עובדיה חזי
עובדיה חזי (1922 – 29 במרץ 2012) היה רס"ר משמעת בצה"ל.
 | |
| לידה |
1922 אסמרה, אתיופיה  |
|---|---|
| פטירה |
29 במרץ 2012 (בגיל 90 בערך) |
| מקום קבורה |
בית הקברות סגולה |
| מדינה |
ישראל |
| השתייכות |
 צבא הגנה לישראל המשמר האזרחי |
| תפקידים בשירות | |
| רס"ר משמעת | |
  | |
ביוגרפיה
עריכהילדותו ונעוריו
עריכהנולד ב-1922 בעיר אסמרה בחבש, מושבה איטלקית, כיום אריתריאה, למשפחה שהיגרה למקום מהעיר עדן שבתימן בראשית המאה העשרים לאביו שלמה, אשר שימש כרב הראשי בעיר ולאמו רומיה. בילדותו למד בבית הספר המקומי האיטלקי, וקיבל אות הצטיינות בלימודים מטעם המרשל אמיליו דה בונו, במקביל למד גם יהדות והוסמך לשוחט בגיל 13.[1] בשנת 1935 עלתה המשפחה ארצה לארץ ישראל בקבוצה שכללה יהודים מאתיופיה, מאריתריאה ומתימן.[2] המשפחה התיישבה במושב מחנה יהודה (כיום שכונה בפתח תקווה) וחזי עבד לפרנסתו בפרדסים ובבניין.[1]
שירותו הצבאי
עריכההתגייס להגנה ב-1936, שנה לאחר מכן לנוטרים ואז לפלגות הלילה המיוחדות. בשנת 1940 התגייס ושירת בבריגדה היהודית שבמסגרתה קיבל את אות פס הזהב. שמונה שנים לאחר מכן, עם קום מדינת ישראל, התגייס לצה"ל ושימש כרס"ר במחנה תל השומר והאמון על מסדרי הצבא ביום העצמאות. כרס"ר היה בין מייסדי בית הספר למנהלה, משטר ומשמעת ועיצב את דמות החייל הישראלי ואף כונה "אבי החיילים" ו"אבי הרס"רים". ב-1951 עבר להתגורר בשכונת צהלה בתל אביב-יפו, שהוקמה לאנשי צבא. במלחמת ששת הימים שירת בגזרת רצועת עזה וצפון סיני, שבה נפצע ונותר לקוי שמיעה ועקב כך נעזר במכשירי שמיעה.[1]
פעילות ציבורית
עריכהבמקביל לשירותו בצה"ל ולאחר ביקור באריתריאה, אז מחוז באתיופיה, ב-1966 במסגרתו פגש בביתא ישראל החל לפעול למען עלייתם.[1] עם חזרתו לישראל ובזכות שליטתו בשפות האמהרית והתגרית ארגן את יוצאי אתיופיה בישראל, בהם עולים בלתי חוקיים ובוגרי כפר בתיה, בוועדים מקומיים והצטרף אל הוועד הציבורי לסיוע לפלשים שבה שימש האחראי על הקהילה בישראל. במסגרת פעילותו דאג להסדיר את מעמדם האזרחי של בני ביתא ישראל שהגיעו, שחרר עולים בלתי חוקיים מהכלא, דאג לפרנסתם, ולהסתרת אלו שנגדם הוצאו צווי גירוש.
במהלך שנת 1971 ובראשית השנה העוקבת ביקר באתיופיה כאורחו של ראש המשמר הקיסרי שבו בין היתר שימש כשליח מטעם הוועד הציבורי כדי לעקוב אחר פעילויות האגודה לרווחת הפלאשים ולגשר בסכסוך שנוצר בין יונה בוגלה, נציג הוועד הציבורי והאגודה באתיופיה, לבין מיכאל אשכול וכהני הקהילה. בביקורו מונה על ידי הליקה כהנת אורי בן ברוך כראשה ונציגה הראשי של הקהילה מול המוסדות בישראל.[3][1] לאחר ביקורו השתדל אצל הרב עובדיה יוסף, אשר שימש כרב ראשי ספרדי וראש בתי הדין הרבניים בתל אביב-יפו ובהמשך כראשון לציון, כדי שזה יכיר בזכות עלייתה ושייכותה של ביתא ישראל ליהדות. השתדלותו של חזי הניבה תוצאות והרב יוסף הכיר בביתא ישראל ובעלייתה וזאת לאחר שהוצאו צווי גירוש כנגד קבוצה מבני הקהילה.[1] כחלק מפעילותו הקימו יוצאי אתיופיה ב-17 באפריל 1972, ביום העצמאות, ארגון כלל-ארצי בשם "התאחדות יהודי אתיופיה בישראל" ושבו שימש כיושב ראש.
