ויקיפדיה

הסכם אלג'יר

הסכם שנחתם ב1975 בין איראן לעיראק
פירוש נוסף ערך זה עוסק בהסכם בין איראן ועיראק משנת 1975. אם התכוונתם להסכם בין אריתריאה ואתיופיה משנת 2000, ראו הסכם אלג'יר (2000) (אנ').

הסכם אלג'יר הוא הסכם שנחתם בין איראן לעיראק בשנת 1975 במטרה לפתור את סכסוך הגבול בין המדינות. ההסכם גובש בין השאה האיראני, מוחמד רזה פהלווי, לבין סדאם חוסיין מטעם עיראק. הצהרה התחלתית על ההסכמה נחתמה על ידי הנציגים הבכירים ב-6 במרץ 1975 בעיר אלג'יר, וזו גובשה לאמנה שנחתמה ב-13 ביוני בבגדאד. באופן רשמי ההסכם נועד להביא קץ לסכסוך הגבול בין המדינות – בגבול הימי בשט אל-ערב ובמחוז ח'וזסתאן במערב איראן, שבו חיים בעיקר ערבים ולא פרסים. עם זאת, השפעתו העיקרית הייתה הפסקת התמיכה האיראנית החשאית במרידה הכורדית נגד משטר הבעת' בעיראק. ההסכם הופר על ידי עיראק חמש שנים לאחר החתימה עליו, עם הכרזת סדאם חוסיין ב-17 בספטמבר 1980 כי נהר שט אל-ערב שייך לעיראק, ופרוץ מלחמת איראן–עיראק מיד לאחר מכן.

הסכם אלג'יר
חותמים סדאם חוסיין, מוחמד רזא שאה פהלווי עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום יצירה אלג'יר עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך יצירה 6 במרץ 1975 עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות ערבית, פרסית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הצדדים להסכם
סדאם חוסיין
מוחמד רזא שאה פהלווי

הרקע להסכם

עריכה

הכורדים בעיראק

עריכה

הכורדים הם מיעוט אתני בעיראק הערבית ששאיפותיו לעצמאות דוכאו כבר בתחילת המאה ה-20 לאחר שבהסכם סוור מ-1920, שחילק את האימפריה העות'מאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוענקה להם אוטונומיה, אך בהסכם לוזאן, שלוש שנים לאחר מכן, נשללה מהם אוטונומיה זו. שאיפותיהם של הכורדים לעצמאות דוכאו על ידי המשטרים בעיראק, באיראן, בטורקיה ובסוריה, בהן מהווים הכורדים מיעוט. הכורדים בעיראק מתגוררים באופן מסורתי באזור ההררי בצפון עיראק, שבו הם מהווים את מרבית האוכלוסייה. באזור כורדיסטן העיראקית בצפון עיראק קיימים מרבצי נפט גדולים, בעוד שבאזור בו חי המיעוט הסוני השליט במרכז עיראק לא קיים נפט בכמות משמעותית.

מפלגת הבעת' שעלתה לשלטון בעיראק ב-1968 נקטה גישה לאומנית-ערבית שלא בישרה טובות לכורדים, שכן בתקופת השלטון הקצרה של הבעת' לאחר הפיכה ב-1963 פתח המשטר במערכה צבאית רחבה נגד המורדים הכורדים, וזו לא הגיעה להכרעה. עם עליית הבעת' מחדש לשלטון ב-1968, גברו ההתנגשויות בין מורדים כורדים לכוחות הביטחון העיראקיים. ב-1969 תקפו המורדים הכורדים תחת הנהגת מוסטפא ברזאני את מתקני הנפט בכרכוכ וחסמו את זרימת הנפט מהמקום. בתגובה, הורתה בגדאד על שליחת ארבע מתוך שש דיוויזיות הצבא העיראקי לצפון.[1] כוחות המשטר הצליחו להשתלט מחדש על ערים באזור, אך איבדו שליטה על אזורים כפריים נרחבים בצפון עיראק,[2] מלבד זאת, המורדים הכורדים הסבו נזקים כלכליים בשל הפגיעה בתשתיות שאיבת הנפט וההתנגשויות הבלתי פוסקות בין הצדדים. למרות הלחץ הצבאי המתמשך מצד מרבית צבא עיראק[3] סירבו הכורדים להיכנע.

