ולפראיסו
ולפראיסו (Valparaíso) היא עיר במרכז צ'ילה, כ-120 ק"מ צפונית-מערבית לסנטיאגו, בירת מחוז ולפראיסו. אף שסנטיאגו היא בירת המדינה, ולפראיסו היא העיר שבה שוכן הקונגרס. לעיר חשיבות גדולה גם כעיר הנמל הקרובה ביותר לסנטיאגו, וב-2003 הכריז עליה הקונגרס הצ'יליאני כבירת התרבות של המדינה. באותה שנה גם הכריז אונסק"ו על הרובע ההיסטורי של העיר כאתר מורשת עולמית. כן פועלות בעיר תשע אוניברסיטאות.
| |||||
 | |||||
| פוטומונטז' של ולפראיסו | |||||
| מדינה |
 צ'ילה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| מחוז |
 ולפראיסו | ||||
| נפה | ולפראיסו | ||||
| ראש העיר | חורחה קסטרו מוניוז (Jorge Castro Muñoz) ממפלגת UDI | ||||
| תאריך ייסוד | 1544 | ||||
| שטח | 402 קמ"ר | ||||
| גובה | 21 מטרים | ||||
| אוכלוסייה | | ||||
| ‑ בעיר | 296,655 (2017) | ||||
| ‑ במטרופולין | 892,143 (2003) | ||||
| קואורדינטות | 33°03′00″S 71°37′00″W / 33.05000°S 71.61667°W | ||||
| אזור זמן | UTC -4 | ||||
| www.municipalidaddevalparaiso.cl | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
| |||||
ולפראיסו היא העיר השישית בגודלה בצ'ילה, ובשנת 2006 התגוררו בה כ-276 אלף תושבים. המטרופולין שלה, הכוללת גם את העיר הרביעית בגודלה בצ'ילה, ויניה דל מאר, היא המטרופולין השלישית בגודלה במדינה אחרי אלה של סנטיאגו ושל קונספסיון, ובשנת 2003 התגוררו בו כ-892 אלף תושבים.
את שמה של העיר העניק לה מגלה הארצות הספרדי חואן דה סאוודרה. הוא קרא לה על שם כפר הולדתו, ולפראיסו דה אריבה, הסמוך לקואנקה שבספרד. מקור שם זה במילים "ואיה פראיסו" (Valle Paraíso), שפירושן בספרדית הוא "עמק גן העדן". בקיצור, מכונה העיר "וָאלְפּוֹ", ותושביה מכונים "פורטניוס" (Porteños, יחיד Porteño). המשורר פבלו נרודה, שאחד משלושת בתיו (לה סבסטיאנה) שוכן בעיר, כינה את העיר בשם "נוביה דל אוסאנו" (novia del océano - "אהובת האוקיינוס").
גאוגרפיה
עריכהולפראיסו בנויה לחוף האוקיינוס השקט, על פני שני אזורים גאוגרפיים: המישור (Plan) והגבעות (Cerros). במישור מצויים רבים ממבני הציבור, ובהם הקונגרס, בנייני משרדים והנמל. על 42 הגבעות מצויים אזורי המגורים, ובהם האזורים ההיסטוריים שבהם השתכנו המהגרים במהלך המאה ה-19.
מדי שנה יורדים בוולפראיסו כ-480 מ"מ גשם. החודשים הגשומים ביותר הם יוני ויולי. הטמפרטורות הגבוהות ביותר הן בינואר ובפברואר (טמפרטורה מקסימלית ממוצעת של כ-22°) והנמוכות ביותר הן ביולי (טמפרטורה מינימלית ממוצעת של 5.6°).
היסטוריה
עריכההמפרץ שלחופו שוכנת ולפראיסו אוכלס בעבר בדייגים בני הצ'אנגו. מגלי ארצות ספרדים הגיעו לאזור ב-1536 על סיפונה של הסנטיאגיו (Santiaguillo). פדרו דה ואלדיביה הקים יישוב במקום ב-1544, וב-1554 הוקם הנמל, שהיה ראשון הנמלים שהקימו הספרדים בצ'ילה. לאחר מכן סבלה ולפראיסו מהתקפות של שודדי ים אנגלים והולנדים, שחשקו בזהב שהיה על הספינות שעצרו בה בדרכם ממלכות המשנה של פרו. בעקבות התקפות אלה הורה מושל צ'ילה על ביצור הנמל ב-1594. הביצורים הורחבו ב-1682. ב-1658 הוקמה הקתדרלה "לה מטריס" (La Matriz). לאחר רעידת אדמה שפקדה את העיר ב-1730, עברו מרבית המתיישבים מהמישור הסמוך לים למורדות הגבעות.
