טורפדו

טורפדו הוא מערכת נשק תת-ימית, בעלת ראש נפץ ויכולת הנעה עצמית, ויכולות ביות וניהוג בחלק מהדגמים. הטורפדו משוגר מצוללות, ספינות, מטוסים ומסוקים, ונועד בדרך כלל להטביע כלי שיט בהדף הפיצוץ התת-מימי, או בעזרת מטען חלול.

דגם אימונים של טורפדו סימן 46 של צי ארצות הברית, נורה ממשחתת בעת תרגיל, 21 באוגוסט 1996

שיגור טורפדו אימונים מהמשחתת אח"י יפו של חיל הים הישראלי, בין 1956 ל-1967

השם "טורפדו" יועד במקור למתקני חבלה תת-מימיים (מתחת לים) שונים, שרובם מוגדרים היום כמוקשים ימיים. מתחילת המאה ה-20 נקראו בשם זה רק פצצות תת-ימיות בעלות הנעה עצמית. כיום, מסווגות מערכות הטורפדו על פי שיטת ההנחיה שלהן ועל פי משקלן.

אטימולוגיה

המילה "טורפדו" נגזרה משמן המדעי של בני סדרת החשמלנאים (Torpediniformes). השם המדעי עצמו נגזר מן המילה הלטינית "torpere", שמשמעותה "לשתק" או "להקשיח". את המונח טבע ב-1800 רוברט פולטון, ממציא הצוללת המעשית הראשונה. הוא כינה את מטען הנפץ שאותו הייתה הצוללת יכולה לשאת בשם "טורפדו". בשפה האנגלית נפוץ גם הכינוי "דג טורפדו" (Torpedo Fish - דג חשמלן), ומכאן כינוי הסלנג "דג" (Fish) לטורפדו.

המילה טורפדו נקלטה בלשון העברית בתחום הלוחמה הימית, וממנה נגזר הפועל הנפוץ בהרבה "לטרפד", שמשמעותו לסכל, למנוע, לבלום.

מוקשים ימיים בעת מלחמת האזרחים האמריקנית. מוקשים כאלה נקראו אז "טורפדו"

התפתחות הטורפדו

ערך מורחב – מוקש ימי

החל מימי הביניים נעשו ניסיונות לייצר מטעני חבלה תת-מימיים כנגד כלי שיט, בשיטות שונות: אם כמוקש נייח שמוצב במים במטרה שכלי השיט יתנגש בו, אם כמטען המוצמד לכלי השיט על ידי צולל או כלי שיט תת-מימי, ואם על ידי שיגור המטען אל אוניית האויב מכלי שיט או מהחוף. רוב המתקנים מסוג זה נקראים כיום מוקשים, מטענים או מלכודות פתאים (Booby Traps).

לקראת סוף המאה ה-18 עסק המהנדס האמריקאי רוברט פולטון בתכנון הצוללת הראשונה, לה קרא "נאוטילוס". כדי להוכיח לממשלות צרפת ובריטניה את ערכה הצבאי של הצוללת, הציג פולטון את הטורפדו, כאמצעי לחימה ייחודי לה. הטורפדו של פולטון תוכנן להיגרר על ידי הצוללת אל מתחת לאוניית אויב, ולהתפוצץ במגע עמה. פולטון הדגים את השיטה בהצלחה, אך שתי הממשלות לא היו מעוניינות בה והניסויים הסתיימו ב-1805.

במלחמת האזרחים האמריקנית עשתה הקונפדרציה שימוש רב במוקשים ימיים כמענה ליתרון הימי המכריע של האיחוד. מוקשים אלה נקראו אז "טורפדו". במהלך המלחמה נעשו ניסיונות ראשונים לפיתוח טורפדו מונחה על ידי קומנדר (סגן-אלוף) מתיו פ. מורי (Matthew Fontaine Maury), איש הקונפדרציה. מורי גם ניסה לפתח גרסה בעלת הנעה חשמלית, אך זו לא נחלה הצלחה.

הטורפדו של לופיס ווייטהד

רוברט וייטהד (מימין) עם טורפדו ניסויי, שנחבט במהלך ניסויים

אבי הטורפדו המונע עצמית היה ג'ובאני לופיס (באיטלקית: Giovanni Luppis, בקרואטית: איואן לופיס). לופיס היה קצין בדרגת פרגטנקפיטן (Fregattenkapitan, מפקד פריגטה, דרגה המקבילה לדרגת קומנדר בציים מודרניים, ובצבאות יבשה ללוטננט קולונל, סגן-אלוף) בצי האימפריה האוסטרו-הונגרית, תושב פיומה, עיר נמל לחוף הים האדריאטי (כיום בקרואטיה, וידועה בשמה הקרואטי רייקה). לידיו של לופיס הגיעו תוכניות של קצין צי אחר, ששמו אינו ידוע. התוכניות היו רעיון למעין סירת נפץ לא מאוישת, שתונחה למטרתה מהחוף בעזרת חבלים, ותתפוצץ במגע עם המטרה. הסירה הונעה בעזרת מדחף, שהופעל על ידי מנגנון של שעון. לופיס פיתח את הרעיון וכינה את הנשק החדש סאלבאקוסטה (salvacoste, מגן החופים). אב הטיפוס הוצג בפני הקיסר פרנץ יוזף בנמל רייקה בשנת 1860 וזכה להערכה, אך הצי סירב לרכוש את הנשק עד שלא ישופרו הנעתו ודרך היגויו.

לופיס פרש לגמלאות באותה שנה, אך המשיך בפיתוח. ב-1864 נפגש עם הממציא והמהנדס הבריטי רוברט וייטהד (Whitehead), שניהל מפעל בנמל טריאסטה, כדי שיסייע לו בפיתוח. כלי הנשק שהציג לופיס היה איטי ומגושם, ווייטהד לא יכול היה לשפרו בהרבה. ואולם, לאחר שהחוזה שנחתם בין השניים פג, שב וייטהד להרהר בהמצאה. הוא הציע מתקן גלילי, מונע באמצעות אוויר דחוס, שינוע מתחת למים. וייטהד קרא לנשק שפיתח "מייננשיף" (Minenschiff, ספינת מוקש), וזה הוצג רשמית לצי האוסטרו-הונגרי ב-21 בדצמבר 1866. ב-1868 פיתח וייטהד מנגנון, שאיפשר לטורפדו לנוע מתחת למים בעומק קבוע. המנגנון היה מורכב משסתום הידרוסטטי וממטוטלת, שהניעו את מישורי ההיגוי של הטורפדו ושמרו על העומק הרצוי. מנגנון זה נשמר שנים רבות בסוד, ואף נקרא "הסוד" (The Secret).

טורפדו מתוצרת המפעל בפיומה, בשירות הצי הגרמני

לאחר שהצי האוסטרו-הונגרי החליט לרכוש את הנשק, הקים וייטהד את המפעל הראשון לייצור טורפדו בפיומה. ב-1870 שכלל וייטהד עוד את הטורפדו, כך שיוכל להגיע לטווח של כ-900 מטרים במהירות 6 קשרים (כ-11 קמ"ש). עד 1881 כבר ייצא המפעל טורפדות לעשר מדינות נוספות. הטורפדות הונעו באמצעות מכל אוויר דחוס, ונשאו ראש נפץ ובו "כותנת נפץ" - ניטרוצלולוזה, או גלוקסילין. וייטהד המשיך בפיתוח הטורפדות והצליח להגביר את מהירותם: ב-1876 הגיעו הטורפדות ל-18 קשר (33 קמ"ש), ב-1886 ל-24 קשר (44 קמ"ש) וב-1890 כבר יוצרו דגמים שהגיעו למהירות של 30 קשר (56 קמ"ש). גם קוטר הטורפדות הוגדל, ונע בין 14 אינץ' (35.5 ס"מ) ל-18 אינץ' (45.7 ס"מ); אורכו של הטורפדו הגדול ביותר היה 5.8 מטרים. הטורפדו שיוצר במפעל של וייטהד בפיומה היה עשוי מסגסוגת של ארד וזרחן או פלדה ממורקת. ראש הנפץ היה במשקל 91 ק"ג. האוויר הדחוס ששימש להנעת הטורפדו נדחס ללחץ של 1300 ליברות לאינץ' מרובע (9 MPa, כ-88 אטמוספירות) והניע שני מדחפים. מאמצים רבים הושקעו במנגנונים לשמירה על העומק והכיוון הרצויים. עד 1881 יוצרו כ-1,500 טורפדות. ב-1890 פתח וייטהד מפעל נוסף בסן טרופה שבדרום צרפת. מפעל זה ייצר טורפדות לייצוא לברזיל, להולנד, לטורקיה וליוון.

ב-1869 החלה האדמירליות הבריטית להתעניין בהמצאה החדשה, וב-1870 התקבלה ההזמנה הבריטית הראשונה. שנה לאחר מכן שילמו הבריטים לווייטהד 15,000 ליש"ט תמורת חלק מפיתוחיו, וב-1872 החלו הבריטים בייצור טורפדות משלהם באנגליה. גם וייטהד פתח מפעל משלו באנגליה ב-1890, שרוב תוצרתו הייתה לייצוא.