לאחר משא ומתן חשאי בין מצטפא ברזאני לסדאם חוסיין, השניים חתמו במרץ 1970 בתכרית על "המניפסט של מרץ", שצריך היה להיות מיושם תוך ארבע שנים.[4] עיקרי המניפסט היו הסכמתם של הכורדים לנתק את קשריהם עם איראן, הפסקת המרידה, ושילוב המיליציה הכורדית לתוך צבא עיראק. בתמורה, הובטחה לכורדים אוטונומיה בצפון עיראק, באזורים בהם מהווים הכורדים רוב והקמת ממשלת אחדות עם נציגים כורדיים. אולם, לצד מינוי מספר מועט של כורדים לשרים, המשטר ניסח באופן חד-צדדי את מצע ממשלת האחדות והחשוב מכל - מאז קבלת ההסכם עמל על "ערביזציה" של האזורים עשירי הנפט בצפון הכורדי. במסגרת יוזמת ערביזציה זאת עודדו ערבים להגר לאזורים כורדיים כדי להבטיח את הישארותם של שטחים אלה מחוץ לשטח הכורדי;[5] כמו כן, עשרות אלפי כורדים גורשו לאיראן בתואנה כי אינם עיראקים. לאחר שינוי המאזן הדמוגרפי באזורים עשירי הנפט,[6] המשטר דרש מהכורדים להסכים ליישום מיידי של ההסכם במרץ 1974. במקביל, המשטר הפעיל "גזרים" בדמוי הענקת סיוע כלכלי לפיתוח הצפון הכורדי, ו"מקלות" - על ידי המשך לחץ צבאי ומדיני על הכורדים,[7] בין היתר על ידי חימוש המפלגה הקומוניסטית היריבה וגרימת פילוגים פנימיים במפלגת ה-KDP.‏[8] למרות זאת, הכורדים סירבו ליישום המניפסט.[9] בתגובה, ומבלי להתחשב בהצעות הנגד הכורדיות, המשטר הפך את הצעתו ליישום המניפסט לחוק ב-11 במרץ 1974.[10] המשטר הציב להנהגת הכורדים אולטימטום של 15 ימים להסכמה לחוק והצטרפות לממשלת האחדות.[11] לאחר התפוצצות המשא והמתן עם המשטר בתחילת מרץ, חמשת השרים הכורדים ובעקבותיהם אלפי עובדים וסטודנטים כורדים עזבו את משרותיהם, אנשי משטרה וצבא כורדיים ערקו והצטרפו גם הם לברזאני בצפון. במקום השרים הפורשים, המשטר מינה לתפקידם כורדים שעזבו את מפלגתו של ברזאני,[12] עורך עיתון מפלגת KDP אל-תַאַח'י הוחלף גם הוא בתומך מדיניות הבעת'.[13] כוחות גדולים של צבא עיראק והפשמרגה התכוננו ללחימה,[12] על רקע ניסיונות אחרונים מצד המשטר להשגת הסכמת KDP לחוק ואיפול תקשורתי אודות תקריות אלימות בצפון עיראק.[14]

באמצע מרץ אירעו מספר התנגשויות בצפון עיראק. באפריל החלה מעורבות רחבת היקף של חיל האוויר וכוחות מיוחדים מצד עיראק.[15] שמונה דיוויזיות (120,000 חיילים), 800-700 מתוך 900 הטנקים של צבא עיראק, 20 גדודי ארטילריה וכל חיל האוויר (מאות מטוסים) הוטלו לשדה הקרב על ידי המשטר על מנת להתמודד עם 50,000 אנשי פשמרגה כורדים.[16] על מנת להימנע מאבדות כבדות לחיל הרגלים, עיראק ביצעה מספר רב של הפצצות אוויריות על כפרים כורדיים באזור משולש סולימאניה - ח'אנקין - כרכוכ.[17] למרות הפצצות מאסיביות בסיוע מטוסים מתקדמים דוגמת טופולב Tu-22 ומיג-21 וקרבות קרקעיים משמעותיים בעקבות מאמצי הצבא לכבוש שטחים ועמדות שאבדו לו, המשטר המשיך לשמור על איפול תקשורתי בסוגיה.[18]

לאחר הצלחות ראשוניות בקרבות נגד המורדים, החל מסתיו 1974 הצבא לא הצליח להמשיך בהתקדמותו. בין היתר בשל חוסר הצלחתו לנתק את קווי אספקת אמצעי הלחימה לכורדים מאיראן ומסוריה (בינה לבין עיראק התנהלה יריבות פנים-בעת'יסטית ארוכת יומין) ובשל סיוע צבא איראן לכוחות הכורדים. הצבא האיראני העניק סיוע ארטילרי ואווירי החל מאוגוסט של 1974‏[19] ושתי חטיבות של הצבא האיראני פלשו לעיראק בינואר 1975.‏[20] המורדים הכורדים הצליחו להתיש את צבא עיראק המחומש היטב בנשק סובייטי ולמנוע הכרעה לאורך חודשים ארוכים, על אף מעורבות של 80 אחוזים מכוחות הצבא העיראקיים בלחימה.[19] שנת הלחימה הראשונה גבתה כארבעה מיליארד דולר בשל הפגיעה האנושה באספקת הנפט מהצפון, עלתה בחייהם של כ-10,000 חיילים,[19] וגרמה למחסור חמור בפצצות ופגזים בצבא עיראק.[21]