במהלך המחצית השנייה של המאה ה-18 עלתה חשיבות הנמל, והוא החל לשמש גם כנמל ייצוא למוצרים שונים, ובהם יין, גבינות ועור. ולפראיסו, שהייתה בתחילה כפר קטן, החלה להתרחב, וב-1730 כבר היו בה כמאה בתים וארבע כנסיות. ב-1802 הכריז עליה מלך ספרד קרלוס הרביעי כעיר באופן רשמי.
לאחר עצמאות צ'ילה ב-1810 המשיכה ולפראיסו להתפתח, עם הקמתו של הנמל המרכזי של הצי הצ'יליאני. עד מהרה, ובמיוחד בתקופת הבהלה לזהב באמצע המאה ה-19, הפך הנמל לנקודה שבה עצרו ספינות רבות שעשו דרכן בין האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט דרך כף הורן ומצר מגלן. בעקבות התבססותה והגברת חשיבותה, נקבעה ב-1842 כבירתו של מחוז ולפראיסו. ב-1852 נחנכה מסילת ברזל בינה לבין סנטיאגו. ככל שגדלה התנועה הימית בעיר, כך גדל גם מספר המהגרים שנותרו בה, בעיקר מאנגליה, גרמניה, צרפת, ארצות הברית, שווייץ ואיטליה. בהדרגה נחלש אופייה הספרדי של העיר והיא הפכה יותר קוסמופוליטית. האנגלים הביאו את הכדורגל, הצרפתים הקימו את בית הספר הקתולי הראשון, וגם הגרמנים והאנגלים הקימו בתי ספר פרטיים. המהגרים השפיעו גם על האדריכלות בעיר, שהושפעה מסגנונות שונים. כן נבנו במורדות התלולים של גבעות העיר פוניקולרים.
ב-31 בינואר 1866 הפגיז הצי הספרדי את הנמל, במהלך מלחמת ספרד–אמריקה הדרומית. ב-1906 פקד את העיר אסון חמור עוד יותר, כאשר 20,000 בני אדם מצאו את מותם ברעידת אדמה שפקדה את העיר. לאחר פתיחת תעלת פנמה ב-1914 דעכה העיר, שכן ספינות שעשו את דרכן לאוקיינוס האטלנטי לא עברו דרכה עוד. גורמים נוספים לירידת קרנה של העיר היו המשבר בתעשיית המלחת, שהייתה אחד מענפי הייצוא העיקריים בנמל מאז סוף המאה ה-19, וכן המשבר הכלכלי העולמי של 1929. בתקופת דעיכתה של העיר עזבו אותה רבים מתושביה העשירים אל סנטיאגו ואל ויניה דל מאר, והרובע ההיסטורי של העיר, המערב סגנונות אדריכליים שונים, סבל מהזנחה. ב-1996 כללה קרן האתרים העולמית את הפוניקולרים ברשימה העולמית של 100 האוצרות ההיסטוריים המצויים בסכנה. התמונה השתנתה במהלך שנות ה-90, עם תחילתו של תהליך שימור ממושך. ביוזמה מקומית הוקמה "קרן ולפראיסו" (Fundación Valparaíso), שפעלה בתחום השימור, יצרה תשתית לתיירות, ואף יזמה מספר פסטיבלים מקומיים לאופרה, ג'אז ומוזיקה אתנית. העיר היא עדיין אחת מערי הנמל החשובות בצ'ילה (לצדן של אנטופגסטה, פוארטו מונט ואחרות), וספינות פנמקס עדיין עוברות דרכה. עם זאת, לנמל יש עתה תחרות מהנמל שהוקם בסן אנטוניו, כ-110 ק"מ דרומית לוולפראיסו.
בנובמבר 2019 בעיר הוצג לראשונה מיצג "אנס בדרכך" שבהמשך הוצג ברחבי העולם.
אדריכלות
עריכההרובע ההיסטורי של העיר כולל עירוב של סגנונות שהביאו עמם המהגרים השונים לעיר במהלך המאה ה-19. הבולטים שבהם הם הסגנון הקולוניאלי הספרדי והסגנון הוויקטוריאני. גם רעידת האדמה של 1906 השפיעה על הבנייה, ולאחריה השתמשו בחומרים יציבים יותר. אופייה האדריכלי הייחודי של העיר היה הגורם העיקרי להכרזתה כאתר מורשת עולמית בשנת 2003.