עם שחרורו מצה"ל ב-1974 שבה פרצה המהפכה האתיופית ומלחמת האזרחים באתיופיה מונה כיו"ר ארגון יהודי אתיופיה שהוקם באותה השנה על ידי קבוצת יוצאי אתיופיה ממעגלו של בוגלה, וזאת במקביל להיותו יו"ר ההתאחדות. כמו כן הוקם גם הוועד הישראלי למען יהודי אתיופיה באותה השנה מתוך וועד הציבורי ובו מונה להיות מזכ"ל. בשנים אלו פעל מול מוסדות העלייה והממשלה בישראל כדי לזרז ולהכיר בשבות ובעליית ביתא ישראל שבמסגרתם הגה תוכנית עלייה באמצעות חברת כור שבאה לסופה באפריל 1975. כמו כן דאג חזי עובדיה שמשרד החינוך יקדם תוכניות לימודים שישלבו את סיפורם של יהודי ביתא ישראל במערכת החינוך. השר יגאל אלון נענה לבקשתו. חזי המשיך לפעול למען העלייה ובאוגוסט 1976 התפטר מהוועד הישראלי כמחאה על הסחבת הממשלתית והמוסדית בנושא. כחצי שנה לאחר מכן, בפברואר 1977, נאלץ לפנות את תפקידו כיו"ר ארגוני יוצאי אתיופיה לאחר שהארגונים התאחדו ואת מקומו תפס זימנה ברהני.
במקביל לפועלו לעלייה ועם שחרורו מהצבא התגייס למשמר האזרחי, שבו שירת במשך עשור, לאחר סדרת גנבות ופריצות לביתו. במסגרת תפקידו, שבו שימש גם כמפקד המשמר בשכונה, עזר לנערים להיגמל מסמים והוריד את רמת הגנבות.[1][4]
משנות ה-80 ועד מותו פעל למען קליטתם של העולים מאתיופיה במגוון תפקידים ונושאים.
חייו האישיים ופטירתו
עריכהחזי היה השלישי בסדר לידתו מבין שבעה אחים ואחיות. הוא שלט בחמש שפות: איטלקית, ערבית, עברית, תגרית ואמהרית. היחסים בינו לבין אחיו יוסי היו מתוחים מכיוון ששניהם היו חברים במחתרות יריבות בתקופת המרד על המנדט הבריטי - חזי בהגנה ויוסי באצ"ל. לעומת זאת, יחסיו עם אחותו הגדולה, מזל, היו מצוינים והיא אף שידכה בינו לבין אשתו מרגלית רצאבי, אשר נישא לה ב-1948 והיא נפטרה ב-1993. לזוג היו שלושה ילדים: שתי בנות ובן. הבת הגדולה זכתה להערצה עצומה מצד אביה, בעוד שבתו השנייה נפטרה בגיל 44 מסרטן. יחסיו עם בנו הקטן היו מורכבים והוא גירש אותו מביתו בגיל 18, במטרה לעודדו לעצמאות, דבר שלא היה מקובל באותה תקופה.
בזמנו הפנוי, חזי אהב להאזין למוזיקה קלאסית ולעסוק בגננות, כאשר בחצרו גידל זנים שונים של עצי פרי. הוא היה מאוד מעורב בחיי הקהילה בשכונת צהלה, שם התגורר, ותרם רבות לפיתוחה ולאיחוד התושבים. חזי אהב מאכלים תימניים מסורתיים ואיטלקיים, מה שביטא את האהבה שלו לתרבויות השונות שהשפיעו על חייו. ביתו הכיל מזכרות רבות ממסעותיו ביבשת אפריקה ובמיוחד מאתיופיה, שהוא ביקר בה פעמים רבות ונמשך לתרבותה העשירה.
לקריאה נוספת
עריכה- עובדיה חזי, הגיגים, קרן חזי עובדיה, תשע"ב
- פסח רודניק, משימות: דרכה של פלוגה מספר שתיים -- חיל הרגלים -- במלחמת העולם השניה, אגוד החיילים המשוחררים, 1991
- יצחק נימצוביץ, בזכותם - דמויות מן הפנקס, משרד הביטחון, 1968, עמ' 271–277
קישורים חיצוניים
עריכה- ארכיון (רס"ר) חזי עובדיה
- ארכיון חזי עובדיה ז"ל - רס"ר חזי, דף פייסבוק
- ישראל אדנה יסמני, הרס"ר המיתולוגי של צה"ל || הפעיל המרכזי להעלאת יהודי אתיופיה לישראל, ערוץ הטלוויזיה הישראלי אתיופי
- ראובן לייב, הרס"ר המיתולוגי וגואל האתיופים, 1 באפריל 2012, באתר News1
- אברהם ירדאי, אחד בשביל כולם, 5 באפריל 2013, באתר Ethiostruggle
- אורי דרומי, למען ישראל ביתא, באתר הארץ, 6 באפריל 2012
- בתיה מקובר, ידיד הקהילה הלך לעולמו, ידיעות נגט 69, מאי 2012, עמ' 14
- הרב עובדיה יוסף ז"ל והכרתו ביהודי אתיופיה, באתר "ישראל - הסיפור המתועד" של ארכיון המדינה