סכסוך הגבולות

עריכה
 
השט אל-ערב, היציאה היחידה למפרץ הפרסי מהנהרות בעיראק

עוד בתקופת האימפריה העות'מאנית וממלכת פרס התקיים סכסוך הגבולות ביחס לשט אל-ערב, הנתיב הימי היחיד של עיראק למפרץ הפרסי ממערכת הנהרות של הפרת והחידקל. לפני המאה ה-19 השליטה בנתיב המים עד גדתו המזרחית הייתה בידי העות'מאנים. אולם בעקבות גילוי נפט באי ח'ורהמשר שנמצא בקרבה לגדה האיראנית של השט, הוענקה לאיראן שליטה על אי זה ועל שני איים נוספים בפרוטוקול קונסטנטינופול של 1913. באוקטובר 1936, בעקבות הפיכה צבאית בראשות הגנרל בכר סדקי שהפילה את הממשלה בעיראק, חל שינוי במדיניות החוץ. במקום התמקדות במדינות החוץ, הממשלה פעלת להסדרת היחסים עם השכנות טורקיה ואיראן.[22] ביולי 1937, כחודש לפני הפיכת נגד שהובילה לנפילת הממשלה, איראן ועיראק חתמו על הסכם חדש לתיחום הגבול. ההסכם חזר על קווי פרוטוקול קונסטנטינופול מ-1913, מלבד תוספת של שמונה ק"מ לאיראן באזור האי עבדאן, בו איראן הקימה נמל גדול והגבול מ-1913 לא איפשר לספינות לעגון בנמל שהקימה בלי אישור עיראקי.[23] לפיכך, ההסכמה שנשמרה בין המדינות עד 1969 קבעה כי עיראק תשלוט בכל מי השט מלבד באזורים קרובים לערים האיראניות ח'ורהמשר ועבדאן, שם חלוקת המים התבצעה בדיוק באמצע המרחק בין שתי הגדות. מלבד זאת, הספינות שהפליגו בשט יכלו להשתמש אך ורק בנתבים עיראקיים ושילמו דמי מעבר לעיראק.

בעקבות עליית משטר הבעת' לשלטון, ביולי 1968 שבה הממשלה העיראקית לתבוע שליטה מלאה על כל מימי השט.[24] העלאת תביעה נושנה זו באה בעיתוי לא טוב, לאור התחזקות מעמדה האסטרטגי של איראן במפרץ הפרסי.[25] השאה מוחמד רזה פהלווי החליט להפגין התנהלות המתאימה, בראייתו, למעצמה הראשונה של המזרח התיכון,[26] וב-19 באפריל 1969 האיראנים ביטלו באופן חד-צדדי את ההסכם מ-1937. התואנה של המשטר האיראני הייתה "התגרות" של עיראק נגד ספינות איראניות שנעו על השט, אך בפועל המהלך נבע מאמונתו של השאה כי המשטר בבגדאד חלש מדי מכדי להגיב.[27]

 
השט אל-ערב באזור בצרה

ב-22 באפריל עברה לראשונה ספינה איראנית בליווי אוניות הצי האיראני מבלי לשלם את דמי המעבר לעיראק. שתי המדינות החלו לפרוס את צבאותיהן על גדות השט. יום לפני עזיבת הצי הבריטי את המפרץ הפרסי ב-30 בנובמבר 1971 איראן השתלטה על ארבעה איים במפרץ הפרסי, בעקבות צעד זה ניתקה בגדאד את היחסים הדיפלומטיים עם טהראן.[28] המשטר בבגדאד החל לקרוא להתקוממות עממית של הערבים במחוז ח'וזסתאן (אותו הם כינו "ערביסטאן") שבאיראן סמוך לגבול עם עיראק, שמרבית תושביו אינם דוברים פרסית. כמו כן, בגדאד הורתה על גירושם של איראנים ומלומדים שיעים מעיראק.[29] האיראנים מצידם, החלו להעניק תמיכה כלכלית וצבאית למורדים הכורדים בעיראק. לאחר פניות לא-פומביות רבות מצד השירות החשאי באיראן (הסאוואכ),,[30] השאה,[31] והכורדים ישירות[32] בביקור של היועץ האמריקני לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר באיראן, ביקש ממנו השאה "לסייע לכורדים להפוך את החיים לקשים עבור שכננו ואויבנו העיראקי".[33] לאחר מספר פגישות בין אנשי ברזאני ונציגים של הממשל האמריקני,[34] בשלהי יולי 1972 נשיא ארצות הברית ניקסון אישר סיוע אמריקני חשאי לברזאני דרך ה-CIA, בסך מיליוני דולרים.[35] הסיוע האמריקני הועבר מה-CIA דרך איראן וכלל אמל"ח סובייטי רב והעברות מזומנים ישירות לחשבונו של ברזאני.[36] מיד לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, פנה המשטר העיראקי לטהראן בבקשה לחדש את היחסים הדיפלומטיים, כנראה מחשש לתקיפה ממזרח, בעת בה עיראק מעורבת במלחמה בחזית הסורית.[23] היחסים הדיפלומטיים בין המדינות חודשו בראשית 1974 אך היחסים בין המדינות לא השתפרו באופן משמעותי,[37] וההתנגשויות האלימות לאורך הגבולות לא פסקו.