פיתוחים נוספים

גירוסקופ של טורפדו, 1929

במקביל לפיתוח הטורפדו של וייטהד, פותחו דגמים נוספים במקומות אחרים בעולם. בארצות הברית פיתח לוטננט קומנדר (רב-סרן) ג'ון א. האוול מצי ארצות הברית טורפדו משלו, שהונע על ידי גלגל תנופה. הטורפדו של וייטהד נחשב טוב יותר, אך לתכנון של האוול היו יתרונות: הוא היה פשוט וזול יותר יחסית לטורפדו של וייטהד, וכן היה יכול לנוע בקו ישר ולא השאיר שובל מים אחריו. נעשו ניסיונות לפתח דגמים אחרים של טורפדו, אולם רק זה של האוול נחל הצלחה, ויוצר בין השנים 1885 ל-1895. ב-1894 נכנסו לשירות טורפדות מן הדגם של וייטהד שיוצרו בארצות הברית, וייצור הדגם של האוול הופסק.

וייטהד רכש ב-1888 את הזכויות על הגירוסקופ, אך התגלה כי זה אינו מדויק דיו. ב-1890 רכש וייטהד תכנון טוב יותר של הגירוסקופ; באופן אירוני, הדגם המשופר נרכש ממתחרהו העיקרי, האוול. במקביל לייצור של וייטהד ושל האוול יוצרו טורפדות גם בגרמניה על ידי החברה של ל. שוורצקופף; אלו יוצאו לרוסיה, יפן וספרד. ב-1885 הזמינה גם בריטניה טורפדות ממפעל זה, מכיוון שווייטהד לא יכול היה לעמוד בביקוש.

הטורפדות שיוצרו במפעליו של וייטהד לא היו מונחים, כלומר נועדו לשוט אל מטרתם בקו ישר, ללא הנחיה. ואולם כבר בשנת 1897 רשם ניקולה טסלה פטנט על סירה מונחית רדיו הנשלטת מרחוק, והדגים את השימוש בעיקרון זה עבור טורפדות מונחים מרחוק. למרות זאת, טורפדות מונחי רדיו לא נבנו עד שנות השישים של המאה העשרים.

היסטוריה מבצעית

ספינות טורפדו

ערך מורחב – ספינת טורפדו

ספינת טורפדו, סוף המאה ה-19. הטורפדו נורה מחרטום הספינה.

המחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה תקופה של שינויים משמעותיים בטכנולוגיה הצבאית הימית. אוניות הקו המונעות במפרשים שהיו בשיא פעילותן בתחילת המאה, הלכו ועברו מן העולם. את מקום המפרש החליף מנוע הקיטור; גוף העץ של האוניות צופה בשריון, ולאחר מכן נבנה גם הגוף ממתכת. התותחים המיושנים הוחלפו בתותחים גדולים ובעלי עוצמה רבה יותר, שהיו מורכבים על צריחים. כך הלכה והתהוותה אוניית המערכה, שהייתה עמוד השדרה של הציים המודרניים בסוף המאה. היו אלה אוניות המלחמה הגדולות ביותר, החמושות בחימוש הכבד ביותר, והמשוריינות בשריון הכבד ביותר. הן גם היו יקרות מאוד. ציי המעצמות הצטיידו במספר גדל והולך של אוניות כאלה.

המצאת הטורפדו הובילה את האסטרטגים הימיים לחשיבה, כי ייתכן ונמצא הנשק שיוכל להביס את אוניות המערכה. כדי לשגר טורפדו אין צורך בכלי שיט כבד, מגושם ואיטי, וניתן בהחלט לשגרם מספינות קלות, זריזות וזולות לייצור. אוניות המערכה הכבדות והאיטיות לא היו יכולות להתמודד עם ספינות כאלה, מכיוון שהתותחים הכבדים שלהן בעלי הקוטר הגדול וקצב האש האיטי נועדו לקרב עם אוניות מערכה אחרות ולא התאימו לירי על ספינות קטנות וזריזות.

כך נולדה ספינת הטורפדו - ספינה קטנה, מהירה, זולה לייצור, חמושה במספר טורפדות. הספינה הראשונה שהותאמה לשאת טורפדות הייתה הספינה הבריטית אה"מ "לייטנינג", שהושקה ב-1877. הספינה הייתה באורך של כ-30 מטרים, הונעה במנוע קיטור, ונשאה שני צינורות לשיגור טורפדו. ב-1878 השיק הצי הצרפתי את ספינת הטורפדו הראשונה שלו, Torpilleur No 1. ספינות טורפדו נבנו בציים רבים לקראת סוף המאה. הן היו באורך 30 עד 50 מטרים, ונשאו עד שלושה צינורות טורפדו ומקלעים או תותחים קלים. ספינות אלו הונעו בעזרת מנועי קיטור, והפליגו במהירויות שנעו בין 20 ל-30 קשר (37 עד 56 קמ"ש); הן היו זולות יחסית, וכך ניתן היה לבנות אותן במספרים גדולים וליצור שייטות שיוכלו ליזום התקפות המוניות על אוניות גדולות יותר; הסיכון באובדן מספר רב של ספינות קטנות כאלה היה משתלם, לאור הסיכוי להטביע אוניית שטח גדולה.

ערך מורחב – משחתת

כדי להתמודד עם האיום נקטו ציי העולם בכמה צעדים, אוניות המערכה צוידו ברשתות גדולות, שנועדו לבלום טורפדות. לאוניות הגדולות נוסף חימוש שניוני, תותחים בעלי קוטר קטן יותר, שנועדו להתמודד עם ספינות הטורפדו הזריזות. צעד חשוב היה השקתן של משחיתות ספינות טורפדו (Torpedo Boat Destroyer) - ספינות קטנות ומהירות, שנועדו להגן על אוניות המערכה הגדולות. במהרה קוצר שמן למשחתות (Destroyers), וגם עליהן החלו להתקין צינורות טורפדו.

הטבעות ראשונות

ספינות טורפדו תוקפות את האונייה "קוֹקְרֶן" (Cochraine) במהלך מלחמת האזרחים של צ'ילה, 1891

המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) הייתה המלחמה הראשונה בה הופעלו טורפדות בהצלחה. ספינות טורפדו רוסיות הצליחו להטביע כמה כלי שיט טורקיים, הפעם הראשונה בה הוטבעו כלי שיט בידי טורפדו בעל הנעה עצמית (להבדיל ממוקשים ימיים). ב-23 באפריל 1891 הוטבעה הפריגטה "Blanco Encalada" במהלך מלחמת האזרחים של צ'ילה. ספינות הטורפדו החלו זוכות להכרה כאמצעי לחימה משמעותי ונבנו המשחתות הראשונות שנועדו להילחם בהן.

מלחמת רוסיה–יפן (1904–1905) הייתה המלחמה הראשונה בה נעשה שימוש נרחב בטורפדו. הצי היפני הקיסרי והצי הרוסי הקיסרי ירו במהלך המלחמה זה על אוניותיו של זה כ-300 פצצות טורפדו. טורפדות אלו הטביעו אוניית מערכה אחת, שתי סיירות משוריינות ושתי משחתות. זאת, מתוך כ-80 כלי שיט שהוטבעו במלחמה בכל האמצעים. במהלך קרב צושימה, ב-27 במאי 1905, הוטבעה אוניית הדגל הרוסית על ידי טורפדות יפניים; האונייה הרוסית נפגעה קשות לפני כן מאש תותחים, ואדמירל הצי היפני, היהאצ'ירו טוגו, הורה לספינות הטורפדו ולמשחתות להטביעה.

צוללות

ערך מורחב – צוללת

הצוללת עבדולחמיד, הצוללת הראשונה שביצעה ירי טורפדו ב-1886

יכולתן של ספינות הטורפדו להוות איום על אוניות השטח בעזרת כלי הנשק החדש הייתה משמעותית והראתה את העוצמה הגלומה בטורפדו. ואולם, השימוש העיקרי בטורפדו נעשה על ידי צוללות. רעיון הפעלת כלי שיט תת-ימי עלה כבר במאה ה-17, וצוללת ראשונה הופעלה באופן ידני כבר במלחמת האזרחים האמריקנית (וטבעה עם הפעלתה הראשונה). לקראת סוף המאה ה-19 עסקו ממציאים שונים בעולם בבניית סוגים שונים של צוללות; ב-1886 התבצע הירי הראשון של טורפדו מצוללת, בעודה בצלילה. הייתה זו הצוללת טורקית "עבדולחמיד", צוללת שהומצאה ונבנתה על ידי הממציא השוודי ט'ורסטן נורדנפלט (Thorsten Nordenfelt). ואולם, רק בתחילת המאה ה-20 הצליחו ממציאים ומהנדסים להתגבר על הבעיות הסבוכות שהתעוררו בהפעלת צוללות, בעיקר סביב המנועים המתאימים והדרך הנכונה לצלילה ולשיט תת-מימי. צרפת הייתה הראשונה שייצרה דגם אופרטיבי של צוללת, ואחריה ארצות הברית, בריטניה וגרמניה.

