ז'וזף בונפרטה
ז'וזף בונפרטה (בצרפתית: Joseph Bonaparte; 7 בינואר 1768 - 28 ביולי 1844) היה אחיו הבכור של נפוליאון בונפרטה, עורך-דין, דיפלומט ופוליטיקאי, שהוכתר על ידי נפוליאון למלך נאפולי בשנים 1806 עד 1808, ולאחר מכן למלך ספרד עד 1813.
 | |||||
| לידה |
7 בינואר 1768 קורטי, קורסיקה  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
28 ביולי 1844 (בגיל 76) פירנצה, טוסקנה | ||||
| מדינה |
צרפת | ||||
| מקום קבורה |
קתדרלת סן-לואי-דז-אינווליד | ||||
| בת זוג |
מריה קרולינה מאוסטריה לוציה מיגליאציו | ||||
| |||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
ראשית דרכו
עריכהנולד בקורסיקה ב-7 בינואר 1768, כג'וזפה נפוליאונה בואונפרטה, בנם הבכור של לטיציה וקרלו בואונפרטה, עורך דין ממשפחת אצולה זוטרה, בואונפרטה. למד בתיכון בצרפת, שהשתלטה על האי בשנת לידתו, ובהמשך למד משפטים בפיזה. במהלך המהפכה והמאבק שהתעורר בקורסיקה בין חסידי צרפת והרפובליקה לבין הבדלנים צידד, יחד עם אחיו נפוליאון ולוסיין, בצד הצרפתי, ועל כן נאלץ לנטוש את האי ולעבור לפריז. משם עבר למרסיי וב-1794 נשא לאשה את ז'ולי קלארי, בתו של סוחר, שאחותה דזירה התארסה מאוחר יותר לנפוליאון. לזוג נולדו שלוש בנות.
ב-1796 התלווה אל אחיו נפוליאון, הצעיר ממנו בשנה, במסע המלחמה שניהל כנגד האוסטרים באיטליה. לאחר מכן השתתף בחיל המשלוח הצרפתי להשתלטות מחדש על קורסיקה, ומונה על ידי הדירקטורט כדיפלומט בפארמה וברומא. עם שובו מרומא נכנס לחיים הפרלמנטריים וב-1798–1799 שימש כציר במועצת החמש-מאות (הבית התחתון של הרשות המחוקקת בצרפת בימי הדירקטורט).
עלייתו לגדולה בחסות אחיו
עריכהלאחר הפיכת 18 בברימר, עת הפך נפוליאון לקונסול ולשליט למעשה של צרפת, היה ז'וזף חבר במועצת המדינה. הוא ניהל מטעם צרפת את המגעים הדיפלומטיים עם ארצות הברית ב-1800 ועם אוסטריה, משא ומתן שהוביל לחוזה לונוויל, בפברואר 1801. בנוסף, ניהל את המגעים עם בריטניה יחד עם איג-ברנאר מארֶה, לקראת חתימת חוזה אמיין, במרס 1802.
באוגוסט 1802 הכריז נפוליאון על עצמו קונסול ראשון לכל חייו, בעל הזכות למנות את יורשו. ז'וזף, שהיה קנאי לזכות האח הבכור, תבע שהוא יוכרז כיורש, מהיותו של נפוליאון חשוך ילדים באותה עת. הדבר גרם לסכסוך בין האחים, שאף החריף עם הכתרתו של נפוליאון לקיסר (אפריל 1804). נפוליאון הבטיח לז'וזף לעשותו מלך לומברדיה אם יוותר על התביעה לרשת את הקיסרות, אך ז'וזף סירב.
במהלך 1803 ניסה ללא הצלחה לעצור את ההידרדרות ביחסי צרפת ובריטניה. בתקופת מסע המלחמה של נפוליאון אל מרכז אירופה בסתיו 1805 כיהן כעוצר.