גיבוש ההסכם

עריכה

ב-1973 עיראק החלה בגישושים כלפי איראן בניסיון לגרום להפסקת התמיכה האיראנית במורדים הכורדים, לאור הבנתה כי הצבא העיראקי לא יצליח לדכא את המרידה בהיקפה הנוכחי. המגעים הראשונים[38] בין המדינות החלו בפגישה של שרי החוץ מעיראק ומאיראן בז'נבה בשבוע האחרון של אפריל 1973.‏[39] בשיחות חשאיות אלו (בין המדינות לא היו יחסים דיפלומטיים באותה העת) הנציגים העיראקיים התעקשו לקיים את המשא ומתן במסגרת החוזה מ-1937 (שהעביר את מרבית שטחי השט לשליטת עיראק), אך הנציגים האיראנים קבעו כי הסכם זה הוא בטל ומבוטל ויש לקיים דיון מחודש על הגבול, בתמורה להסדרת היחסים בין המדינות.[40] בעקבות כישלון הצדדים להגיע להסכמה כלשהי, לאורך תקופה מסוימת לא התקיימו פגישות בין הצדדים. השאה החליט לא להפגין גמישות, והיה נחוש לקבל בדיוק ממחצית השט ורק לאחר השגת הסכמה זו מעיראק הוא היה מוכן לדון על שיפור היחסים בין המדינות (קרי, הפסקת התמיכה בכורדים).[41] הוא טען כי אין במה לדון בנוגע לשט, לאחר קביעת העובדות על ידי איראן בביטול הסכם 1937 באפריל 1969 וכי חלוקת השט חייבת להיות לאורך קו האמצע.[42]

במאי 1974 המדינות הקימו ועדה לסימון הגבול ביניהם, אך עיראק לא ששה לוותר על דרישותיה. בפסגת הליגה הערבית ברבאט באוקטובר 1974 נערכה פגישה בין נציגים משתי המדינות בתיווך של מלך ירדן חוסיין.[43] המגעים בין איראן לעיראק נמשכו באופן לא סדיר, משום שעיראק לא ששה לוותר על דרישותיה הטריטוריאליות. איראן הגבירה את תמיכתה הצבאית בכורדים ועיראק נאלצה להתקפל - במהלך פגישות בין הצדדים ולבסוף שתי פגישות בין השאה מוחמד רזה פהלווי וסדאם חוסיין בפסגת מדינות אופ"ק באלג'יריה במרץ 1975, הצליחו הצדדים לגבש הסכמה.

מהותו של ההסכם הייתה ויתור היסטורי מצידה של עיראק על שטחים, תמורת הבטחה איראנית להפסיק מלעורר מרידות פנים-עיראקיות שערערו את יציבות משטר הבעת'. לשאה האיראני היה אינטרס משלו לסיום הסכסוך, מתקפת צבא עיראק בקיץ 1974 הצליחה לכבוש שטחים כורדיים רבים. בשנים קודמות של הסכסוך, הכורדים ניצלו את חודשי החורף המושלגים כדי לשוב ולתפוס את הטריטוריה שאיבדו. עם זאת, בחורף של 1975 הכורדים לא הצליחו לעשות זאת, והמתקפה העיראקית הצפויה באביב הייתה עלולה לחסל את ההתנגדות הכורדית לחלוטין. השאה לא היה מוכן לשמר התנגדות זו במחיר הגברת המעורבות הצבאית של מדינתו בסכסוך, מחשש להתדרדרות למלחמה בהיקף מלא עם עיראק. מלבד זאת, השאה השתמש בכורדים כדי להשיג את הנחוץ לו מעיראק, ולא היה מעוניין בהצלחת מאבקם.[44] הצלחת המאבק הכורדי והשגת עצמאות מסוימת לכורדים בעיראק, עלולה הייתה לגרום לעליית תביעה דומה מצד המיעוט הכורדי באיראן.[45] החלטה הרת גורל זו התקבלה על ידי השאה באופן עצמאי, מבלי התייעצות עם גורמים בכירים אחרים ושיקפה את מגמת החלשות השפעתם של מקורבים ויועצים לשאה.[19]

