מוריס גמלן
מוריס גוסטב גמלן (בצרפתית: Maurice Gustave Gamelin; 20 בספטמבר 1872 - 18 באפריל 1958) היה גנרל ומפקד צבא צרפת בתחילת המערכה על צרפת במלחמת העולם השנייה, ונחשב לאחד האחראים העיקריים לתבוסה.
 | |
| לידה |
20 בספטמבר 1872 פריז, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
18 באפריל 1958 (בגיל 85) פריז, צרפת |
| מקום קבורה |
בית הקברות פאסי |
| מדינה |
צרפת |
| השכלה |
|
| השתייכות |
צבא צרפת |
| תקופת הפעילות |
מ-1893 |
| דרגה |
גנרליסימו, גנרל הצבא |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
| |
  | |
ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת
עריכהגמלן נולד בפריז למשפחה של אנשי צבא. אביו שירת בצבא הצרפתי כגנרל, וגמלן הצעיר בחר אף הוא בקריירה צבאית. הוא פנה ללמוד באקדמיה הצבאית בסט. סיר, שם סיים את לימודיו, ראשון מבני מחזורו, ב-1891.
בהיותו קצין צעיר משך את תשומת לבו של הגנרל ז'וזף ז'ופר, וזה מינה אותו לעוזרו. לאחר מכן המשיך והתקדם בסולם הדרגות ואף פיקד על גדוד. מעט לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה נקרא שוב לשרת במטהו של ז'ופר. לעיתים קרובות מיוחס תכנון מתקפת הנגד שהובילה לניצחון הצרפתי בקרב הראשון על המארן, ולכישלון היוזמה ההתקפית הגרמנית הראשונית, לגמלן, בה במידה שהוא מיוחס לז'ופר. הוא הועלה לדרגת לוטננט קולונל ולחם באלזס על ה-Linge ומאוחר יותר על הסום. הוא הועלה לדרגת קולונל באפריל 1916, ובתוצאות טובות בשדה הקרב הועלה תוך שמונה חודשים לדרגת ז'נרל דה בריגדה. הוא פיקד על דיוויזיית הרגלים הצרפתית ה-11 מאפריל 1917 ועד סוף המלחמה. באזור נויון, הוא הראה כישורים טקטיים מתוחכמים בכך שהשתלט מבלי לאבד חיים ללא צורך.
התקופה שבין המלחמות
עריכהלאחר המלחמה המשיך גמלן בקריירה צבאית, ויחד עם הגנרל מקסים וייגאן הוביל מהלך למודרניזציה ולמיכון של הצבא, אך גם את השלמת ביצורי קו מאז'ינו. תפיסת ההגנה של הצבא הצרפתי הייתה תפיסה קווית, שהייתה לקוחה מניסיון מלחמת החפירות של מלחמת העולם הראשונה. מעטים באותה התקופה (בהם היינץ גודריאן בגרמניה, באזיל לידל הארט בבריטניה ושארל דה גול בצרפת) הצביעו על יתרונות המלחמה הממוכנת, מלחמת התנועה. קולו של גודריאן הוא היחיד שנשמע בארצו, ובעוד שצרפת מתבצרת מאחורי מכשול הגנתי בלתי עביר, לכאורה, הכין הצבא הגרמני את דיוויזיות הפאנצר, ומפציצי הצלילה, שהיה ביכולתם לעקוף את המכשול.
גמלן נחשב עד לפרוץ המלחמה להוגה צבאי מבריק, אדם נטול פניות פוליטיות, ורפובליקאי נאמן, על פי המסורת הרפובליקנית הצרפתית. בשנות ה-30, בהן הטיפו הקומוניסטים משמאל, והפשיסטים והמלוכנים מימין, לשינויים רדיקליים במשטר, ואל מול הרקבון והחולי הכללי שפשה במשטר הרפובליקה הצרפתית השלישית היה לתכונות אלו ערך רב. בשל כך זכה גמלן להערכתם ולהוקרתם של פוליטיקאים, ביניהם אדואר דאלאדיה, שהשגיחו על קידומו וסייעו לו. בשנת 1935 מונה לראש המטה הכללי הצרפתי.
