מנשה הראל

מְנַשֶּׁה הַרְאֵל
	הראל בשנת 2002
	הראל בשנת 2002
לידה	5 במאי 1917; י"ג באייר ה'תרע"ז; סמרקנד, אוזבקיסטן
פטירה	23 בפברואר 2014 (בגיל 96); כ"ג באדר א' ה'תשע"ד; ירושלים, ישראל
ענף מדעי	גאוגרפיה
מקום מגורים	ישראל
מקום קבורה	הר המנוחות
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים; אוניברסיטת ניו יורק ;
מוסדות	אוניברסיטת תל אביב
פרסים והוקרה	חתן פרס ישראל לחקר ידע ארץ ישראל
תרומות עיקריות
	גאוגרפיה של ארץ ישראל

מנשה (מנשק'ה) הראל (5 במאי 1917 – 23 בפברואר 2014) היה פרופסור לגאוגרפיה וחתן פרס ישראל לחקר ידע ארץ ישראל.

המצבה שעל קברו של פרופ' מנשה הראל בחלקת יקירי העיר ירושלים, בהר המנוחות

ביוגרפיה

נולד כמנשה בבאיוף בסמרקנד שבאוזבקיסטן, אליה הגיע סבו מאפגניסטן בשנת 1865. סבו האחר, בנימין אברהמוף, כיהן כנשיא הקהילה היהודית בעיר. בשנת 1921 עלה עם הוריו, שנמלטו מהמשטר הקומוניסטי לארץ ישראל במסע שארך שמונה חודשים, דרך אפגניסטן והודו ומשם בהפלגה לנמל יפו.

משפחתו הקימה את ביתה בשכונת בית ישראל שבירושלים. למד בתלמוד תורה ובגימנסיה העברית רחביה. משנת 1933 היה חבר תנועת המחנות העולים וב-1937 היה ממקימי קיבוץ מעוז חיים שעלה על הקרקע כיישוב חומה ומגדל, היה שומר שדות וקורפורל נוטרים של הקיבוץ. בשנת 1943 עזב את הקיבוץ כדי להדריך את סניף תל אביב של תנועת המחנות העולים, שם היה למדריך נערץ שהשפיע רבות על חניכיו, ובמיוחד על חיים (פוזה) פוזננסקי שהלכו בעקבותיו לקיבוץ ולפלמ"ח, כמו גם יצחק חופי, רחבעם זאבי ואלעד פלד.

בשירותו בפלמ"ח, בו היה חבר מתקופת היווסדו, היה מדריך קפא״פ וממציאו (מקל קצר). הדריך בקורס הקפא״פ הראשון למפקדי הפלמ״ח בקיבוץ משמר העמק, תחת פיקודו של עקיבא עצמון. בשנים 1943–1945 היה מסתערב בשליחות המוסד לעלייה ב' במחתרת בסוריה ועסק בהברחת עולים לארץ ישראל. היה מפקד ההגנה בדמשק ומייסד ההגנה בחלב. פעל תחת פיקודם של ירוחם כהן ושל עקיבא פיינשטיין.

הראל היה ממקימי "חבורת האש", חבורה שהורכבה בעיקרה מאנשי פלמ״ח שנהגו בערבים לשיר שירי רועים ושירי רעות מסביב למדורה ומכאן שמה ״חבורת האש״. חבורה זו המשיכה בפעילותה גם לאחר קום המדינה, בעיקר ביום העצמאות. את ההמנון של חבורה זו ״עֲלִי, עֲלִי הָאֵשׁ״ כתב עמנואל זמיר: כָּל הַגְּבָרִים שְׁחֹרֵי זָקָן, עֵינַיִם אֵשׁ – יָצְאוּ לִלְחֹם! ... עֲלִי, עֲלִי הָאֵשׁ! בְּאֵר חָפַרְנוּ – לֹא לַזָּר, וּפְרִי שְׂדוֹתֵינוּ – לָנוּ בָּר! ... שֵׁם לַגְּבָרִים, בַּגִּבּוֹרִים - אֵשׁ! דּוֹדִי, דּוֹדִי עַז, גַּם כּוֹבֵשׁ, וְלוֹ דּוֹדַי כִּבְעֹר הָאֵשׁ ...יָצָא עִם לֵיל, דּוֹדִי לַקְּרָב. בִּנְפֹל אָבִיו, נִשְׁבַּע יַלְדִּי: ״כִּי לֹא נָפַל אָבִי בִּכְדִי!" ... עֲלִי, עֲלִי הָאֵשׁ!... עם חבריה נמנו אליהו גמליאל, עזרא כדורי ושלמה כהן (סולימאן הגדול).

בשנת 1946 נשא את חנה לאשה. חנה הראל, אשת חינוך, הייתה מורה ומחנכת, ניהלה בית ספר בירושלים. בהמשך, הקימה וניהלה את היחידה לחינוך מיני וחינוך לחיי משפחה במשרד החינוך.