סדאם חוסיין, שבאותה העת כיהן באופן רשמי כסגן ראש מועצת הפיקוד המהפכני (מספר 2 במשטר תחת הנשיא וראש מועצת הפיקוד המהפכני אחמד חסן אל-בכר), היה למעשה מכתיב המדיניות העיראקית. הוא היה שבחר בנקיטת גישה תקיפה נגד הכורדים שהולידה את הסכסוך היקר שזכה לשם "מלחמתו של סדאם" ונחשף לביקורת מצד גורמים אחרים בהנהגת המשטר.[19] לכן, פתרון המשבר בצורה מכובדת היה חשוב במיוחד עבורו. סדאם היה זה שגיבש את ההסכם עם השאה, חתם עליו, ופעל לשיווקו כהצלחה למשטר בזירה הפנימית בעיראק.

נוסח ההסכם

עריכה

בהסכם אלג'יר ויתרה עיראק על דרישותיה למרבית מימי השט אל-ערב, והסתפקה בקביעת קו דרך העמק (thalweg) לקו הגבול המימי. בנוסף, נקבע כי הגבול בין איראן לעיראק יקבע על פי פרוטוקול קונסטנטינופול מ-1913, קרי, עיראק ויתרה על זיקתה לאזורים הערביים במערב איראן. איראן התחייבה על פי קווי 1913 להעביר שטחים בסך 1,500 קמ"ר שאיראן תפסה בהתכתשויות סביב הגבול מתחילת שנות ה-70. שטחים אלו נועדו להעניק לעיראק עומק אסטרטגי מסוים שהיה חסר לה מפני תקיפה איראנית (בגדאד נמצאת כ-100 ק"מ מהגבול ואילו טהראן 700). בנוסף, המדינות "יתחייבו לקיים פיקוח הדוק ואפקטיבי על גבולן המשותף כדי לשים קץ לחדירות בעלות אופי חתרני מכל מקור אפשרי". קרי, איראן התחייבה להפסיק את תמיכתה בכורדים (בה מעולם לא הודתה) ולמנוע הסתננותם של לוחמים ותחמושת לכורדים. המדינות הסכימו לשוב לימי ה"שכנות הטובה, "חברות" ו"שיתוף הפעולה" ולקיים ביקורים של בכירים בארץ השכנה במהרה. חלק חשוב בהסכם קובע כי ההסכם הוא מקשה אחת (ההסכם אכן לא חולק לסעיפים) והפרה של חלק אחד של ההסכם, "סותרת את רוח הסכם אלג'יר". קרי, המדינה הנפגעת לא תהיה חייבת להמשיך לעמוד בהסכם.

מהסכם לאמנה

עריכה

ההצהרה קבעה כי ב-15 במרץ שרי החוץ של איראן ועיראק, בנוכחות נציג מאלג'יריה יפגשו בטהראן להכנת הקרקע להקמת ועדה משותפת לשתי המדינות לסימון הגבול החדש. שרי החוץ נפגשו במועד זה, ובתום יומיים של פגישות ההצהרה גובשה לפרוטוקול שנחתם על ידי שני הצדדים. הפרוטוקול פירט את ההתחייבויות שכל מדינה לוקחת על עצמה לסימון מחדש של הגבול המשותף. ב-13 ביוני 1975 בבגדאד שתי המדינות חתמו על האמנה שגובשה ביניהן, שכללה שלושה פרוטוקולים ומפות הנספחות אליהם. שמה הרשמי של האמנה היה "אמנת איראן - עיראק על גבולות בינלאומיים ויחסי שכנות טובה". פרוטוקול אחד ציין את כל סמני הגבול בין השט אל-ערב למפגש הגבולות עם טורקיה בצפון, הפרוטוקול השני פירט את קו הגבול הימי בשט, על פי נקודות ציון. הפרוטוקול השלישי תיאר את האזורים בהם התבצעו חדירות בין גבולות המדינות, כך שהמדינות יוכלו לאבטח את גבולותיהן ולמנוע סיוע למורדים בשטחן.