בראשית 1806 נשלח ז'וזף בראש כוח צרפתי אל ממלכת נאפולי כדי לסלק את אחיזתם של הבורבונים מדרום איטליה. משפחת המלוכה נמלטה לסיציליה, שם נהנתה מהגנת הבריטים, ובמרס 1806 מינה נפוליאון את ז'וזף למלך נאפוליּ. בתקופת שלטונו הקצרה נאלץ ז'וזף להתמודד עם קופת אוצר ריקה, אוכלוסייה מדולדלת, תככים של הבורבונים וחסידיהם והתקפות חוזרות של הבריטים. חרף כל זאת עלה בידו לחולל רפורמות משמעותיות במערכת הפאודלית המיושנת של הממלכה, וליזום עבודות ציבוריות משמעותיות.
ביולי 1808 העלה נפוליאון את ז'וזף על כס המלוכה הספרדי, לאחר סילוקם של המלך הבורבוני קרלוס הרביעי, ובנו פרדיננד. על הכס בנאפולי הציב נפוליאון את גיסם של בני בונפרטה, המרשל ז'ואקים מירא.
מלך ללא נתינים
עריכה
הדחת הבורבונים והכתרת מלך מטעם צרפת התקבלה בעוינות בציבור הספרדי, על אף מאמצים מסוימים של ז'וזף להתחבב על נתיניו, ושאיפותיו הכנות ככל הנראה למלא תפקיד של מלך חוקתי ונאור. התקוממות עממית נגד הצרפתים פרצה ב-2 במאי 1808, ובמהרה התפתחה מלחמה בין אויבי המלך, הנתמכים בידי חילות משלוח מבריטניה ומפורטוגל, לבין צבא צרפת. מלחמה זו לבשה אופי של לוחמה זעירה ולא-סדירה, ובמהלכה נטבע למלחמות מסוג זה הכינוי גרילה - צורת הקטנה של המילה "מלחמה" בספרדית. צעדי דיכוי קשים שנקט הצבא הצרפתי כנגד מתנגדי השלטון והחשודים בסיוע להם עוד החמירו את המצב, וכך גם מנהגם של הצרפתים לכלכל את הצבא על אספקה שנבזזה מן האיכרים המקומיים. הקרע שחל בשנות שלטונו בין נפוליאון לאפיפיור תרם אף הוא לאי-קבלתו של ז'וזף כשליט לגיטימי בספרד הקתולית.
היו בספרד גם תומכים בשלטונו של ז'וזף, אשר כונו חוספינוס, ובאו מקרב הקבוצה שכונתה אַפְרֵנסֶסָדוֹס ("מצורפתים"). אלה נטו חסד לרעיונות ההשכלה והנאורות של המהפכה הצרפתית, שהדים מהם התקיימו גם בתקופת הקיסרות הנפוליאונית והתבטאו במקצת מהלכיו הפרוגרסיביים של ז'וזף. בין היתר, ביטל ז'וזף את האינקוויזיציה הספרדית וערך רפורמה במִנהל ובחלוקת הקרקעות. ואולם, גם הליברלים הספרדים לא ראו ברובם בעין יפה רפורמות שנכפו על ארצם על ידי שלטון זר, וחברו לשמרנים בהתנגדותם הנחרצת לשלטון צרפת וז'וזף.
נתיניו הספרדים כינו את ז'וזף בלעג פֵּפּה בּוֹטֶיָה (Pepe: כינוי חיבה לחוסה, הגרסה הספרדית של ז'וזף; Botella: בקבוק), רמז להיותו אלכוהוליסט - טענה בלתי מוכחת וכנראה שקרית. עוד כינוהו תושבי מדריד אל רֶיי פּלַאסוּאֵלַס (El rey plazuelas), "מלך כיכרונות", על כך שהרבה בבניית כיכרות גדולות בבירה, בעיקר בשטחי כנסיות ומנזרים שנהרסו.