מלחמות העולם

ערך מורחב – מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה

הכנות לירי טורפדו בספינת טורפדו גרמנית, מלחמת העולם הראשונה

טורפדו סוג 93 של הצי הקיסרי היפני, שנקרא בצי האמריקני "חנית ארוכה" (Long Lance). הטורפדו המסוים הזה נשלה מן הים לאחר קרב גוודלקנל, והוצג בוושינגטון.

טורפדו סימן 14, שהיה הטורפדו העיקרי של צי ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה.

הסיירת בליכר טובעת מפגיעת שתי טורפדו שנורו ממבצר החוף 'אוסקרבורג' בכיסה למפרץ אוסלו, 9 באפריל 1940.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה נתפסו הצוללות ככלי שתועלתו לא ברורה, ואולם הצוללת והטורפדו יחד הוכיחו את יעילותם הקטלנית כבר בשלביה המוקדמים של המלחמה. הקיסרות הגרמנית ובעלות בריתה עשו שימוש נרחב בטורפדות ששוגרו מצוללות ופגעו פגיעה חמורה בתעבורה הימית ובאספקה לבריטניה. עם זאת, הצוללות נשאו מעט טורפדות יחסית (דגמים מתקדמים לקראת סיום המלחמה נשאו 12 טורפדות), ולכן נעשה שימוש נרחב בתותחי הצוללות. גם מדינות ההסכמה עשו שימוש רב בטורפדות. קרוב לעשרים צוללות גרמניות טובעו על ידי טורפדות שנורו מצוללות בריטיות. ספינות טורפדו של הצי האיטלקי הצליחו להטביע אוניית מערכה של הצי האוסטרו-הונגרי באמצעות שני טילי טורפדו.

תורת הלחימה של אותה תקופה דגלה בהתקנת צינורות טורפדו על כלי שיט מכל הסוגים. בדרך כלל חומשו משחתות, ספינות טורפדו וצוללות בטורפדו, אך לעיתים צוידו גם סיירות ולעיתים נדירות גם אוניות מערכה בטורפדות. תורת הלחימה הימית של אותה תקופה כללה שיגור טילי טורפדו כנגד אוניות השטח של האויב, בעת קרבות ימיים בלב ים. ירי על אוניות סוחר היה אסור על פי המשפט הבינלאומי. על פי החוק יש לעצור את אוניית הסוחר, לבדוק את מטענה, לאפשר לצוות לרדת ממנה ולספק לו אמצעים להגיע לחוף בבטחה, ורק אחר כך להטביע את אוניית הסוחר. מפקד הצוללת הגרמנית U-35, לותאר פון ארנו דה לה פרייר (Lothar von Arnauld de la Perière), שהשיג את מספר ההטבעות הגדול ביותר של מפקדי הצוללות אי פעם, פעל בדרך זו. ואולם, כבר בשלב מוקדם במלחמת העולם הראשונה היה שימוש בטורפדו כלפי אוניות סוחר, שימוש שהלך והעצים עם חידוש לוחמת הצוללות הבלתי מוגבלת על ידי גרמניה, בתחילת 1917.

תקציבם המצומצם של ציי המעצמות בין שתי מלחמות העולם הביא לכך שפיתוח הטורפדות התקדם מעט מאוד, אם בכלל. המעצמה היחידה שהשקיעה בפיתוח טורפדות הייתה יפן, והצי היפני הקיסרי פיתח דגם מתקדם שנקרא "סוג 93" (Type 93). לדגם זה היה טווח ארוך יחסית ואמינות גבוהה. טורפדות מסוג זה הביאו להישגים יפים במלחמת העולם השנייה מול צי ארצות הברית, וזכו לכינוי "חנית ארוכה" (Long Lance). לעומתם, טורפדות של ציים אחרים, כמו הקריגסמרינה של גרמניה הנאצית, הצי המלכותי הבריטי וצי ארצות הברית היו בעלי בעיות אמינות רבות, שהתגלו במהלך המלחמה, ונדרשו חודשים ארוכים לפתרון הבעיות.

למרות זאת, היו כמה חידושים בתקופה זו. כבר בסוף מלחמת העולם הראשונה נהגה הרעיון להטלת טורפדו מן האוויר, על ידי מטוסים. רעיון זה הוביל ליצירתם של מפציצים ייעודיים שנקראו מפציצי טורפדו; עד תום מלחמת העולם השנייה היה זה אחד משלושת הסוגים העיקריים של מטוסי קרב והפצצה שהרכיבו את הכוח האווירי של נושאות המטוסים (בצד מטוסי קרב ומפציצי צלילה).

כמו כן, נעשו ניסיונות שונים בהנעת הטורפדו. חידוש נוסף היה התקנת מרעומים מגנטיים בטורפדו. המתכננים חששו שהטורפדו לא יהיה יעיל כנגד אוניית מערכה, שלה מיגון כבד. בשל כך, תוכננו הטורפדות כך שינועו בעומק מסוים מתחת למים, ויתפוצצו מתחת לשדרית האונייה; הפיצוץ יתרחש כאשר המרעום המגנטי יחוש את הכניסה לשדה המגנטי שיוצר גוף האונייה, והפיצוץ יופעל, בדומה למוקשים מגנטיים. טורפדות כאלו פותחו במקביל ובנפרד על ידי גרמניה, בריטניה וארצות הברית. הפיתוח סבל מקשיים; בכל הדגמים התגלו תקלות במרעומים המגנטיים. בטורפדות שיוצרו בארצות הברית ובגרמניה התגלו תקלות גם במנגנון שמירת העומק. קושי נוסף שלא נחזה, ושהתגלה רק במהלך מלחמת העולם השנייה, היה השפעת השדה המגנטי של כדור הארץ, שהשפיע על השדה המגנטי של האוניות ועל המרעומים המגנטיים. בבריטניה ובגרמניה הצליחו הציים להתגבר על התקלה במהירות, אך בארצות הברית התעכב תיקון התקלה במשך חודשים ארוכים בשל הטלת אחריות הדדית בין הגופים השונים. רק 21 חודשים לפני תום המערכה באוקיינוס השקט הושלם פיתוחו של טורפדו אמריקאי יעיל.

במהלך מלחמת העולם השנייה נעשה שימוש נרחב בטורפדות. ב-9 באפריל 1940, במהלך הפלישה לנורווגיה מוטבעת הסיירת הגרמנית 'בליכר' על ידי 2 טורפדו שנורו ממבצר אוסקרבורג בפתח מפרץ אוסלו. הטבעת הסיירת לא מנעה את כיבוש אוסלו אך נתנה פסק זמן שבו הצליחה משפחת המלוכה לברוח לבריטניה.
צוללות הצי המלכותי הבריטי בים התיכון מנעו העברת אספקה לצבאות מדינות הציר בצפון אפריקה, ומטוסי הצי הטביעו בקרב טאראנטו (בלילה שבין 11 ל-12 בנובמבר 1940) באמצעות טורפדות מוטלים מן האוויר אוניית מערכה איטלקית אחת ופגעו קשות בשתיים נוספות; בכך נוטרל עיקר כוחם הימי של האיטלקים בים התיכון. באוקיינוס האטלנטי הצליחו מטוסים בריטיים מנושאת המטוסים אה"מ ארק רויאל לשגר טורפדו שפגע באוניית המערכה הגרמנית ביסמרק; פגיעת הטורפדו גרמה לאובדן כושר ההיגוי של האונייה הגרמנית ולירידה במהירותה, כך שאוניות המערכה הבריטיות הצליחו ללכוד אותה ולהטביעה.

ערך מורחב – המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945)

אוניית המשא היפנית ניצו מארו (Nittsu Maru) טובעת, לאחר שנפגעה מטורפדו שנורה מהצוללת האמריקאית Wahoo, 21 במרץ 1943

טורפדות היו כלי הנשק העיקרי של הצוללות הגרמניות במערכה באוקיינוס האטלנטי, מערכה שבה הצליחו הגרמנים להטביע כ-3,500 אוניות של בעלות הברית, בתפוסה כוללת של כ-14.5 מיליון טון. באוקיינוס השקט הטביעו צוללות של בעלות הברית, בעיקר מצי ארצות הברית, יותר מ-2,100 אוניות סוחר יפניות, בתפוסה כוללת של קרוב ל-8 מיליון טון; מערכת הצוללות נגד יפן נחשבת לאחד מהגורמים העיקריים לתבוסתה. מנגד רשם לעצמו הצי היפני הקיסרי הצלחה מרשימה כאשר הצליח להפתיע את הצי האמריקני בפרל הארבור ולהטביע 5 אוניות מערכה, רובן בעזרת טילי טורפדו.