לאחר הקמת צה"ל היה קצין בגדוד 13 של חטיבת גולני. בשנים 1949–1952 חזר לצבא והיה מראשוני הנח"ל וממייסדיו. היה מ״פ במחנה 80, הקים את בית הספר לסיירים במחנה ״בית דראס״, ופיקד על בית הספר למפקדי סיירים. בתום שירותו הצבאי פנה ללימודים אקדמיים בגאוגרפיה היסטורית ובארכאולוגיה, וסיים תארים ראשון ושני באוניברסיטה העברית בירושלים (1957, בהצטיינות).

במקביל ללימודיו החל ללמד גאוגרפיה וגאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל בסמינר למדריכי עליית הנוער, בבית המדרש למורים ע"ש דוד ילין ובתיכון ליד האוניברסיטה (1952–1961). בשנים 1962–1963 למד באוניברסיטת ניו יורק וסיים בהצטיינות לימודי דוקטורט, במהלכם גם לימד באוניברסיטה גאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל. בשובו לישראל שימש מרצה להוראת גאוגרפיה באוניברסיטה העברית ובטכניון (1964–1969). בשנת 1969 הצטרף לסגל המחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב (עד 1981 כמרצה ולאחר מכן כפרופסור חבר). עם הגיעו למחלקה ייסד בה את ענף הלימוד של גאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל.

בשנת 1977 היה פרופסור אורח באוניברסיטת קלארק בבוסטון, משנת 1982 שימש כמרצה במכללת אריאל (לימים אוניברסיטת אריאל)^[1] ובשנת 1984 לימד בהיברו יוניון קולג' בלוס אנג'לס. בשנת 1987 פרש לגמלאות.

בעקבות מלחמת ששת הימים, היה בין מקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. התנועה הייתה בתחילתה על-מפלגתית ועם מייסדיה נמנו אישים מוותיקי תנועת העבודה ומוותיקי התנועה הרוויזיוניסטית, אנשי צבא משורות צה"ל לשעבר, וכן סופרים ומשוררים, ובהם, נתן אלתרמן, חיים גורי, זאב וילנאי, ישראל אלדד, אברהם יפה ומשה שמיר. הראל פרסם את מאמריו בביטאון התנועה הדו-שבועי, "זאת הארץ״.

עד לראשית המאה ה-21 פרסם הראל 13 ספרים וכ-80 מאמרים מקצועיים, מהם שתורגמו גם ליפנית ולרוסית. במאמריו טען לזיהוי מיקומים גאוגרפיים בארץ ישראל על פי תיאורים היסטוריים מן המקרא. ביניהם, זיהוי מסלול יציאת מצרים ומיקום הר סיני, מיקום מכרות פלשת וישראל בנחל יבוק, חשיפת שבעת מדברות יהודה, ומיקום שדות הגידול של שבעת המינים בהרי ירושלים. כמו כן מצא הראל עדויות להיותם של בני ישראל הראשונים לטעת עצי יער בארץ ישראל ושימושם באיתות לצורכי קשר. חקר את השפעת בני ישראל על החקלאות, המסחר והכלכלה בארץ ישראל בתקופת המקרא.

למנשה הראל שני בנים ובת הקרויים על שמות הרים בארץ ישראל: סיני, נבו ומצדה.

הנצחה

פרופ' מנשה הראל נפטר בכ"ג באדר א' תשע"ד (23 בפברואר 2014), ונקבר בחלקת יקירי ירושלים שבהר המנוחות. על שמו של מנשה הראל, נקרא רחוב בירושלים, בקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם - בחזית התיכון ליד האוניברסיטה.

פרסים

הראל זכה לאותות יקיר ההסתדרות (1987) ויקיר ירושלים (1991) והוא חתן פרס יגאל אלון (2001) ופרס ישראל לחקר ידע ארץ ישראל (2002). ספריו "זאת ירושלים" ו"מסעי מדבר יהודה וים המלח" זכו בפרס ירושלים לחינוך וחכמת ישראל בשנת 1972^[2], ספרו "מסעי סיני" בפרס יד יצחק בן-צבי וספרו "הגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל" בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר.

מכתביו

מספריו

מסעי סיני, הוצאת עם עובד ומשרד הביטחון, 1973
ירושלים ומסעי מדבר יהודה וים המלח, הוצאת עם עובד, 1973
ירושלים של זהב, הוצאת צ'ריקובר, 2000
מסעות ומערכות בארץ ישראל בימי קדם, הוצאת ליאור שרף, 2003
הגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל א ו-ב', הוצאת זמורה ביתן, 1997
קדמוניות נופי ארץ ישראל, הביוגרפיה של העם על פי הגאוגרפיה של הארץ, הוצאת זמורה ביתן, 2005
מבצרי הקנאים בגליל, ירושלים, ה'תשכ"א, באתר הספריה הלאומית של ישראל
הנוף הטבע והאדם במקרא, הוצאת עם עובד, 1984.