפייר הוא מקור ההצתה המרכזי, המאפשר למטען הנפץ לבעור באופן שווה יותר מאשר בהצתה שמקורה בשולי הכרכוב כמו במקרה של כדורי רימפייר. יתרון נוסף הוא האפשרות לשימוש החוזר של תרמילים מסוג סנטרפייר בעוד שבתרמילים בתצורת רימפייר הכרכוב נדחס לצמיתות על ידי הנוקר. בתרמילים שייוצרו על פי "ברדן", יש ללחוץ את הפריימר הנורה החוצה באופן הידראולי או להסיר אותו מאחור בעזרת כלי מיוחד עם תרמילים שייוצרו על פי בוקסר, כיפת ההקשה נפלטת מלפנים דרך התרמיל ותעלת ההצתה באמצעות סיכה המחוברת במרכז לכלי ייעודי. בעוד שכיפת ההצתה בתרמילי בנט ומרטין מוגנות מפני חדירת מים ושמן על ידי התרמיל שאינו מחורר מאחור, יש לאטום את בסיס התרמיל "ברדן" ו"בוקסר" בלכה מתאימה למניעת נוזלים. ניתן להשתמש בצבע הלכה גם כדי להבחין בין סוגים שונים של מחסניות מאותו קליבר ומראה. מבחינה חיצונית, לא ניתן להבחין בין כדורי ברדן לבין כדורי בוקסר.

כימיה

ייצור והחדרת חומר הנפץ אל כיפת ההצתה הם החלק המסוכן ביותר בייצור תחמושת לנשק קל. תרכובות אלו שהן רגישות ללחץ וטמפרטורה גבו חיים רבים כולל מייסד חברת התחמושת הבריטית המפורסמת אליי לימיטד (Eley Limited)

כיפות הצתה מוקדמות מולאו בכספית רועמת ששימש בכובעי הקשה (Percussion cap) ששימשו כדורים בכלי נשק של המאה ה-19. עם המעבר לאבק שרפה נטול עשן התברר כי הכספית הרועמת לא הספיקה להצתה אמינה. ירי מוקדם או ירי מאוחר ("אפיה" של הכדור בבית הבליעה) של כדורים הפכו נפוצות. על מנת לפתור בעיות אלו וליצור תרכובת יעילה להצתת אבקות שריפה ללא עשן מערבבים מספר חומרים כימיים על מנת ליצור הצתה מהירה ויעילה. אשלגן פחמתי ואשלגן כלורט מוספים לתערובות היסוד של כספית רועמת.

תערובות המכילות כספית משאירות משקעים של כספית מתכתית בקדח הקנה ובתרמיל הריק לאחר הירי ועלולה ליצור אמלגם עם המתכות סביבה (למשל, תרמיל הכדור העשוי פליז) ולהחלישן, כך שהוא הפך לא מתאים לטעינה מחדש. צבא ארצות הברית הפסיק את השימוש בתערובות היסוד כספית ב-1898 ועברו להשתמש באשלגן כלורט כמחמצן לעופרת תיאוציאנט (Lead(II) thiocyanate) ואנטימון טריסולפיד (Antimony trisulfide) עם כמויות קטנות של של טרי-ניטרו-טולואן שרידי חומרים אלו הם בעלי תכונות מאכלות ומשאירים שאריות של מלח אשלגן כלורי בקנה לאחר ירי. גבישי מלח היגרוסקופיים עלולים לגרום לנזק חמור לנשק ומחייבים תחזוקה וניקיון שוטף לאחר הירי. יצרני תחמושת אזרחיים החלו לייצר חומרי נפץ לא מעכלים בשנות העשרים של המאה העשרים, אך רוב התחמושת הצבאית המשיכה להשתמש בתערובות נפץ אלו בעלות אמינות מבוססת. אחידות בתרכובות הכימיות של חומר הנפץ בכיפות ההצתה החל כאשר משרד ההגנה של ארצות הברית הנפיק מפרט צבאי עבור תרכובות לא מעכלות לייצור כדורי 7.62x51 מ"מ נאט"ו תחת הקוד PA-101 השתמשו בכ-50% עופרת סטיפנאט (Lead styphnate) עם כמויות קטנות של בריום חנקתי (Barium nitrate), אנטימון טריסולפיד, אבקת אלומיניום ותרכובת טטרזין (Tetrazene explosive) .

לקריאה נוספת

• Steve Markwith Centerfire Rifles: A Buyer’s and Shooter’s Guide Prepper Press
• Todd Woodard Shooter's Bible Guide to Cartridges Simon and Schuster, 2011 ISBN 1510715460
• Herschel C. Logan Cartridges: A Pictorial Digest of Small Arms Ammunition the University of Michigan 1959 ISBN 0598901469

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סנטרפייר בוויקישיתוף

• "Small Arms Ammunition at the International Exposition Philadelphia, 1876" Smithsonian Institution