אחרי מלחמת העולם השנייה

התפתחותן המהירה של הצוללות אחרי מלחמת העולם השנייה, כחלק מן המלחמה הקרה, חייבה תכנון וייצור טורפדות מהירים יותר, בעלי ראש נפץ משוכלל יותר. אמצעי שיגור הטורפדו השתכללו מאוד גם הם, ונוספו שיטות שיגור חדשות לטורפדו, כמו רקטות נושאות טורפדו, ASROC. בשיאה של המלחמה הקרה צוידו טורפדות גם בראשי נפץ גרעיניים, אך מעולם לא נעשה בהם שימוש מבצעי. כניסתם לשירות של טילי ים-ים דחקה את מקומן של הטורפדות, וכיום השימוש העיקרי בהן הוא בלוחמה נגד צוללות (נצ"ל) וככלי נשק של הצוללות עצמן.

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נעשה שימוש מבצעי מועט בטורפדות. ב-8 ביוני 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, תקפו ספינות טורפדו ומטוסים של צה"ל את אוניית הביון האמריקאית ליברטי, בפצצות ובטורפדות. ב-9 בדצמבר 1971 הטביעה הצוללת הפקיסטנית האנגור את הפריגטה ההודית חוקרי, במהלך מלחמת הודו-פקיסטן. הצוללת אה"מ Conqurer של הצי המלכותי הבריטי הטביעה את הסיירת הארגנטינאית בלגרנו ב-2 במאי 1982, במהלך מלחמת פוקלנד. במלחמת העצמאות של קרואטיה הצליחו כוחות ימיים של קרואטיה לפגוע באמצעות טורפדו בסירת סיור יוגוסלבית. ב-26 במרץ 2010 טבעה הקורבטה הדרום קוריאנית צ'ונן (Cheonan) מפיצוץ לא מוסבר; החקירה שנערכה לאחר מכן הצביעה על כך שהאונייה טובעה על ידי טורפדו שנורה מצוללת צפון קוריאנית ננסית.

מבנה, תכונות ומאפיינים

אורכם של טילי טורפדו הוא 3.5 עד 7 מטרים, ומשקלם נע מכמה מאות קילוגרמים עד קרוב לשתי טונות. ככלל, טורפדו נראה כגליל גדול, שבירכתיו מדחפים. חרטומם של הטורפדות הראשונים היה מחודד, אך כבר בשלב מוקדם הועדף חרטום מעוגל. הקפדה על מבנה הידרודינמי טוב ככל האפשר היא חיונית, כדי לאפשר לטורפדו יכולת תמרון ותנועה; תצורה הידרודינמית מסייעת לטורפדו גם להגיע לטווח מרבי ולנצל בצורה מיטבית את מאגר הדלק שבו. כדי לסייע לטורפדו לתמרן מותקנים בו גם משטחי ניהוג.

ראש הקרב של הטורפדו מכיל חומר נפץ, המועשר בדרך כלל באלומיניום; העשרה זו יוצרת פיצוץ תת-מימי בעל עוצמה רבה יותר. עד שנות ה-50 של המאה ה-20 נעשה שימוש בטורפקס. כיום חומר הנפץ שבו נעשה שימוש בטורפדות הוא PBX. במהלך המלחמה הקרה נבנו טורפדות בעלי ראש קרב גרעיני, אך לא נעשה בהם מעולם שימוש מבצעי. טורפדות קלים נושאים לעיתים ראש קרב בעל מטען חלול, במיוחד בטורפדות שנועדו לפגוע בצוללות.

ראש הקרב מופעל באמצעות מרעום הקשה המופעל בעת מגע עם המטרה, או באמצעות מרעום קרבה המפעיל את ראש הקרב כאשר הטורפדו קרוב למטרה; מרעום קרבה מגנטי מופעל באמצעות השדה המגנטי של המטרה, ומרעום קרבה אקוסטי פועל באמצעות החזר גלי קול, במנגנון סונאר.

סוגים וקטרים

ברוב ציי העולם נהוגים כיום טורפדות משני סוגים עיקריים:

• טורפדו קל - טורפדו במשקל וקוטר יחסית קטן יותר, המיועד בעיקר לתקיפה מטווח קצר, בעיקר על ידי מטוסים;
• טורפדו כבד - טורפדו במשקל כבד ובעל קוטר גדול יחסית, המיועד לירי לטווח רחוק, בעיקר על ידי צוללות.

יש חשיבות לקוטרו של צינור הטורפדו, בין אם זה מותקן על סיפון אונייה או בצוללת. בדומה לתותחים (אם כי ישנם הבדלים), קוטר הטורפדו הוא הגורם העיקרי בסיווגו. גורמים אחרים בסיווג הטורפדו הם אורכו ומשקלו. בטורפדו שנועדו להטלה מכלי טיס, הגורמים המשמעותיים הם משקל הטורפדו, דרך העמסתו על כלי הטיס, ומהירות שיגורו. ההבדל בין טורפדות אוויריים לטורפדות ימיים אינו חד משמעי, וישנן אוניות המצוידות בצינור טורפדו שיכול לירות טיל שנועד בעיקר להטלה ממטוס.

בציי העולם כיום מקובלים טורפדות בכמה קטרים:

• 12.75 אינץ' (323.8 מ"מ) - הקוטר המקובל כיום לטורפדות קלים;
• 15 אינץ' (381 מ"מ) - הקוטר שהיה מקובל בספינות הטורפדו של הצי הרוסי הקיסרי במלחמת רוסיה–יפן, ב-1905. לאחר המלחמה הוגדל הקוטר ל-18 אינץ' (457.2 מ"מ).
• 16 אינץ' (406.4 מ"מ) - קוטרם של טורפדות נגד צוללות של הצי הסובייטי, שהותקנו על צוללות התקיפה הראשונות של צי זה, מסדרות הוטל, אקו, ודלתא (על פי שמות הקוד של נאט"ו).
• 17 אינץ' (431.8 מ"מ) - הקוטר שהיה מקובל בצי היפני הקיסרי במהלך מלחמת העולם השנייה. קוטר זה היה מקובל גם בצי המלכותי האיטלקי באותה תקופה. יש המגדירים קוטר זה כ-18 אינץ' (457.2 מ"מ).
• 19 אינץ' (482.6 מ"מ) - קוטרו של הטורפדו המתביית הראשון של צי ארצות הברית, שכונה FIDO.
• 21 אינץ' (533.4 מ"מ) - הקוטר המקובל לטורפדות כבדים. זה היה קוטר לטורפדות של ציי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, צוללות הצי הקיסרי היפני, צוללות הקריגסמרינה, נאט"ו, וצוללות הצי הסובייטי והצי הרוסי.
• 550 מ"מ (כ-21.7 אינץ') - הקוטר שהיה מקובל בצי הצרפתי עד להצטרפות צרפת לנאט"ו (לאחר ההצטרפות נעשתה סטנדרטיזציה והקוטר הותאם לקוטר המקובל בנאט"ו, 21 אינץ').
• 24 אינץ' (609.6 מ"מ) - קוטרם של חלק מהטורפדות של הצי היפני הקיסרי, בעיקר של הטורפדו סוג 93 "חנית ארוכה" (Long Lance), אחד הטורפדות המוצלחים ביותר במלחמת העולם השנייה.
• 650 מ"מ (כ-25.6 אינץ') - הקוטר הגדול ביותר בשימוש בצי הרוסי. צינורות טורפדו בקוטר זה מותאמים גם לירי טורפדות בקוטר 21 אינץ'.

בצוללות גרעיניות קיימים גם צינורות בקוטר גדול יותר: 660 מ"מ (25.9 אינץ'), 762 מ"מ (30 אינץ'), ו-916 מ"מ (כ-36 אינץ'). אלה נועדו לירי חימוש בעל קוטר גדול, כמו טילי שיוט. ניתן לירות מצינורות אלה גם טורפדות בקוטר הסטנדרטי, 21 אינץ'.

מנועים

אוויר דחוס

הטורפדו הראשון, של וייטהד, הונע באמצעות אוויר דחוס. האוויר נדחס בלחץ של 2.55 מגה פסקל, 370 PSI. עם שחרורו הניע האוויר הדחוס מנוע בוכנה שסובב מדחף במהירות של כ-100 סיבובים לדקה. טורפדו זה היה יכול להגיע לטווח של כ-180 מטרים, במהירות של 6.5 קשר, כ-12 קמ"ש. בדגמים מאוחרים יותר הוגדל מאגר האוויר הדחוס וכך הוגדלו הטווח והמהירות. ב-1906 ייצר וייטהד טורפדות בעלי טווח של קרוב ל-1,000 מטרים, שנעו במהירות ממוצעת של כ-35 קשר, כ-65 קמ"ש.

ככל שעלה הלחץ בו היה האוויר הדחוס, כן ירדה במהירות הטמפרטורה שלו כאשר שוחרר והתפשט, והדבר גרם לקפיאה במנוע. כדי לפתור בעיה זו חומם האוויר הדחוס על ידי מי ים כאשר שוחרר. מעבר למניעת הקפיאה, סייע החימום להגדיל את התפשטות האוויר, ולפיכך היה המנוע יעיל יותר.

