ביטוח

ביטוח הוא אמצעי חוקי וכלכלי המיועד לחלק בין הרבים את הנזקים העלולים ליפול למעמסה על היחיד.

בהיבט הכלכלי מטרת הביטוח היא לספק הגנה מפני היבטים כספיים של אי-ודאות סיכון. ביטוח מאפשר לנהל סיכונים באמצעות גידור. כאשר מתקיים סיכון טהור, כלומר, סיכוי לקרות נזק או לאי קרות נזק שיכול להביא הפסד בלבד, לוקח הצד המבטח את הסיכון על עצמו ובמקרה שהנזק קרה הוא יביא את המבוטח למצב הקרוב ביותר שהיה בו ערב קרות מקרה הביטוח.

ההיבט החוקי מסדיר את הדרך בה הביטוח נעשה. ביטוח יכול שיתקיים מכוח חוק או מכוח חוזה. המבטח יכול שתהיה המדינה, חברת ביטוח ממשלתית או חברת ביטוח פרטית. לפי ההסכם מתחייב המבטח לשלם תגמולי ביטוח למוטב בקרות מקרה הביטוח. בהתאם להסכם, משלם המבוטח למבטח פרמיה (דמי ביטוח) במועדים שסוכמו ביניהם, בתשלום אחד או במספר תשלומים חודשיים או בתשלומים חודשיים או שנתיים קבועים.

גובה דמי הביטוח נקבע בהסכמה בין המבטח לבין המבוטח. המבטח נעזר באקטואריה לצורך חישוב הפרמיה הדרושה בעבור הביטוח, לפי סטטיסטיקה של האירועים נגדם נרכש הביטוח, תוך התחשבות במצב הספציפי של המבוטח. כך, למשל, בביטוח חיים משתמשים בטבלאות אקטואריות, תוך התחשבות במחלות קודמות של המבוטח (המשפיעות על הסיכון של מבוטח ספציפי למות בגיל מוקדם יותר). לא פעם נקבעת הפרמיה בביטוח כללי גם לפי שיקול מסחרי של המבטח.

מכירת פוליסות ביטוח נעשית על ידי סוכני ביטוח, המייצגים את חברות הביטוח, או ישירות על ידי החברות, בביטוח ישיר.

היסטוריה של הביטוח

שורשיו של הביטוח כעקרון חברתי שנועד להבטיח ערבות הדדית נטועים עמוק בליבתה של החברה האנושית, עוד בטרם התפתחה כלכלת השוק. שיקולים מוסריים או ציוויים דתיים עשויים להוביל משפחה אחת לסייע למשפחה אחרת לבנות את ביתה שנהרס, משום שאם אותו הנזק ייגרם לה, המשפחה לה סייעה תשיב לה טובה. באותו האופן, גם אגירת מזון באסם תבואה היא סוג של ביטוח הנועד לפצות במקרה של חוסר. צורות ראשוניות של ביטוח לשמו, חלוקת הסיכון בין רבים, הופיעו אצל סוחרים סינים כבר באלף השלישי לפני הספירה. הסוחרים הסינים בשוטם על נהרות נהגו לחלק את מרכולתם בין כלי שיט שונים במטרה לצמצם את הסיכון להפסד מוחלט, במקרה שכלי השיט יתהפך ויטבע. באלף השני לפני הספירה הבבלים פיתחו שיטה המתועדת בחוקי חמורבי, לפיה אם סוחר קיבל הלוואה כדי לממן את המשלוח שלו, הוא ישלם למלווה סכום כסף נוסף תמורת ערבות של המלווה לבטל את ההלוואה ואת הצורך לשלם אותה בחזרה אם המשלוח נגנב או אבד בים.

המלכים האחמנים היו הראשונים לבטח את עמי הממלכה באמצעות רישום רשמי ונוטריוני שאוחסן בתוך משרדים ממשלתיים.