עוינותם של נתיניו והצורך לנקוט אמצעי ביטחון חריפים כנגד התנקשות הפכו את מלכותו של ז'וזף לחוויה בלתי נעימה עבורו. החריפה זאת העובדה שכיוון שלא היה אדם מוכשר במיוחד לפיקוד ולהנהגה, לא שעו מפקדי הצבא להוראותיו והעדיפו לקבל את פקודותיהם מאחיו הצעיר נפוליאון. חלקים גדולים מספרד הוכרזו מחוזות צבאיים, תחת שליטה מלאה של מפקדי צבא שאפילו רשמית לא היו כפופים לז'וזף. מצב זה עורר את ז'וזף לבקש ארבע פעמים את התפטרותו, שלא התקבלה על ידי אחיו.
המערכה בחצי האי האיברי נמשכה בעוצמה משתנה במשך חמש שנים. צרפת נחלה תחילה הצלחות, אך לא הצליחה לעקור את ההתנגדות הספרדית ואת הנוכחות הבריטית. ב-1812 החלה הכף נוטה לרעת הצרפתים, שכוחותיהם הדלדלו עקב מסעו של נפוליאון לרוסיה. בקיץ 1812 נפלה הבירה מדריד לזמן מה לידי המורדים לאחר קרב סלמנקה. בקרב ויטוריה שנערך ב-21 ביוני 1813, נחלו כוחות צרפתים בפיקוד ז'וזף והמרשל ז'ורדן תבוסה מידי כוחות בריטניה ופורטוגל והמורדים הספרדים, בפיקוד ארתור ולסלי (לימים הדוכס מוולינגטון). ז'וזף עצמו כמעט שנפל בשבי, ולאחר התבוסה נטש סופית את כס מלכותו ושב לצרפת, שם התקבל בזעם על ידי הקיסר והצטווה לפרוש לאחוזתו ללא תפקיד רשמי. הוא הודח מכסאו רשמית בדצמבר 1813, במסגרת הסכם שלום שחתם נפוליאון עם ספרד ובו הכיר בפרדיננד השביעי כמלך ספרד.
במהלך מערכת 1814, שבה נלחם נפוליאון באופן נואש באויביו הרבים בשטח צרפת עצמה, הופקד ז'וזף, כמושל כללי של צרפת, על פריז הבלתי-מוגנת, הרוחשת אי-שקט ומזימות הפיכה. בסוף מרץ הגיעו כוחות האויב לפרברי הבירה, וז'וזף נמלט בחשאי דרומה. במהלך "מאה הימים" (שיבתו קצרת הימים של נפוליאון לצרפת, 1815) מילא ז'וזף תפקיד שולי.
בחזותו דמה מעט ז'וזף לאחיו נפוליאון, אך הוא חסר לחלוטין את עוצמתו ואת המרץ הבלתי נדלה שלו. אופיו המתון, חובב המותרות והמרושל מעט לא התאים לתפקידים שהשית עליו אחיו, ואף על פי כן מכתביו וזכרונותיו מראים ששמר על יחס חיבה חם לנפוליאון.
אחריתו
עריכההבונפרטיסטים (חסידיו של נפוליאון לאחר נפילתו) ראו בז'וזף, הבכור לבית בונפרטה, את היורש החוקי לכתר קיסר צרפת, לאחר מותו של בנו החוקי היחיד של נפוליאון ב-1832. ז'וזף לא עשה דבר כדי לקדם את תביעתו לכתר. הוא עקר לארצות הברית וחי בניו יורק, פילדלפיה וניו ג'רזי, בנפרד מאשתו וילדיו שנותרו באירופה. ב-1841 הורשה ז'וזף להתיישב בפירנצה שבאיטליה, ושם נפטר ב-1844. גופתו טמונה בארמון האינוולידים.
משפחתו
עריכהלז'וזף ולז'ולי קלארי נולדו שלוש בנות:
קישורים חיצוניים
עריכה
- ז'וזף בונפרטה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ז'וזף בונפרטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ז'וזף בונפרטה (1768–1844), מלך ספרד, דף שער בספרייה הלאומית