טורפדות מחוממים

חימום האוויר הדחוס בעזרת מי ים הוביל לרעיון שניתן לחמם את האוויר על ידי הזרקת דלק נוזלי, כמו קרוסין, אל תוך האוויר והצתתו. בדרך זו יתחמם האוויר מאוד, יתפשט במידה רבה, ויצור עוצמה רבה בהרבה להנעת הטורפדו. טורפדות שהונעו בדרך זו נקראו "טורפדות מחוממים", והראשונים שבהם יוצרו על ידי וייטהד ב-1904. שכלול נוסף של הטורפדות המחוממים היה קירור תא השריפה (Combustion Chamber), שבו מתחוללת הצתת הקרוסין על ידי מי ים. כאשר הדלק מוצת בתא השריפה עולה בו מאוד הטמפרטורה ומשלב מסוים לא ניתן לבצע בו הצתה נוספת. קירור התא מאפשר הצתות נוספות וכך מייעל את התהליך. בנוסף, האדים הרבים הנוצרים בעת קירור התא מהווים גורם נוסף המניע את מנוע הטורפדו, וכך מגבירים את עצמתו. טורפדות שהותקן בהם חידוש זה נקראו "חימום רטוב" (Wet Heaters), וטורפדות שבהם לא הותקן שכלול זה נקראו "חימום יבש". רוב הטורפדות שהופעלו בשתי מלחמות העולם היו טורפדות של חימום רטוב.

חמצן דחוס

כמות הקרוסין שיכול הטורפדו לשאת תלויה בכמות החמצן שבה יישרף. באוויר יש רק כ-21% חמצן, ובהתאם ניתן לשאת רק כמות מסוימת של קרוסין. מהנדסים ביפן פיתחו בין שתי המלחמות את הטורפדו מסוג 93, שהונע על ידי חמצן טהור מרוכז. טורפדו זה, שנקרא על ידי בעלות הברית "חנית ארוכה" (Long Lance) היה הטורפדו הטוב ביותר במלחמת העולם השנייה. חסרונו הגדול של טורפדו זה היה פגיעותו הרבה: על אף שהחמצן עצמו אינו בוער, הוא מסייע ומאיץ בעירה קיימת, ולפיכך פיצוץ באונייה עלול היה לגרום לפיצוץ משני בטורפדות, כפי שאכן קרה. גרמניה ערכה ניסויים בטורפדות שהיו מונעים במימן על חמצני, על פי אותה תפיסה.

הנעה באמצעות תיל

טורפדו ברנאן. ניתן לראות את שני התופים שעליהם הסליל בחלק הטורפדו שמכסהו הוסר

ב-1877 המציא האוסטרלי לואיס ברנאן (שהיה ממוצא אירי) טורפדו שהונע באמצעות תיל. בתוך הטורפדו היו שני סלילים של תיל, שהיו מחוברים לכננות על החוף. כאשר הכננת משכה את התיל מהתוף, הסתובב התוף וסובב את המדחף, וכך הונע הטורפדו. המפעיל שלט מן החוף בתנועת הטורפדו באמצעות ויסות מהירות תנועת הכננות. מערכות כאלה נרכשו על ידי צבא בריטניה ושימשו להגנת חופים בין השנים 1887 ל-1903. מהירותו של טורפדו כזה הייתה כ-25 קשר (46 קמ"ש) והטווח היה יותר מ-2,400 מטרים.

גלגל תנופה

כאמור לעיל, בסוף המאה ה-19 הוכנס לשימוש צי ארצות הברית טורפדו שהומצא על ידי לוטננט קומנדר ג'ון האוול. טורפדו זה הונע באמצעות גלגל תנופה כבד: לפני שיגור הטורפדו היה צריך לסובב את הגלגל במהירות רבה (10,000 עד 12,000 סיבובים לדקה), והאנרגיה שהייתה צבורה בו הניעה את המדחפים והביאה את הטורפדו לטווח של כ-370 מטרים, במהירות 25 קשר, כ-46 קמ"ש. יתרונו של טורפדו זה היה בכך שלא הותיר אחריו שובל של בועות אוויר, כמו הטורפדו המונע באוויר דחוס. היעדר השובל מנע מהאונייה המותקפת את האפשרות לזהות את הטורפדו המתקרב ולנקוט באמצעי חמיקה. לגלגל התנופה היו תכונות של גירוסקופ, וכך נע בעומק קבוע מתחת לפני המים. טורפדו זה היה רועש מאוד, והיה צורך בכננות גדולות כדי לסובב את גלגל התנופה; חסרונות אלה לא תוקנו, ולאחר שיוצרו 50 יחידות עבר הצי האמריקני להשתמש בטורפדות שהונעו באוויר דחוס.

מצברים

ב-1873 בנה הממציא השוודי-אמריקאי ג'ון אריקסון טורפדו בעל הנעה חשמלית. הטורפדו חובר לחוף בכבל ארוך, מכיוון שלא היו באותה תקופה מצברים בעלי יכולת מתאימה. מספר טורפדות נוספות נבנו על פי אותו עיקרון, ביניהם הטורפדו של נורדפלט שהוזכר לעיל. הנחיית טורפדו זה נשלטה מהחוף על ידי אותות חשמליים שהועברו בכבל. גרמניה השיקה טורפדו חשמלי מונע במצברים לפני מלחמת העולם השנייה, שסימנו היה G7e. הטורפדו החשמלי היה איטי יותר ממקבילו, G7a, שהיה מונע באוויר דחוס. ואולם, הטורפדו החשמלי לא הותיר אחריו שובל, והיה זול בהרבה. המצברים של דגם G7e היו מצברי אבץ-פחם נטענים, שהיו רגישים לזעזועים ודרשו תחזוקה רבה. כדי להשיג תוצאות מיטביות היה צורך לחמם אותם לפני שיגור. טורפדו ניסיוני שסימנו היה G7ep עשה שימוש במצברים ראשוניים (שאינם נטענים).

ארצות הברית ייצרה במהלך מלחמת העולם השנייה טורפדו שנועד ללוחמה בצוללות. טורפדו זה נקרא סימן 24 או FIDO, ומערכת ההנעה שלו הייתה חשמלית. הטורפדו היה בעל הנחיה אקוסטית, ונועד להטלה מן האוויר. לאחר שהוטל למים סרק ראש הביות של הטורפדו אחרי אותות המגיעים מצוללות אויב, התביית עליהם ונע לעברם. לאחר המלחמה יוצר בארצות הברית טורפדו חשמלי, סימן 18, שהיה למעשה העתק משופר של הטורפדו הגרמני, עם מצברים משופרים. טורפדות מודרניים מצוידים במצברי כסף אבץ, שאינם דורשים תחזוקה וניתן לאחסנם במשך שנים רבות ללא טיפול.

אמצעי הנעה חדישים

טורפדות של הצי הסובייטי הונעו בהצלחה בעזרת רקטות, וכיום זהו אמצעי ההנעה לטורפדות גרמניים ורוסיים הנעים במהירות רבה במִיעוּר על, סופר קביטציה. טורפדות מודרניים מונעים במגוון אמצעי הנעה, ובהם טורבינת גז, מונופרופלנטים (צירוף של שני חומרים היוצרים תגובה כימית היוצרת הנעה; חומרים אלה מאוחסנים באותו מכל ללא התרחשות תהליך כימי, ומונעים רק ברגע מסוים), ועוד.

אמצעי הנעה

הטורפדו של וייטהד היה מצויד במדחף יחיד. כדי לייצב את מסלול השיוט של הטורפדו הותקן בו סנפיר גדול. הצורך בסנפיר כזה התייתר כאשר הוחל בהתקנת שני מדחפים המסתובבים בכיוונים הפוכים. הטורפדות הראשונים הונעו במדחפים בעלי שלושה להבים, ומאוחר יותר הותקנו בהם מדחפים בעלי ארבעה להבים. בטורפדות מודרניים נעשה לעיתים קרובות שימוש במשאבת סילון כדי לצמצם את הרעש שיוצר המדחף.

טורפדות חדשניים יוצרים מיעוּר על, סופר קוויטציה, על ידי שיגור הטורפדו בסיוע רקטה. ראש הטורפדו מתוכנן כך שכאשר יחדור למים במהירות רבה, תנועת המים סביב הטורפדו תביא לכך שלחץ המים ירד עד כדי כך שיהיה נמוך מלחץ האדים שלהם. כך נוצרת מעין בועת גז שבתוכה נע הטורפדו, והתנגדות המים נעלמת. בדרך זו יכול הטורפדו להגיע למהירות גבוהה מאד: טורפדות מודרניים שאינם משתמשים בטכנולוגיה כזו מגיעים למהירות של כ-100 קשר, כ-190 קמ"ש; ואילו טורפדות המונעים במיעור על, סופר קוויטציה, עשויים להגיע למהירות העולה על 200 קשר, כ-370 קמ"ש.

הנחיה

ניתן לירות טורפדו ישירות לכיוון המטרה, כפי שיורים קליע, או להנחות את הטורפדו אל המטרה באמצעים שונים. אמצעים אלה יכולים להיות אמצעי ביות שמנחים את הטורפדו אוטונומית אל המטרה, או דרך לשליטה מרחוק על מסלול השיוט על ידי מפעיל הטורפדו.