כאלף שנה לאחר מכן, תושבי רודוס הגו את הרעיון של אבריה כללית שהפך עם השנים לחלק מהמשפט הימי המודרני. סוחרים אשר הטובין שלהם היו נשלחים יחד ישלמו פרמיה מחולקת באופן יחסי אשר תשמש לפיצוי כל סוחר שאת הטובין שלו נאלצו להשליך לים על מנת להפחית את משקלה של הספינה כדי שזו לא תטבע.

ב-1662 פרסם ג'ון גראונט את ספרו "תצפיות מדעיות ופוליטיות על רשומות התמותה" שבו ניתח את רשומות התמותה בראשית ימיה של לונדון המודרנית. גראונט הבחין כי קיים דפוס ניתן לחיזוי באורך חיי אנשים מקבוצות שונות. המחקר הוביל ליצירת מה שנודע לימים כלוחות של הסתברויות ביומטריות (כמו לוחות תמותה, המאפשרים חישוב תוחלת חיים). בעזרת לוחות אלה ניתן היה להקים מערכת ביטוחים שתאפשר הגנה על הפרט או משפחתו כנגד אירועים בלתי צפויים (כמו מוות ונכות) ולהבטיח הכנסה חודשית לכל החיים בעת זקנה.

הראשון שהראה כיצד ניתן לעשות זאת היה אדמונד היילי בעזרת חישוב טבלת "תוחלת החיים" שלו וחישוב הפרמיות שאדם יתבקש לשלם בכל גיל כדי להיות מבוטח ולקבל קיצבה קבועה (אנונה) במקרה של מוות.

ב-1666 התרחשה השרפה הגדולה של לונדון וגרמה להשמדה של יותר מ-13,000 בתים. הדבר דחף רבים לחיפוש אחר אמצעי למזעור הסכנה הפיננסית והממשית שבשריפות. למרות השריפה לא קודם פתרון ציבורי בידי הפרלמנט הבריטי ממגוון סיבות, דבר שהוביל לגידול הביקוש לפתרון בשוק הפרטי.

בשנת 1681 פתח הכלכלן ניקולס ברבון (Nicholas Barbon), כלכלן שנודע כתומך נלהב בשוק החופשי ויזמות עסקית כפתרון לבעיות חברתיות, את חברת ביטוח הרכוש הראשונה שנקראה "המשרד לביטוח בתים". יחד עם מספר שותפים הם הצליחו לבטח מעל ל-5,000 בתים מפני שריפות.

ההצלחה של המיזם הובילה יזמים נוספים לענף ביטוחי השריפות ששכרו שירותי כיבוי אש פרטיים על מנת להתמודד עם השריפות העירוניות. כדי לזהות איזה בניין שייך לאיזו חברת ביטוח השתמשו חברות הביטוח בבריטניה (ומאוחר יותר גם בארצות הברית) בסימנים מיוחדים שניתלו על חזית בניין המגורים ונקראו "סימני ביטוח אש" (Fire insurance mark).

חברת הביטוח הראשונה בארצות הברית ביטחה סיכונים מפני נזקי אש והוקמה בשנת 1732 בעיר צ'ארלסטון שבקרוליינה הדרומית. בנג'מין פרנקלין פעל להסדיר את נושא הביטוח באמצעות תקנות ולהפוך אותו לנחלת הכלל. מובן שבתים שהיו מועדים יותר לשריפות, כגון בתי עץ, היו מסורבי ביטוח או שנדרשו לשלם פרמיה גבוהה יותר.

ענפי הביטוח העיקריים

ביטוח אלמנטרי

• ביטוח אלמנטרי: נקרא גם ענף ביטוח כללי. ענף זה אינו כולל ביטוח חיים וביטוח ימי. המדובר בענפי ביטוח הרכוש, כגון ביטוח דירה מפני פריצה או שרפות, ביטוח רכב, ביטוח נזקים, ביטוח מפני אובדן רווחים, ביטוח אשראי, ביטוח תאונות אישיות, ביטוח נסיעות לחו"ל, ביטוח הנדסי הכולל ביטוח עבודות קבלניות וכן ביטוח אחריות חוקית הכולל ביטוח אחריות כלפי צד שלישי (צד ג'), אחריות מעבידים, אחריות מקצועית, אחריות המוצר, אחריות מנהלים ונושאי משרה בחברה ועוד.

