מבצע טננבאום

מבצע טננבאום (בגרמנית: Unternehmen Tannenbaum, כלומר "מבצע אשוח") הייתה תוכנית מבצע לכיבוש שווייץ וליכטנשטיין על ידי גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה שלא הוצאה אל הפועל.

לאחר השלמת כיבושה של צרפת, נותרו שווייץ וליכטנשטיין מכותרות בשטח כבוש על ידי הנאצים. תכנון המבצע לכיבושן החל ב-25 ביוני 1940, יום הכניסה לתוקף של הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת. המטה הגרמני הכין שלוש תוכניות פלישה למדינות נוספות באירופה, ומבצע טננבאום היה השלישי בהם. מסיבות שלא הובררו עד היום דחה היטלר את הפלישה.

עיקרי תוכנית המבצע

על פי התוכנית שהוכנה בפיקוד העליון של צבא היבשה (OKH), ההתקפה תבוצע על ידי הארמייה ה-12 שהייתה חלק מקבוצת ארמיות C בפיקודו של גנרל וילהלם פון לב. ההערכה שעמדה בבסיס התוכנית המקורית הייתה כי צפויה התנגדות חלשה לכוחות הכיבוש, והפעילות תסתיים במהרה, בדומה למהלך הסיפוח של אוסטריה.

על מתכנני התוכניות היה להתמודד עם הבעיה העיקרית והיא המבנה הטופוגרפי ההררי של הרי היורה השווייצרים היוצרים חזית של מספר שרשרות הרים מקבילות, מיוערים בצפיפות, בציר ההתקפה. מבנה טופוגרפי זה גורם לכך שהכוחות התוקפים יכולים לנוע בנקודות מעבר וצירים מעטים בלבד, הן בגבולות שווייץ והן בתוך שווייץ.

העקרונות הבסיסיים של תוכנית ההתקפה היו:

לנתק את קווי הנסיגה של כוחות ההגנה השווייצרים המוצבים בגבולות אל עבר ההרים באמצעות התקפה מכיוון מערב ודרום-מערב אשר תאגף אותם.
פתיחת חזית שנייה מכיוון צפון על הכוח השווייצרי המנותק מקווי הנסיגה שלו, ולכידתו בין שני הכוחות הגרמניים התוקפים.

בניגוד לתוכניות המקוריות, ראה הגנרל פרנץ האלדר המפקד העליון של צבא היבשה, את הקשיים המבצעיים בכבוש המדינה ההררית והתערב אישית בתכנון האופרטיבי. האלדר החליט על ביצוע פעולת הסחה של חיל רגלים בהרי היורה במטרה למשוך את הצבא השווייצרי המבוצר בהרים ובמעברים שביניהם, ולאחר מכן לבצע איגוף התקפי מאחור, בדומה לתוכנית ההתקפה שיושמה בעת כיבוש צרפת. על פי התוכנית, שווייץ תותקף בידי 11 דיוויזיות גרמניות ועוד 15 דיוויזיות איטלקיות מכיוון דרום ובסך הכל על ידי כ-300 עד 500 אלף חיילים.

בניגוד לתוכניות המתקפה האחרות של גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה, הרי שבתוכניות מבצע טננבאום לא נמצא מקום לפעילות של חיל האוויר הגרמני. ככל הנראה ניתנה עדיפות להשתתפותו באותה העת בקרב על בריטניה, בעיקר כאשר לא היה לו יתרון יחסי בהפצצות השטח על ביצורי הצבא השווייצרי בהרים.

התוכנית לשווייץ שלאחר הכיבוש

המטרה הסופית בכיבוש שווייץ הייתה החזרת האוכלוסייה השווייצרית אותה ראו הנאצים כ"תאומה גזעית" לעם הגרמני וסיפוח שווייץ לגרמניה הנאצית. בספטמבר 1941 עמל ראש האס אס, היינריך הימלר על מציאת רייכסקומיסר ל"איחוד" של שווייץ עם גרמניה. הוא דן עם גוטלוב ברגר על מציאת רייכסקומיסר אשר עליו תוטל המשימה להקל על האיחוד בין הגרמנים לשווייצרים.

לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת, הפיק משרד הפנים הגרמני תזכיר על סיפוח רצועת מזרח צרפת משפך נהר הסום ועד אגם ז'נבה, רצועה זו הייתה אמורה להיות מיושבת על ידי מתיישבים גרמנים לאחר סיום המלחמה, במידה ומבצע טננבאום היה יוצא לפועל, כל שאר שווייץ הייתה מסופחת לרייך.