השלכות ההסכם

עריכה

המדינות הקימו ועדה משותפת שסימנה את הגבול לאורכו, מפקדות משותפות הוקמו במספר מקומות לאורך הגבול לפיקוח התנועה. סימון הגבול המשותף הסתיים ב-26 בדצמבר 1975 עם חתימת הצהרת כוונות משותפת.[46] השטחים שהובטחו לעיראק לא הועברו במלואם,[47] עם זאת איראן קיימה את הבטחתה בנוגע לכורדים. היא משכה את הסיוע הכלכלי והצבאי מהמורדים הכורדים באופן מיידי ובלי להודיע להם על כך מראש. טהראן הסיגה את צבאה בחזרה לאיראן ואטמה את הגבול למניעת הברחות. השאה הורה ל-CIA ולמוסד הישראלי להפסיק את מתן הסיוע משטחו למורדים הכורדים, והסיוע הופסק עם סגירת הגבול. להערכת האמריקנים[19] השאה סבר כי לאחר חתימת ההסכם חוסיין יפתח במשא ומתן עם הכורדים, עם זאת מיד לאחר החתימה המשטר העיראקי פתח במתקפה בהיקף רחב במיוחד על הכורדים שנמשכה שבוע, שבסופו הצליח השאה להשיג הפסקת אש זמנית. ב-1 באפריל המשטר תקף מחדש את האזורים הכורדים וחיסל במהרה את כיסי ההתנגדות הנותרים. שבועיים לאחר חתימת ההסכם והפסקת הסיוע מאיראן, בפגישה בין השאה למוסטפא ברזאני, השאה שכנע את ברזאני להיכנע. ברזאני הכריז "הלחימה נגמרה... אנו לבד, ללא חברים".[48] המרידה הכורדית חוסלה.

מאות אלפי פליטים כורדים ברחו מעיראק והתיישבו במחנות פליטים באזורי הגבול עם איראן (לאחר שנשקם של הלוחמים נלקח מהם), ועם טורקיה. בין הפליטים היה מוסטפא ברזאני, מנהיג המרידה הכורדית. המשטר חידש את מאמצי ה"ערביזציה" שלו עם דיכוי המרידה, וגרר התנגדות אלימה מחודשת מצד הכורדים. הכורדים שלא נהנו כעת מתמיכת מעצמות זרות נחשפו בתגובה להעברה בכפייה לחלקים אחרים של המדינה. בין השנים 1978–1979 כ-600 כפרים כורדיים נשרפו עד היסוד וכ-200,000 כורדים גורשו מצפון עיראק.[49]

הפרות ההסכם

עריכה
 
חיילים איראניים מתגוננים מהתקפה כימית אפשרית

פחות משש שנים לאחר החתימה על ההסכם, פרצה בין המדינות מלחמת איראן–עיראק, שהעילה לה הייתה אותו סכסוך גבולות. מלחמת איראן–עיראק נמשכה שמונה שנים, ולמרות הצלחות צבא עיראק בתחילתה, הצליחו האיראנים להדוף את הצבא עיראק לגבולות שלפני המלחמה. על פי החוק הבינלאומי, אין למדינה זכות לדחות באופן חד-צדדי הסכם שהיא אשררה, ובהסכם אלג'יר לא קיים סעיף המאפשר את ביטולו באופן חד צדדי, כפי שעשה סדאם חוסיין כשהכריז ב-17 בספטמבר 1980 כי השט אל-ערב הוא חלק משטחה של עיראק. הלחימה לאורך הגבול התלהטה באופן מיידי לאחר הצהרה זו, וב-20 בספטמבר הכריז נשיא איראן אבולחסן בני-סדר על גיוס כללי.[50]

לאחר שמונה שנים של מלחמה, חזרו המדינות לגבולות שבהם התחילה המלחמה. עם זאת, סדאם סירב לשוב ולאשר כי הגבולות יוותרו על פי קווי הסכם אלג'יר. בין המדינות התקיימה הפסקת אש מתוחה במשך שנתיים. מיד לאחר פלישת עיראק לכווית ב-2 באוגוסט 1990 וסימנים מעידים לתגובה מערבית אפשרית, סדאם שאף לישר את ההדורים עם איראן, כדי להבטיח שאיראן לא תנצל את מעורבות צבא עיראק בכווית כדי להכות ממזרח. ב-14 באוגוסט 12 ימים לאחר התחלת המלחמה, שלח סדאם חוסיין איגרת לנשיא איראן אכבר האשמי רפסנג'אני שבה הציע לאשר מחדש את תנאי הסכם אלג'יר[51] ולבצע החלפת שבויים.[52] רפסנג'אני ניצל את ההזדמנות וב-18 באוגוסט החלו חילופי השבויים בין המדינות. עם זאת, משטר הבעת' השתמש בתואנות שונות כדי לדחות את סימון הגבול הקרקעי בין המדינות. שרידי מלחמת שמונה השנים עדיין נותרו לאורך השט, עשרות ספינות ומוקשים ששוקעו במהלך הלחימה הפכו את המעבר בנתיב הימי לבלתי אפשרי. עם זאת, עלות משיית כל שרידי המלחמה הוערכה ביותר מ-5 מיליארד דולר, ועיראק, שסבלה מסנקציות שהטיל האו"ם לאחר מלחמת המפרץ, לא הייתה נכונה לשלם על המשייה.[53]