ביטוח חיים

• ביטוח חיים: ענף ביטוח החיים הוא ענף ייחודי בכך שמקרה הביטוח יתרחש בוודאות (ולכן הוא שונה משאר ענפי הביטוח בהם לא ידוע אם מקרה הביטוח יתרחש), אך לא ידוע מתי יתרחש. מטרתו של ביטוח החיים היא להבטיח קרן אשר תשולם למשפחה, או לכל מוטב אחר, עם מותו של המבוטח או עם הגיעו לגיל מסוים. בישראל, כל נוטל הלוואה כנגד משכנתה מחויב גם בביטוח חיים הנקרא גם ביטוח משכנתה.

מציאות פתיחת השווקים הגלובלית הובילה לרמות שיא בהשקעות הבינלאומיות, כשלביטוחי החיים מקום מיוחד בכך, עם פוטנציאל שוק שנמצא בעליה מתמדת. כשבשנת 2005 הגיע לכ-386 אלף מיליון דולר בעולם ו-1,200 מיליון דולר בישראל. ישנם שלושה סוגי ביטוחי חיים:

• ביטוח חיים או מוות.
• ביטוח על נכות לצמיתות.
• ביטוח בריאות.

הביטוח הוא כזה שדמי הביטוח שיגבו יהיו סכומים חודשיים דינמיים, בהתאם למשתנים קבועים ומשתנים כמו ההסתברות לפגיעה והנתונים האישיים של המבוטח (לאיזו קבוצה המבוטח משתייך ועד כמה כדאי לבטח אותו), שיגבו מהמבוטחים עד סוף חייהם. כשניתן לגבות את דמי הביטוח והפיצויים במקרה מוות, רצח, הריגה אך גם התאבדות (אם כי אז העברת הכספים קצת יותר איטית).

ביטוח בריאות

• ביטוח בריאות: ביטוח המבטיח למבוטח סכום כספי, או שיפוי, או שילוב של השניים, בשל קרות אירוע רפואי. ביטוח הבריאות הוא בדרך כלל במסגרת פוליסת בריאות, אך יכול שיהיה גם כיסוי שעניינו בריאות בפוליסת ביטוח חיים או בפוליסת ביטוח כללי.

שיטות המחרה

ראו גם – תמחיר, מחיר העברה, המחרה

ישנן שתי שיטות המחרה עיקריות:

• המחרה קבועה – לפי שיטה זו נגבה מכל לקוח סכום קבוע וזהה לכלל הלקוחות. כלומר, נגבה סכום קבוע וזהה, ללא כל הבדל במחיר, בין כלל הלקוחות השונים.
• המחרה דיפרנציאלית – הסכום הנגבה מכל לקוח מותאם לרמת הסיכון בו הוא נמצא, תוך מיון הלקוח לקבוצת סיכון מסוימת. את רמת הסיכון ניתן לקבוע לפי משתנים שונים, כמו: מין, גיל, השכלה, מקום מגורים, גובה הכנסה, מצב בריאותי, דירוג הלקוח לפי נתוני בנק ישראל, ועוד. גם בנקים מדרגים את לקוחותיהם לפי משתנים כאלו וקובעים על פיהם באילו תנאים להלוות להם כסף.

בשנת 1960 פיתחו רוברט ביילי ולירוי סיימון שיטה לקביעת תעריפים, הנקראת "שיטת התמחור הדיפרנציאלי" הפשוט של רוברט ביילי ולירוי סיימון. שיטתם הייתה פשוטה למדי ואינה קשורה ישירות למודלים סטוכסטיים, אלא על טיעונים סטטיסטיים פשוטים. הטענה מניחה כי הסיכון עבור Si,j במעמד (i, j) הוא עקבי. ומגדירה כי קיימים µ, χ1,i ו- χ2,j > 0, כך שביטוי χ2 ימוזער למינ' (כשלממזער הביטוי הטיה חיובית שיטתית).