עם האזורים הבולטים בסגנון האדריכלי הייחודי שלהם נמנים אזורים אלה:
- כנסיית לה מטריס וכיכר סנטו דומינגו. אזור זה מצוי בתווך שבין הגבעות למישור. כנסיית לה מטריס נבנתה ארבע פעמים, לאחר שנהרסה בידי שודדי ים וברעידות אדמה, ובמתכונתה הנוכחית נבנתה ב-1842.
- כיכר אצ'אורן ורחוב סראנו. אזור זה הוא האזור המסחרי העיקרי של העיר, והוא כולל את שוק הנמל. הכיכר במתכונתה הנוכחית הוקמה ב-1886, והפכה למרכז חברתי חשוב.
- מזח פראט, כיכרות סוטומאיור וחוסטיסיה ורובע המוזיאון הימי. אזור זה, למרגלות גבעת קורדיירה, כולל מבני ציבור רבים. כיכר סוטומאיור פונה לכיוון הים, ומשני צידיה שני מבנים גבוהים: תחנת הרכבת ובניין המכס. בכיכר אנדרטה שהוקמה ב-1886 לזכר הקרב על איקיקה שנערך ב-1879 במהלך מלחמת האוקיינוס השקט. המוזיאון הימי מצוי בראש גבעת קורדיירה, במקום שבו שכן מבצר סן חוסה.
- גבעת אלגרה וגבעת קונספסיון. שתי גבעות אלה, שביניהן רחוב אוריולה, מהוות שכונה אחת. השכונה הוקמה בידי מהגרים אנגלים וגרמנים, ויש בה שילוב של מרחבים ציבוריים מסוגים שונים: נקודות תצפית, טיילות, גרמי מדרגות, ועוד. מבני המגורים מאפיינים את הסגנון שהיה מקובל באנגליה ובגרמניה במאה ה-19, הן מבחינת העיצוב האדריכלי והן בחומרי הבנייה (בעיקר עץ, שבמקרים רבים אף יובא מאירופה).
|
תחבורה
עריכההגבעות התלולות עליהן בנויה העיר הקשו על הקמת תשתית תעבורתית, ועל כן הוקמו בה הפוניקולרים. הפוניקולר הראשון הוקם על גבעת קונספסיון ב-1883, וב-1887 נוסף הפוניקולר של גבעת קורדיירה. בשיא פעילותם פעלו בעיר 30 פוניקולרים. כיום פועלים בה 15 פוניקולרים, חמישה מהם בבעלות העירייה והיתר בבעלות פרטית. המועצה הצ'יליאנית לאתרים לאומיים הכריזה על כל הפוניקולרים כאתרים היסטוריים.
בשנת 2005 נחנכה הרכבת הקלה של ולפראיסו. לרכבת קו אחד, המשרת גם את הערים הסמוכות - ויניה דל מאר, קילפואה, ויה אלמניה ולימאצ'ה. לאורך 43 הקילומטרים של קו הרכבת עשרים תחנות, ומקצתו של הקו תת-קרקעי. בנוסף, פועלות בעיר חשמליות.
הנמל משמש גם ספינות תענוגות, וכחמישים מהן עוגנות בו מדי קיץ. בסמוך לעיר שדה תעופה קטן, אך נמל התעופה העיקרי המשמש את העיר הוא נמל התעופה הבינלאומי בניטס בסנטיאגו.
|
תרבות
עריכהבוולפראיסו מוזיאונים רבים, ובהם המוזיאון הימי, המוזיאון העירוני לאמנות יפה, הגלריה העירונית לאמנות והמוזיאון להיסטוריה של הטבע. אחד מבתיו של המשורר פבלו נרודה, "לה סבסטיאנה", מצוי בעיר, ואף הוא משמש כיום כמוזיאון. "המוזיאון הפתוח" (Museo al Cielo Abierto) כולל כ-20 ציורי קיר על קירותיהם החיצוניים של מבנים בעיר. בהשראתו של מוזיאון זה, נוספו ברחבי העיר ציורי קיר נוספים באופן בלתי ממוסד, וכן כתובות גרפיטי רבות.
מאז 1827 יוצא לאור העיתון "אל מרקוריו דה ולפראיסו", שהוא העיתון הוותיק ביותר בעולם בשפה הספרדית.
מועדון הכדורגל סנטיאגו וונדררס נוסד ב-15 באוגוסט 1892 והוא אחד ממועדוני הכדורגל הוותיקים בדרום אמריקה. המועדון זכה 3 פעמים באליפות צ'ילה, לאחרונה ב-2001.
ערים תאומות
עריכה
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של ולפראיסו (בספרדית)- ולפראיסו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ולפראיסו (צ'ילה), דף שער בספרייה הלאומית