כיום, מספר ארגוני ביון בינלאומיים מאמינים כי איראן מפירה את סעיפי ההסכם העוסקים במניעת פעילות חתרנית בשטחה של המדינה האחרת. לאור מעצרים של מספר חברי כוח קודס בעיראק[54][55] ועדויות לאספקת תחמושת, אימונים ומימון למורדים שיעים עיראקיים.[56][57]

הפרה בולטת של ההסכם בוצעה על ידי איראן ב-23 במרץ 2007 כשפריגטה בריטית שנמצאה במים הטריטוריאליים של עיראק נעצרה על ידי חיל הים של משמרות המהפכה האיראניים ו-15 הבריטים שעליה הובאו בכפייה לאיראן. באמנה המקיפה שנחתמה בין המדינות על בסיס הסכם אלג'יר פורט כי האזור[58] בו נאסרו הבריטים שייך לעיראק.[59] המלחים הבריטים שוחררו לאחר 12 ימים.

עם נפילת סדאם

עריכה

אחרי נפילת משטר הבעת' עם פלישת כוחות הקואליציה לעיראק ב-2003 והקמת ממשלות שיעיות ודתיות יותר, היחסים בין המדינות הפכו לידידותיים יותר. בנובמבר 2007 המדינות הקימו ועדה משותפת לדיון בפינוי הנתיב הימי משרידי המלחמה ובשימוש באוצרות הטבע שהתגלו על קרקעית השט, עם הגידול ההדרגתי בשטח החופים. במהלך הדיונים האלו מספר בכירים עיראקים טענו כי ההסכם אינו תקף.[60] או דורש שינויים רבים.[61] בדצמבר 2007 הצטרף לקריאות אלו גם נשיא עיראק הכורדי, ג'לאל טלאבאני כי ההסכם אינו תקף.[62] לאור ביקורת איראנית רבה,[63] טלאבאני חזר בו מהצהרה זו במהרה והבהיר כי התכוון בהצהרתו לכך שיש צורך לבצע שינויים באמנה.[64] בדיונים בין המדינות בטהראן העיראקים הציגו שורה של הסתייגויות מההסכם וביקשו לסמן מחדש את הגבול בין המדינות.[65] לאחר מספר סבבי דיונים, ב-22 בפברואר 2008 המדינות חתמו על הסכם בו קבעו כי הן יחלו בסימון הגבול ביניהן, בעקבות הריסת סימוני הגבול במהלך המלחמה, ויפעלו יחדיו למיפוי השט ופתיחת הנתיב הימי לתנועה.[66]