במסמך בשם אקציה S, שנמצא במסמכיו של הימלר לאחר תום מלחמת העולם השנייה פורט בהרחבה על התהליך המתוכנן של כינון המשטר הנאצי בשווייץ החל מימי הכיבוש הראשונים על ידי הורמאכט ועד לסיפוח שווייץ כחלק מגרמניה הנאצית. על אף מהימנות המסמכים, לא ידוע האם התוכנית אי פעם אושרה על ידי גורמים כלשהם בממשלת גרמניה הנאצית.

תוכניות איטליה לשווייץ שלאחר הכיבוש

בעלת בריתה המרכזית של גרמניה במלחמת העולם השנייה, איטליה הפשיסטית שהייתה תחת שלטונו של בניטו מוסוליני חשקה בכיבוש האזורים בשווייץ בהם יש רוב של דוברי איטלקית והתעניינה במיוחד בכיבוש קנטון טיצ'ינו. בסיור באלפיים האיטלקיים הצהיר מוסוליני בפני מפלייתו כי "אירופה החדשה לא תוכל לכלול יותר מארבע או חמש מדינות גדולות, למדינות קטנות לא תהיה סיבה להתקיים והן יצטרכו להיעלם". עתידה של שווייץ במקרה בו הסדר החדש יכונן באירופה נדון כבר בוועידת שנערכה ב-1940, בה דנו שר החוץ האיטלקי, גליאצו צ'אנו ושר החוץ הנאצי, יואכים פון ריבנטרופ והפיהרר היטלר. צ'אנו הציע כי במקרה של פירוק שווייץ, האיטלקים ירצו את רק את טיצ'ינו, גראובינדן וואלה ואת השאר הציע לגרמנים.

הסברים אפשריים לאי ביצוע התוכנית

שווייץ לא נתפסה כאיום כלפי גרמניה הנאצית. היטלר העדיף להתרכז בתוכנית לכיבוש בריטניה כחלק ממבצע ארי הים ובתוכנית הפלישה לברית המועצות.
אי תועלת כלכלית להמשך הלחימה מחוסר משאבים שיוכלו לספק את מכונת המלחמה הגרמנית אל מול ההוצאות והזמן היקר שהיה מושקע בכיבוש לעומת חזיתות אחרות - פשוט לא היה כדאי.
חלון הזמן לכיבוש היה קצר מדי: בין סוף יוני שבו הסתיים כיבוש צרפת, לאוקטובר שבו מתחילה תקופת החורף הקשה בהרים, המקשה על ביצוע מלחמת בזק. לאחר מכן, באביב 1941, עסק היטלר בעיקר בתוכנית לכיבוש יוון במבצע מריטה, ובמבצע ברברוסה.
הצורך לעבור בשלום וללא גרימת נזק לתשתיות בשטחה של שווייץ ולהשתמש במסילות הרכבת שלה על מנת לשנע פחם מגרמניה לאיטליה שהצטרפה למלחמה.
למרות שהצבא הגרמני היה גדול ומצויד משמעותית לעומת השווייצרים, הרי שהוא סבל מנחיתות מקצועית מול חיל הרגלים והצלפים השווייצריים בשטח הטופוגרפי הבעייתי בהרים. אלה יכלו לגרום לו אבדות ונזקים משמעותיים בכוחות שנדרשו לו בחזיתות רחבות הידיים של מלחמת הבזק.
מבנה השלטון בשווייץ הוא כזה המנטרל את כוחו של הממשל המרכזי, שלא יכול להכריז על כניעת המדינה.
התעשייה השווייצרית סיפקה סחורה רבה לגרמניה, אולם הייתה חסינה מפני הפצצת המפעלים בידי בעלות הברית בשל הנייטרליות הרשמית שלה.
היטלר גילה יחס מיוחד לשווייץ ולאוצרות התרבות והאומנות שלה, והעדיף להימנע מגרימת נזק לאוצרות אלה כתוצאה מקרבות והפצצות בשטחה.

ראו גם

מבצע ארי-הים - הפלישה הגרמנית המתוכננת לבריטניה.
מבצע הרקולס - הפלישה הגרמנית המתוכננת למלטה.
מבצע פליקס - הפלישה הגרמנית המתוכננת לגיברלטר.
מבצע גרין - הפלישה הגרמנית המתוכננת לאירלנד.