ירי ללא הנחיה

שרטוט של פתרון ירי לטורפדו ללא הנחיה

הטורפדו שהומצא על ידי האוסטרלי ברנאן, שהוזכר לעיל, הונע על ידי שחרור כבלים מסלילים שהיו על הטורפדו; שחרור הסלילים על ידי המפעיל שעל החוף איפשר שליטה על כיוון השיוט. ואולם, התשתית שנדרשה לצורך הפעלה זו הייתה מורכבת ולא התאימה להתקנה על כלי שיט. זו הייתה השיטה היחידה להנחיה שהייתה בשימוש בעשורים הראשונים להפעלת טורפדו; עד אמצע המאה ה-20 נורו טורפדות ללא הנחיה. היבטי השיוט של הטורפדו שעליהן בכל זאת הייתה שליטה כלשהי היו עומק השיוט ושמירה על שיוט בקו ישר. ספינות טורפדו, צוללות קטנות ומפציצי טורפדו נאלצו להתקרב למטרתם במסלול התנגשות, לשגר את הטורפדו מקרוב ואז לחמוק, תחת אש הגנתית כבדה.

צוללות וכלי שיט גדולים יותר נשאו אמצעי בקרת אש מתוחכמים יותר, שמטרתם לחשב את מסלול הירי ולהגיע לסיכוי פגיעה טוב. שולחנות התוויה (Plotting Table), מעין מחשבים מכניים, יחד עם סרגלי חישוב ייעודיים, איפשרו לשקלל את הטווח למטרה, את מהירותה ונתיבה, יחד עם המהירות והנתיב של כלי השיט היורה, ומהירותו של הטורפדו ומאפיינים אחרים שלו. כל אלה יחד סיפקו פתרון ירי, שעל פיו נורה הטורפדו. במלחמת העולם השנייה כבר היו לרשות כל הצדדים מחשבי ירי אלקטרו-מכניים אוטומטיים. למרות זאת, מפקדי הצוללות נדרשו להיות בעלי היכולת לחשב בעצמם, ללא עזרה מכנית, את פתרון הירי הדרוש, כגיבוי למצב שבו מחשב הירי ייצא מכלל פעולה (מצב שאירע מדי פעם). מפקדים אלה וקציניהם הוותיקים היו יכולים, על סמך ניסיונם העשיר, לשקלל את כל הנתונים ולבצע את החישוב הטריגונומטרי בעצמם.

כאשר הצוללת נתקלה במטרה בעלת חשיבות רבה (אוניית משא חשובה כמו מכלית או אוניית מלחמה מרכזית, כמו אוניית מערכה או נושאת מטוסים), היה המפקד מורה לירות מטח של כמה טורפדות, פרושים במניפה, כדי להעלות את סיכויי הפגיעה. גם מול שיירה נהגו מפקדי הצוללות לירות פרישה של טורפדות. גם בהתקפה של ספינות טורפדו או מפציצי טורפדו היו הכלים מתפרשים בקשת, כדי ליצור מניפת ירי כזו. אל מול ירי מרובה שכזה היו כלי השיט המותקפים פונים ב-90° מנתיבם המקורי, כדי להתרחק במהירות ככל האפשר מכלי השיט היורה ומן הטורפדות. זאת, כדי לצמצם את גודל המטרה וכדי לנצל את הטווח המוגבל של הטורפדות, שמלאי הדלק שלהם היה אוזל במהירות. אפשרות שנייה הייתה הפוכה: לפנות ב-90° לכיוון כלי השיט היורים, כדי לתקוף אותם. בקרב יוטלנד, ב-31 במאי 1916, הורה מפקד ה"גרנד פליט" הבריטי, אדמירל ג'ון ג'ליקו לאוניותיו לפנות ב-90° ולהתרחק ממטח הטורפדות שנורה עליהן; מבקריו טענו לאחר הקרב שהיה עליו לפנות בכיוון ההפוך ולתקוף את צי הים הפתוח הגרמני; הפנייה לאחור עלתה לג'ליקו, לטענת המבקרים, באיבוד ההזדמנות להשמיד את הצי הגרמני.

ירי מטחי טורפדו מעלה את סיכויי הפגיעה, אבל מצד שני הוא בזבזני ומצמצם את משך הזמן בו יכולה הצוללת לשהות בסיור מבצעי. מערכת הנחיה טובה מעלה מאוד את סיכויי הפגיעה של טורפדו יחיד ולפיכך מאפשרת לצוללת לפגוע במספר רב בהרבה של מטרות. הניסיון המבצעי העלה אם כן את הצורך ביצירת מערכות הנחיה כאלה.

הנחיה וביות

טורפדו גרמני ממלחמת העולם השנייה, מדגם G7a

התכנון המקורי של לופיס מסוף המאה ה-19 כלל מערכת הנחיה לטורפדו, באמצעות חבלים. ואולם, רק בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלו להיכנס מערכות הנחיה יעילות לטורפדות. כיום מונחים טורפדות מודרניים באמצעות תיל דק המחבר אותם לספינת האם, ובדרך זו ניתן להזין להם את הנתונים ממערכות בקרת האש הממוחשבות.

במהלך מלחמת העולם השנייה הכניס הצי הגרמני לשירות את הטורפדו מטיפוס Zaunkönig T-5, או G7es. היה זה הטורפדו הראשון שהייתה לו יכולת התבייתות אקוסטית: ראש הביות של הטורפדו עקב אחרי הקולות שהשמיעו מדחפי האוניות, והתביית עליהם לפגיעה. ביות מסוג כזה נקרא ביות סביל, פסיבי, מכיוון שראש הביות אינו יוצר קולות משלו אלא "מקשיב" בלבד. ראשי ביות פעילים, אקטיביים, מסוגלים גם לשגר צליל (פינג) לכיוון המטרה, ולהתביית עליה על פי ההחזר. אפשרות אחרת היא שיגור פינג על ידי אוניית האם לכיוון המטרה, וביות הטורפדו עצמו על פי ההחזר. חסרונו של הביות הפעיל הוא בכך שהצליל המשוגר חושף את הטורפדו או את ספינת האם. ישנם מצבים שבהם ראש הביות הוא חצי פעיל: הטורפדו משוגר אל המיקום הידוע האחרון של המטרה או אל המיקום המשוער שלה, כפי שחושב על ידי מערכת בקרת האש של אוניית האם. כאשר הטורפדו מגיע לטווח פגיעה משגר ראש הביות אותות כדי "להאיר" את המטרה ולקבע את מיקומה המדויק.

שיטת ביות נוספת היא על ידי התבייתות הטורפדו על השובל שמותירה אחריה האונייה. ראש הביות של הטורפדו מצויד בחיישנים המזהים את המערבולות במים הנוצרות כאשר האונייה עוברת. הטורפדו מתביית עליהן ונע מצד לצד עד הפגיעה באונייה עצמה. הצי הסובייטי פיתח את הטורפדות מדגם 53–65, שנועדו במיוחד לזהות את השובל שמותירות אחריהן נושאות המטוסים של צי ארצות הברית. החיסרון בביות מסוג זה הוא הקושי של ראש הביות לזהות את הכיוון שאליו נעה האונייה.

טורפדות מודרניים מצוידים במגוון חיישנים ובתוכניות ניהוג ובקרה. מחשבי הירי בכלי השיט היורה מזינים לטורפדו את נתוני המטרה ותוכניות שיוט וירי שונות, והטורפדו פועל על פיהן. מערכת הניהוג והבקרה בטורפדו מסוגלת להניע את הטורפדו במסלול חיפוש אחר המטרה, לדוגמה; במקרה של החטאה יכול הטורפדו לשוב ולתקוף שוב, באופן עצמאי.

אמצעי נגד

מאז המצאתו היווה הטורפדו נשק מסוכן כנגד כלי שיט, וראשי הציים הגדולים החלו לחפש אמצעי נגד כבר בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19. האתגר העיקרי שהציב הטורפדו היה פגיעתו מתחת לקו המים, בחלק של האונייה שבדרך כלל לא היה משוריין. ניתן היה להוסיף שריון לאונייה גם בחלק זה, אך הדבר היה מגדיל את משקלה ומכביד על תנועתה. בשל כך, היה צורך באמצעים אחרים.

תמרון

האמצעי הפשוט ביותר כנגד הטורפדו הוא תמרון של כלי השיט המותקף. אמצעי זה היה יעיל בעיקר כנגד טורפדות ללא הנחיה. כאמור לעיל, הטורפדו היה נורה בדרך כלל כלפי המימד הרחב של כלי השיט, ולפיכך פנייה ב-90° מנתיב השיט הייתה מפנה אל הטורפדו את המימד הצר ומעלה מאוד את הסיכוי להחטאה. התרחקות מכלי השיט היורה הייתה מועדפת, בדרך כלל, כיוון שכך גם הוגדל המרחק שעל הטורפדו היה לעבור, והסיכוי שמלאי הדלק המניע את אמצעי הלחימה ייגמר היה גדול. מאידך, פנייה כזו הייתה מנתקת בדרך כלל את המגע עם כלי השיט היורה ומאפשרת לו לחמוק. לפיכך, היו מי שהמליצו לפנות בכיוון כלי השיט היורה, עם כל הסיכון שבכך.