בקביעת מחירים יש צורך להתייחס לסוגים שונים ורמות שונות של סיכונים. לפיכך ניתן למיין את המבוטחים לקבוצות הומוגניות, כאשר כל קבוצה שונה מהאחרות בהיבט הסיכון. לאחר מכן מותאם תעריף לכל קבוצה תוך הפעלת שיקול דעת, כשלחלק הוא גבוה יותר מהממוצע ולאחרות נמוך יותר, כאשר הסכום הכולל של הפרמיה מכל הקבוצות, בניכוי תגמולי הביטוח והוצאות חברת הביטוח מותאם לסכום הרווח הכולל הרצוי על ידי התאגיד. התוצאה היא שבמקום לקבוע פרמיה זהה לכלל המבוטחים, הפרמיה מותאמת לרמת הסיכון הגלום בכל קבוצה של מבוטחים. שיטה זו הוגנת יותר, אך ניתן להפעילה רק במידה שיש מספיק מידע אמין שעליו ניתן להסתמך בקשר לכל קבוצה.

הסדרת ענף הביטוח בישראל

חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 אוסר בסעיף 14(ב) לחוק, על אדם או גוף לעסוק בביטוח בענף ביטוח שבו אין לו רישיון מבטח. סיווג ענפי הביטוח נעשה לפי קביעת שר האוצר בהתאם לסעיף 13 לחוק. על פעולתן של חברות הביטוח מפקח אגף שוק ההון שבמשרד האוצר.

מאחר שסוכני ביטוח רבים עובדים רק עם חברה אחת או שתיים (נכון לשנת 2020, כ-85% מהסוכנים), בסוף העשור השני של המאה ה-21 החלה רשות שוק ההון לקדם מודל בשם הסוכן האובייקטיבי, במטרה לתמרץ אותם אף יותר להעדיף את האינטרסים של הלקוחות על פני אלו של חברות הביטוח. על פי המודל, סוכני ביטוח יעבדו לפחות עם ארבע חברות במקביל, ועם עמלה אחידה שיקבלו מהלקוח עצמו. הרשות מקדמת מודל זה במקרים שונים, למשל, במתן היתרים לחברות נוספות להיכנס לשוק הביטוח המקומי.

חברת ביטוח

חברת ביטוח ("מבטח") היא חברה המורשה לעסוק במתן ביטוח על פי חוק במדינה בה היא פועלת.

בחברות הביטוח יש העוסקות בקשת רחבה של ענפי ביטוח, ויש המצמצמות פעילותן לענף מסוים, כגון ביטוח נזקי טבע.

חברות ביטוח בישראל

בישראל נדרשת חברת הביטוח לרישיון מטעם הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון (בעבר: המפקח על הביטוח) במשרד האוצר. חברת הביטוח מבטחת את לקוחותיה באמצעות סוכני ביטוח (שאף הם נדרשים לרישיון על פי חוק) או באופן ישיר ללא תיווכם של סוכני הביטוח.

חברות הביטוח בישראל מאוגדות בשני איגודים:

• איגוד חברות הביטוח בישראל (ע"ר) (אתר הבית)
• התאחדות חברות לביטוח חיים בע"מ (אתר הבית)

קישורים חיצוניים

• חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
• מחלקת הביטוח, באתר משרד האוצר
• האתר של אגוד חברות הביטוח והתאחדות החברות לביטוח חיים
• פוליסה עיתון הביטוח, הפנסיה והפיננסים
• מרים ויילר, ‏ההיסטוריה המפתיעה של הביטוח, באתר גלובס, 22 במרץ 2016
• מילון למונחי ביטוח באתר האקדמיה ללשון העברית | 1960 | 2016
• תביעה מול חברת הביטוח, טד בר
• אמיר עוז, ‏אינשורטק: הטכנולוגיה שתגרום לנו להרגיש ביטוחים, באתר "אנשים ומחשבים", 15 ביולי 2019
• - פוליסה - מידעון ישראלי בנושא ביטוח
• ביטוח, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ביטוח, דף שער בספרייה הלאומית