עם כל זאת, הצבא הצרפתי תחת גמלן סבל מקיפאון ומחשיבה איטית, כמו גם מתופעות שליליות רבות נוספות. על אף שהצבא הצרפתי היה חלוץ השינוע הממוכן של כוחותיו במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשנות ה-30 שב לסמוך על רכבות וסוסים. הטנקים שנמצאו בשירות לא נועדו לשימוש כעוצבות עצמאיות שיש בכוחן כדי להכריע את קרב היבשה כי אם כסיוע לרגלים. הצבא עצמו היה מורכב מכמה וכמה סוגי דיוויזיות. באזורים הרגישים ביותר, במקום בו לא הגן על גבולה של צרפת המכשול המלאכותי של קו מאז'ינו, כי אם המכשול הטבעי של הרי הארדנים, הוצבו דיוויזיות סוג ב'. דיוויזיות אלו כללו מגויסים ממושבות צרפת בצפון אפריקה שאיכותם נחשבה לפחותה יותר, וסגל הפיקוד שלהם היה בעל מומחיות יותר בניהול קולוניאלי של שטחים ואנשים, ופחות במלחמה מודרנית וממוכנת. היחידות עצמן שהחזיקו את קו מאז'ינו סבלו ממוראל נמוך, מתופעות של שכרות, ומהסתה של קיצונים פוליטיים מהשמאל ומהימין.
גמלן עצמו לא נהג לסקור את כוחותיו בשטח. את רוב זמנו בילה במפקדתו בטירת וינסן, המקושרת באמצעי רדיו וטלפרינטר לעולם שמבחוץ, וקיבל דיווחים מרצים הרכובים על אופנועים שהגיעו מהיחידות השונות מדי שעה.
מלחמת העולם השנייה
עריכהכאשר פרצה המלחמה היה גמלן בן 68. אמנם, עם הפלישה הגרמנית לפולין חצו מספר יחידות צרפתיות את גבולה הבלתי מוגן של גרמניה, אך מתקפת הסאאר, כפי שזו כונתה, נמשכה רק לאורך 8 קילומטר, והיחידות אף לא הגיעו לביצורים הבלתי מושלמים של קו זיגפריד. על פי הגנרל הגרמני זיגפריד וסטפאל, מפקד הגבול המערבי באותה התקופה, אם היה הצבא הצרפתי ממשיך במתקפה, לא היו הגרמנים מחזיקים מעמד יותר משבועיים. עם זאת הורה הפיקוד העליון הצרפתי לכוחות לסגת, והעדיף להמתין עד שהכוחות הצרפתים והבריטים יוכלו לבנות את עוצמתם הצבאית, ולא לפתוח במתקפה רבתי עד לשנת 1941. הצבא הצרפתי אף לא התקיף את המתקנים התעשייתיים בחבל הרוהר מהאוויר, מחשש לתגובה גרמנית.
במהלך החורף של 1939–1940, בעוד שהצבא הגרמני השלים את כיבושה של פולין ונע מערבה, התבצר הצבא הצרפתי מאחורי קו מאז'ינו, במה שנקרא המלחמה המדומה. הקו המבוצר נפסק לרגלי הרי הארדנים, שנחשבו כמכשול בלתי עביר לשריון, וכאמור, אזור זה הוגן על ידי הדיוויזיות החלשות ביותר בצבא הצרפתי.