התמרון היה אפשרי רק אם הטורפדו זוהה מראש. לפיכך היו בעת מלחמה צופים בכל אונייה שחיפשו ללא הרף את השובל של טורפדו מתקרב. ללא זיהוי הטורפדו לא ניתן לנקוט אמצעי נגד זה, ולפיכך התקפות טורפדו בלילה היו יעילות בהרבה. בנוסף, טורפדות משוכללים יותר שלא יצרו שובל בעת תנועתם היו (ועודם) מסוכנים בהרבה, ולא ניתן לחמוק מהם באמצעות תמרון.

רשתות טורפדו

רשתות טורפדו פרושות סביב אה"מ הוטספור (HMS Hotspur), כנראה סוף המאה ה-19

אמצעי פיזי שננקט החל מסוף המאה ה-19 היו רשתות טורפדו (Torpedo net). היו אלה רשתות מתכת כבדות (כ-25 ק"ג למ"ר) שנתלו על מוטות עץ ארוכים. המוטות, באורך כ-15 מטרים, נפרשו מצידי האונייה במאוזן, וכך יצרו סביב האונייה רשת מגן שהקיפה אותה מכל עבר. כאשר נורה אל עבר האונייה טורפדו, הוא היה נתקע ברשת ולא מגיע לאונייה; גם אם התפוצץ, היה הפיצוץ מרוחק מדפנות האונייה והנזק שנגרם היה מצומצם. במלחמת רוסיה–יפן הצליחו רשתות כאלה לבלום התקפת טורפדו של משחתות יפניות על אוניות הצי הרוסי הקיסרי. הרשתות יעילות כאשר האונייה נמצאת בנמל או במצב נייח; כאשר האונייה בתנועה הרשתות מקופלות.

כדי להתגבר על הרשתות הותקנו בטורפדות מעין מגזריים או אמצעים אחרים לפריצת הרשתות, אך אלה לא עלו יפה. ואולם, ככל שעלתה מהירותן של הטורפדות ירדה האפקטיביות של הרשתות; טורפדו מהיר היה בעל עוצמה מספיקה לקרוע את הרשת ולהגיע למטרתו. במערכת הדרדנלים ב-1915 הצליחו צוללות גרמניות להטביע אוניות מלחמה של מדינות ההסכמה, אף על פי שאלה היו מוגנות ברשתות טורפדו. אמצעי נוסף כנגד הרשתות היה ירי של מטח טורפדו, שמולו לא היו הרשתות יכולות לעמוד. בשל כך, דעך השימוש ברשתות אלה. ואולם, השימוש ברשתות אלה כדי להגן על אוניות בנמל מצוללות וטורפדות מאוישים נמשך עד היום.

בליטות וחגורות טורפדו

אה"מ גלאטון (HMS Glatton) במבדוק יבש. ניתן לראות את בליטת הטורפדו המתמשכת לאורך חלק נכבד מאורכה של האונייה

כדי לצמצם ואף לנטרל את הפיצוץ שגורם הטורפדו הותקנו באוניות, החל מ-1914, "בליטות טורפדו" (Torpedo Bulge, או Anti Torpedo Bulge. נקרא גם Torpedo Blister). הבליטות, כפי ששמן מלמד, צמודות לגוף האונייה מתחת לקו המים, בחלקו החיצוני של גוף האונייה. הבליטה מלאה באוויר ובמים, ומטרתה לנטרל את ההתפוצצות שגורם הטורפדו: הבליטה סופגת את רוב ההלם והנזק מן הפיצוץ, והצפתה אינה גורמת לנזק לגוף האונייה עצמו. הבליטה מחולקת למדורים, כך שפגיעה בחלק אחד אינה מציפה את כולו.

בליטות טורפדו הוכיחו את יעילותן במהלך מלחמת העולם הראשונה. חסרונן העיקרי הוא בהאטה שהן גורמות למהירות האונייה: הבליטות מגדילות את רוחבה של האונייה ולפיכך מאטות אותה, שכן המהירות היא תולדה של היחס בין רוחבה ואורכה של אונייה. בין שתי המלחמות עברו מתכנני אוניות לבניית מדורים בתוך גוף האונייה, שישמשו לאותה מטרה. מדורים אלה נקראו "רצועת (או אזור) טורפדו" (Torpedo Belt). הייתה זו מערכת מורכבת של מדורים שנועדו לאותה מטרה: לספוג את הפיצוץ ואת הזעזוע ולמנוע נזק לגוף כלי השיט.

בליטות הטורפדו ואזור הטורפדו איבדו את יעילותם כאשר הטורפדות החלו להיות מצוידים במרעומים מגנטיים, כאמור לעיל. המרעום המגנטי מופעל כאשר הטורפדו מגיע אל מתחת לגוף האונייה ואינו זקוק למגע ישיר. בשל כך, בליטת הטורפדו אינה יכולה לסייע.

אמצעי הטעייה וחתימה אקוסטית

כדי להתגבר על טורפדות בעלי ראש ביות הומצאו אמצעים שונים שנועדו להטעות את ראש הביות. כאשר החלו צוללות גרמניות להשתמש בטורפדות בעלי ראש ביות אקוסטי שהתביית על הרעש שיצרו מדחפי הספינות, החלו בעלות הברית להשתמש באמצעי הטעיה שייצר רעש רב יותר. אמצעי זה (שנקרא "פוקסר", Foxer) הורכב מכמה צינורות חלולים ומחוררים במשקל 1,360 ק"ג, שנגררו מאחורי האונייה, במרחק כ-200 מטרים. המים זרמו דרך הצינורות והחורים שבהם ויצרו רעשי קוויטציה, שהטעו את הטורפדות המתקרבים. הרעש שיצר המתקן היה גדול, על פי ההערכה, פי 10 עד 100 מזה של מדחפי האונייה.

למרות זאת, היו מספר חסרונות במתקן. המתקן נשחק במהירות, ובנוסף הרעש התת-מימי שיצר היה גדול עד כדי כך שלמעשה שיתק את פעולת הסונאר של האונייה, וחשף למרחק רב את התקדמותה של השיירה. חיסרון נוסף היה שלא ניתן היה לגרור אותו במהירות העולה על 14 קשרים. למרות חסרונות אלה היה המתקן יעיל למדי.

ציים מודרניים מפעילים גם כיום מתקנים שונים להטעיית טורפדו מאיים, בהם AN/SLQ-25 Nixie בצי ארצות הברית, היוצר רעשים דומים לאלה של המנועים והמדחפים של האונייה, Maareech ATDS של הצי ההודי, SSTD של הצי הבריטי, מערכת ATDS של רפא"ל, ועוד. מעבר לאמצעי ההטעייה, עושים מתכנני אוניות מאמצים רבים כדי לצמצם את החתימה האקוסטית של כלי השיט, וזאת על ידי צמצום רעש המנועים ככל הניתן, שימוש במנועים ומדחפים המייצרים מעט רעש ככל האפשר, מניעת רעשי קוויטציה מן המדחפים, שיפור תצורת גוף האונייה, ועוד.

פלטפורמות ואמצעי שיגור

• 
  מפציץ טורפדו מדגם גראמן TBF אוונג'ר מטיל טורפדו סימן 13. סוף 1942 או תחילת 1943.
• 
  ירי טורפדו תרגול ממשחתת של צי ארצות הברית, 2008.
• 
  טיל טורפדו 18 אינץ' על מתקן להטלת טורפדו, שהיה בשימוש טרפדות חיל הים הישראלי
• 
  ירי טורפדו 21 אינץ' אימונים מאח"י יפו (ק-42), 1961.

ניתן לשגר טורפדות מאוניות, צוללות, מטוסים ומסוקים. ישנם גם מתקני הגנת חופים מסוימים שלהם אפשרות לשגר טורפדו אל כלי שיט מתקרבים. קיימים סוגים של מוקשים ימיים המתוכנתים לשגר טורפדו אל כלי שיט שזיהו בעזרת חיישנים שונים.

ישנן כמה דרכים בהן ניתן לשגר טורפדו:

• הטלה - הטורפדו נמצא במתקן, מטול, ממנו מושלך הטיל למים. המתקן יכול להיות ממוקם על גבי ספינה - בדרך כלל ספינה קטנה - או צוללת, וכן יכול להיות מתקן על מטוס או מסוק. הטורפדו נופל למים בנפילה חופשית ומתחיל את שיוטו לקראת המטרה.
• ירי מצינור טורפדו - צינורות הטורפדו (הקרויים גם "צמ"ט", צינור מטיל טורפדו) ממוקמים על סיפון אונייה; הצינור יכול להיות חלק מדוכן, צירוף של כמה צינורות, לעיתים קרובות בעל יכולת צידוד. הטורפדו נורה מתוך הצינור באמצעות אוויר דחוס או מטען הודף.
• ירי מצינור טורפדו תת-מימי - בדרך כלל בצוללת, אם כי היו גם אוניות עם צינורות טורפדו כאלה. פתח הצינורות הללו נמצא מתחת למים; הטורפדו מוכנס לצינור השיגור מתוך כלי השיט, והצינור נסגר מתוך כלי השיט. הצינור מוצף במים, הפתח החיצוני נפתח, והטורפדו משייט החוצה או נהדף על ידי סילון מים.
• ירי באמצעות טיל - הטורפדו משוגר על גבי טיל המונע ברקטה או במנוע מגח סילון. הטיל נורה מספינה, חודר למים ושם נפרד הטורפדו מן הטיל וממשיך למטרתו.