בה בעת, פיתח גמלן, ביחד עם מפקדי כוח המשלוח הבריטי, תגובה התקפית לפלישה גרמנית אפשרית לבלגיה, שכללה כניסת כוחות נרחבת לבלגיה, וקרבות שריון שנועדו לבלום את האויב בטרם יגיע לצרפת. תוכנית זו, "תוכנית D", הייתה מבוססת על יזמה התקפית ותנועת עוצבות שריון ניידות ועצמאיות, שני רעיונות שהיו מנוגדים לחשיבה הצבאית הקפואה של הצבא הצרפתי. על פי התוכנית יוטלו למערכה בבלגיה מיטב עוצבות השריון הצרפתיות, וכל כוח המשלוח הבריטי. תוכנית זו הלמה היטב את תוכנית "אבחת מגל" הגרמנית. המתכננים הגרמנים, ובראשם הגנרלים רונדשטט ומאנשטיין ציפו לתנועת מיטב הכוחות של בעלות הברית צפונה, למפגש עם הכוח המשני של הצבא הגרמני, שיפלוש לבלגיה; אז יפרוץ הכוח העיקרי של הצבא הגרמני מערבה דרך יער הארדנים ויכתר את הכוחות הצרפתיים והבריטיים, תוך שהוא מנתק אותם ממקורות האספקה שלהם ולוכד אותם בשטחה של בלגיה.
כאשר הגרמנים אכן התקיפו, פעל הצבא הצרפתי על פי התוכנית וארבעים הדיוויזיות הטובות ביותר נעו צפונה על מנת לפגוש את הכוח המשני של הגרמנים בבלגיה. התנועה הזו סבלה מהתקפות אוויר גרמניות בלתי פוסקות, בעוד שחלק ניכר מחיל האוויר הצרפתי הושמד על הקרקע, והיתר היה עסוק בניסיון לבלימת הפריצה הגרמנית העיקרית בחזית הארדנים, כנגדה עמדו אך דיוויזיות סוג ב'. דיוויזיות שעד מהרה התמוטטו תחת לחץ מלחמת הבזק, אליה לא היו מוכנות. חלק ניכר מן הצבא הצרפתי רותק לביצורי קו מאז'ינו, ולא היה מעורב כלל בקרב, על פי תורת ההגנה הקווית אותה אימץ גמלן. כעבור מספר ימים הבינו מפקדי בעלות הברית כי מיטב כוחותיהם נתונים בסכנת כיתור, ונסוגו מהעמדות שאותן הכתיבה תוכנית D. אך דיוויזיות הפאנצר היו מהירות מהם, ופעלו במרץ להשלמת הכיתור, כאשר מפקדי השדה כהיינץ גודריאן ורומל שועטים קדימה, אף מעבר למתחייב על פי הפקודות. בשלב זה, בו הובקעה ההגנה הצרפתית באזור נהר המיוז, יכולים היו הגרמנים לנקוט בשלוש אסטרטגיות שונות - לפנות דרומה ולכתר את קו מאז'ינו מאחור, לפנות דרום מערבית ולהגיע לפריז, או לפנות מערבה אל האוקיינוס האטלנטי, ולכתר את מיטב הצבא הצרפתי והבריטי על אדמת בלגיה.
גאמלן הורה על נסיגה מאזור ההתקדמות של הדיוויזיות הגרמניות, ושאב את הכוחות משם דרומה, להגנת פריז, שכן סבר כי זהו יעדם הסופי של הגרמנים. בשלב זה פיטר עשרים ממפקדיו בחזית, כמעט באופן אקראי, בטענה כי נבגד, מבלי שהבין את הכשלים בחשיבתו הצבאית.
מהירות ההתקדמות הגרמנית למערב, והכיתור של הצבא בבלגיה, הביא לקרבות באזור אראס ודנקרק. היה ברור כי כיתורם של הכוחות בבלגיה הוא אך עניין של זמן, וזאת על אף מתקפת נגד שתוכננה כנגד טור השריון הגרמני המתקדם באזור אראס. מהירות ההתקדמות הממונעת, העליונות האווירית הברורה, וחוסר היכולת של המפקדים הבריטים והצרפתים לבצע אף פעולות צבאיות פשוטות שנדרשו לצורך הכנת מתקפת הנגד (אותה כינה גמלן "תוכנית מס' 12", ואשר הגיעה לשלבים סופיים של תכנון והכנות לביצוע באמצע מאי 1940), הגיעו לרמה בה איבד הדרג הפוליטי את אמונו בגמלן, שנחשב עד אז לגאון צבאי שאין עוררין על חשיבתו.
ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל הגיע לפריז ב-16 במאי, ומייד הבין את חומרת המצב. בפגישה עם גמלן שאל אותו, "Où est la masse de manoeuvre?", היכן העתודה האסטרטגית, זו שאמורה הייתה להתקיף את הכוחות הגרמנים המתקדמים בהתקפת נגד, נוסח הקרב על המארן שהציל את פריז במלחמת העולם הראשונה. גמלן ענה במילה אחת - "Aucune", אין. צ'רצ'יל בזכרונותיו העיד כי זה היה בין הרגעים המפתיעים והמהממים בחייו. תקופת חיים שלמה של אמונה בחשיבה הצבאית של המטה הכללי הצרפתי התנפצה. כאשר המשיך ושאל את גמלן כיצד בכוונת הצבא להתקיף את הגרמנים ולסתום את הפרצה בחזית, נענה "נחיתות מספרית, נחיתות בציוד, נחיתות בשיטה".
בד בבד פעלו הכוחות הפוליטיים כנגדו של גמלן. הזירה הפוליטית הצרפתית נחלקה בין ה"נחושים", בהנהגת ראש הממשלה פול ריינו ואישים כז'ורז' מנדל, ובין התבוסתנים, ובהם אנרי פיליפ פטן ופייר לאוואל, אשר דרשו כניעה, וראו בשיתוף פעולה עם גרמניה את הדרך היחידה להבטחת קיומה של האומה הצרפתית. ב-17 במאי נאם לאוואל בפרלמנט, ודרש את החלפתו של ריינו בפטן, ושל גמלן בווייגאן. ריינו לא עמד בלחץ הפוליטי. שמו של וייגאן היה קשור בשמו של פרדיננד פוש, עטור התהילה ממלחמת העולם הראשונה, כשם ששמו של גמלן היה קשור בשמו של ז'ופר. ריינו סבר כי ייתכן שבואו ייתן לכוחות הצרפתים את העוז בו הדפו פוש וז'ופר את ההסתערות הגרמנית על נהר המארן ב-1914. ווייגאן, ששימש כמפקד הצבא הצרפתי בסוריה, נקרא לפריז, וב-18 במאי החליף את גמלן כמפקד הצבא הצרפתי.
המעשה הראשון שאותו עשה וייגאן כמפקד עליון היה ביטולה של "הנחיה מס' 12" שהוציא גמלן, שהייתה למעשה פקודת מבצע למתקפת נגד שמטרתה לנתק את עורפם של טורי השריון הגרמנים השועטים מערבה אל הים. במשך יומיים למד את המצב, בעוד שצבאותיו נסוגים בקצב של עשרות קילומטרים ליום, והסיכויים לביצוע מתקפת הנגד אותה תכנן גמלן, במידה שהייתה ריאלית מלכתחילה, מתמעטים והולכים. בואו של וייגאן לא שיפר את מצב הדברים, וההמשך היה בלתי נמנע. כיתורם הסופי של הכוחות בבלגיה, פינוי כוח המשלוח הבריטי וחלק מהצבא הצרפתי בדנקרק, פנייתם דרומה של הגרמנים, כיבוש פריז, וכניעת צרפת.
לאחר נפילת צרפת
עריכהלאחר נפילת צרפת נעצר גמלן על ידי אנשי צרפת של וישי והואשם בבגידה, ביחד עם דמויות בולטות נוספות מסוף ימי הרפובליקה השלישית כפטרונו דאלאדיה, לאון בלום, ואחרים. הוא נשפט ב"משפט ריום", אך סירב לענות על ההאשמות כנגדו, ושמר על שתיקה רבת כבוד. לאחר מכן גורש לגרמניה, ב-1943. הוא שוחרר ב-1945 וב-1946 פרסם אוטוביוגרפיה בשם "...Servir". הוא מת ב-18 באפריל 1958.
קישורים חיצוניים
עריכה
- מוריס גמלן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- מוריס גמלן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)