אוניות

הטורפדות של וייטהד תוכננו לשיגור מתחת למים, אך הצי הבריטי התאים את השיגור למתקני שיגור על מימיים, דבר שהטריד מאוד את מהנדסי וייטהד - הם חששו שהטורפדות ייפגעו בשיגור בדרך זו, חשש שהתבדה. צינורות השיגור מוקמו בחרטום האוניות, או לאורך דפנותיה. הטורפדו שוגר בעזרת אוויר דחוס, ומאוחר יותר בעזרת מטען הודף. בספינות טורפדו שוגר הטיל למים בעזרת מתקן שהטיל את הטורפדו לים. בספינות טורפדו של הצי הבריטי במלחמת העולם הראשונה הוטלו הטורפדות למים בירכתי הספינה באמצעות מעין מסילה, ונדחפו עליה באמצעות מטען הודף. הטורפדו שוגר הפוך, כדי שחרטומו יהיה לכיוון תנועת הסירה, ולפיכך היה על ספינת הטורפדו לחמוק במהירות כדי שהטורפדו לא יפגע בה.

בין שתי מלחמות העולם פותחו כַּנוֹת שעליהן הותקנו כמה צינורות טורפדו. כנות אלה נקראות דוכני טורפדו, והן בעלות יכולת צידוד ונושאות כמה צינורות טורפדו - שניים, שלושה ואף חמישה, בקוטר 21 עד 24 אינץ' (533 - 610 מ"מ). משחתות נשאו שניים או שלושה דוכנים מעין אלה, וכך היו חמושות במספר רב של צינורות טורפדו. בצי היפני הקיסרי שוכללו דוכנים אלה עוד יותר: הורכב עליהן שריון להגנה מפני רסיסים ומנגנון לטעינה מחדש של טורפדות (באף צי אחר לא היה מנגנון כזה), וכך הפכו הכנות למעשה למעין צריחים. ספינות טורפדו נשאו את צינורות הטורפדו על סיפון, כשהם מכוונים לקדמת האונייה או מוטים בזווית מעט הצידה.

שיטת ירי הטורפדו כיום היא בעיקרה אותה שיטה: ירי מכנה הנושאת כמה צינורות טורפדו, הממוקמת על הסיפון, אם כי ישנן מערכות לירי טורפדו הממוקמות בסיפונים נמוכים יותר. כל מערכות השיגור כיום מחוברות למערכות בקרת האש של האונייה היורה, המזינות לטורפדו את נתוני הירי.

צוללות

פתח של צינור טורפדו על הצוללת הגרעינית הצרפתית לה רידאוטבל (Redoutable)

ירי טורפדות מצינורות הטורפדו בצוללת נעשה בעבר בעזרת אוויר דחוס או מגח הידראולי. תהליכים אלה יוצרים רעש רב שעלול לחשוף את מיקומה של הצוללת. בצוללות מודרניות משוגר הטורפדו בכוחות עצמו: הפתח החיצוני נפתח והטורפדו משייט למטרה בעזרת מנועיו. אפשרות אחרת היא שיגור בעזרת סילון מים.

בצוללות הראשונות היו צינורות טורפדו שהיו מופנים לחרטום האונייה, וצינורות נוספים שהיו מופנים לירכתיה. בצוללות מוקדמות, בעיקר בצי הצרפתי והרוסי, נישאו הטורפדות על מנשאים חיצוניים; אלו היו זולים יותר, אך אמינים פחות. במלחמת העולם השנייה ניסו הבריטים והאמריקנים להתקין על צוללות צינורות טורפדו חיצוניים - דרך זולה ומהירה להוסיף צינורות טורפדו מבלי להיזדקק לתכנון מחדש ושיפוץ נרחב ויקר של הצוללות הקיימות. רק עם הופעתן של הצוללות המתקדמות יותר במלחמה, כמו הצוללות מסדרת "גאטו" בצי ארצות הברית הוסר צורך זה. כיום נמצא בחרטומן של צוללות מודרניות מערך הסונאר, ולפיכך ממוקמים צינורות הטורפדו באמצע מימד האורך של הצוללות, בזווית מכיוונה של הצוללת. כיום לא מותקנים בצוללות צינורות המופנים לירכתיים.

מסוק וסטלנד לינקס של הצי הצרפתי נושא טורפדו סימן 46

כלי טיס

כאמור לעיל, הרעיון להטיל טורפדו מכלי טיס עלה כבר ב-1910; ניסיונות ראשונים נעשו עוד בתחילת מלחמת העולם הראשונה, והושגו כמה הטבעות. בין שתי המלחמות נעשתה התקדמות רבה בפיתוח כלי טיס מתאימים, טורפדות וטקטיקות מתאימות, ובמלחמת העולם השנייה השיגו מטוסים נושאי טורפדות הצלחות מרשימות, כפי שהוזכר לעיל. במחצית השנייה של המאה ה-20 הפכו טילי ים-ים לנשק העיקרי של אוניות מלחמה; הטווח של טילים כאלה גדול, ומייתר את השימוש במטוסים. בנוסף, השיפור הרב בהגנת הנ"מ של אוניות המלחמה הפכה ניסיון אווירי להטלת טורפדו למשימה מסוכנת מאוד. בשל כך, השימוש העיקרי בכלי טיס להטלת טורפדו הוא על ידי מסוקים שנועדו למשימות נגד צוללות.

לקריאה נוספת

• Blair, Clay: Silent Victory. Lippincott, Philadelphia 1975. ISBN 0397010893
• Boyne, Walter J.: Clash of Titans. Simon and Schuster, 1995. ISBN 0684839148
• Brown, David: Warship Losses of World War Two. Arms and Armour, London, 1990. ISBN 1854092782
• Edwyn Gray: The Devil's device: The story of Robert Whitehead, inventor of the torpedo Seeley, 1st UK ed. edition, 1975. ISBN 0854221042
• Edwyn Gray: Nineteenth-Century Torpedoes and Their Inventors. US Naval Institute Press, 2004. ISBN 1591143411
• Milford, Frederick J.: U.S. Navy Torpedoes: Part One — Torpedoes through the Thirties. The Submarine Review, April 1996. (quarterly publication of the Naval Submarine League, P.O. Box 1146, Annandale, VA 22003)
• Milford, Frederick J.: U.S. Navy Torpedoes: Part Two — The Great Torpedo Scandal, 1941-43. The Submarine Review, October 1996.
• Milford, Frederick J.: U.S. Navy Torpedoes: Part Three — WW II development of conventional torpedoes 1940–1946. The Submarine Review, January 1997.
• Morison, Samuel Eliot: History of United States Naval Operations in World War Two. Volume 3. Little, Brown, and Company, 1984.

קישורים חיצוניים

• טורפדו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• דן שפי ויצחק שושן, הטורפדו והשפעתו על האסטרטגיה הימית, 'מערכות ים ל"ד' ספטמבר 1957, עמ' 22.
• עזרא להד, הטורפדו החדיש של ימינו, 'מערכות ים' מ"ח, יולי 1960, עמ' 26.
• דב יערי, הטורפדו המתביית, 'מערכות ים' 99–100 ספטמבר 1970, עמ' 36.
• יהודה בינדר, טורפדו - כל מה שצריך לדעת, 'בין גלים' 166 נובמבר 1985, עמ' 21.
• Austin Joseph: Modern Torpedoes And Countermeasures, באתר Bharat Rakshak Monitor, The Consortium of Indian Military Websites‏, כרך 3, גיליון 4 (ינואר-פברואר 2001).
• Geoff Kirby: Torpedo History (אחזור המאמר המקורי מ-1972)
• Geoff Kirby: Development of Rocket Torpedoes
• ידיעות עיתונאיות היסטוריות על טורפדו בתוך שפת הים - ים וספנות בעיתוני ההשכלה והתחייה, 1918-1856.
• השייטת העשירית: Human Torpedos -החזיר Maiale.
• טורפדו ברנן משנת 1887, יוטיוב ספטמבר 2015.
• טורפדו הוואל משנת 1896, יוטיוב 2020.
• טורפדו בריטי 21" משנת 1915, יוטיוב 2021.
• טורפדו בליס לאוויט מק 7 משנת 1916, יוטיוב 2020.
• תקלות בטורפדו מק 14 של צי ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, Dark seas יוטיוב 2022.
• ניר דבורי, ‏מדויק, מתקדם ושקט: הטורפדו החדיש של הצוללות של ישראל בפעולה, באתר ‏מאקו‏, 14 בספטמבר 2023

הערות שוליים

ערך מומלץ