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא הסכם אלג'יר בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ דיווח הפיננשל טיימס (לונדון) מ-15 במרץ 1969. על שליחת הדיוויזיות, ראו עמ' 66 אצל קרש ורואטסי.
  2. ^ ראו למשל דיווח נציג אמריקני מהשגרירות בבגדאד מ-17 באפריל 1973 שמתאר את מחסומי הכבישים והפטרולים החמושים בכבדות של הפשמרגה והימנעות הצבא העיראקי מכניסה לאזורים בקרבה לגבול עם איראן.  , קוד מברק: 1973BAGHDA00214.
  3. ^ לטענת הכורדים מספר אירועי טבח בוצעו במהלך הלחימה לצורך "טיהור" כפרים לקראת העברת ערבים אליהם. ראו דיווח בעיתון מפלגת KDP הכורדית אל-תַאַח'י מ-27 באוגוסט 1973, מופיע באנגלית בדיווח נציגות ארצות הברית מבגדאד מ-28 באוגוסט.   קוד מברק: 1973BAGHDA00455.
  4. ^ G.S. Harris - Ethnic Conflict and the Kurds in the Annals of the American Academy of Political and Social Science, pp.118-120, 1977
  5. ^ The introduction in Genocide in Iraq: The Anfal Campaign Against the Kurds (Human Rights Watch Report, 1993).
  6. ^ בתהליך הערביזציה הועברו כמיליון ערבים לאזורים הכורדיים בצפון. מאמר של אמיר טאהירי על ריאיון עם סדאם ב-1975. טאונהול, 21 באוגוסט 2003.
  7. ^ ראו דיווח נציגות ארצות הברית בבגדאד מ-3 בפברואר 1974.   קוד מברק: 1974BAGHDA00066.
  8. ^ דיווח הנציגות האמריקנית מבגדאד מ-11 בפברואר 1974 על מכתב של שלושה ממנהיגי המפלגה לברזאני, בו הודיעו על התפטרותם והטיחו בו האשמות על התנהלותו.   קוד מברק: 1974BAGHDA00079.
  9. ^ ראו מאמר מ-19 באוגוסט 1973 בעיתון מפלגת KDP (פלג ברזאני) המתנגד ליישום המניפסט, בשל תהליך הערביזציה ואי-ישומן של חלק מהבטחות המניפסט. מובא בדיווח מנציגות עיראק בבגדאד ב-22 באוגוסט.   קוד מברק: 1973BAGHDA00443.
  10. ^ דיווח נציגות ארצות הברית בבגדאד מ-12 במרץ 1974, על סמך השוואת הצעת המשטר מפברואר והחוק.   קוד מברק: 1974BAGHDA00141.
  11. ^ דיווח נציגות ארצות הברית בבגדאד מ-14 במרץ.   קוד מברק: 1974BAGHDA00144.
  12. ^ 1 2 מברק מנציגות ארצות הברית בבגדאד מ-11 באפריל 1974. מלבד ההתייחסות לחילופי השרים, המברק עוסק בדיווח של נספח צבאי הונגרי (בעל גישה למידע בשל סיוע סובייטי משמעותי לצבא עיראק) על נוכחות שתי אוגדות המתמחות בלחימה הררית, אוגדת חיל רגלים עיראקיות שנמצאות על הגבול עם השטחים שנשלטים על ידי הכורדים בצפון המדינה. כגיבוי לשלוש אוגדות אלו היו שתי חטיבות משוריינות וארבע טייסות חיל האוויר העיראקי. בצד העיראקי, מלבד העורקים מצבא עיראקים הצטרפו, לטענת ההונגרי, 5,000 כורדים מסוריה.   קוד מברק: 1974BAGHDA00221.
  13. ^ דיווח נציגות ארצות הברית בבגדאד מ-27 במרץ.   קוד מברק: 1974BAGHDA00186.
  14. ^ דיווח הנציגות האמריקנית בבגדאד מ-18 באפריל 1974.   קוד מברק: 1974BAGHDA00235.
  15. ^ דיווח נציגות ארצות הברית בבגדאד מ-25 באפריל 1974.   קוד מברק: 1974BAGHDA00259.
  16. ^ David Romano, The Kurdish Nationalist Movement: Opportunity, Sovereignty and Identity, Cambridge University Press, 2006, p. 194
  17. ^ דיווח נציגות ארצות הברית בבגדאד מ-1 במאי.   קוד מברק: 1974BAGHDA00280.
  18. ^ דיווח הנציגות האמריקנית בבגדאד מ-7 במאי 1974.   קוד מברק: 1974BAGHDA00298.
  19. ^ 1 2 3 4 5 6 Joint intelligence analysis by the U.S. State Department, CIA and DIA from 1 May, 1975 - The Implications of the Iran-Iraq agreement (PDF). Classified as Secret/NoForn until August of 2004.
  20. ^ J. M. Abdulaghani - Iraq and Iran: The Years of Crisis. Baltimore, The John Hopkinks University Press and London, Croom Helm, 1984. p. 142.
  21. ^ J. M. Abdulghani - Iraq and Iran: The Years of Crisis. pp. 156-157.
  22. ^ History of Iraq: 1933 - 1939, Bits of News.
  23. ^ 1 2 Daniel Pipes - A Border Adrift: Origins of the Iraq-Iran War, New Weapons, 1983.
  24. ^ אנתוני רוקדסמן ואברהם וגנר - מלחמת איראן עיראק, הוצאת משרד הביטחון, 1998. עמ' 34.
  25. ^ הכרזת הבריטיים על נסיגה מהמפרץ הפרסי לאחר משבר עדן ב-1968, החלישו את האיום הבריטי על איראן. בנוסף, לאור שיפור היחסים בין ברית המועצות לבין איראן פחת גם האיום המשמעותי על איראן מצפון. עליית מחירי הנפט החל מ-1968 חיזק גם הוא את ביטחון השאה.
  26. ^ רעיונות "המדינה האדירה ביותר במפרץ הפרסי" וחשיבותה של איראן לייצוב ושמירה על הביטחון באזורה הודגשו מספר פעמים על ידי השאה. דיווחים שונים בנושא: הגארדיאן מ-9 באוקטובר 1971, סוכנות הידיעות הצרפתית (AFP) מ-10 ביוני 1976.
  27. ^ Bengio, Ofra, The Kurds of Iraq: Building a State Within a State, Lynne Reiner Publishing, 2012, p. 29
  28. ^ קורדסמן ווגנר, עמ' 35.
  29. ^ Bengio, Ofra, The Kurds of Iraq: Building a State Within a State, p. 30
  30. ^ תזכיר פנימי במועצה האמריקנית לביטחון לאומי מ-27 במרץ 1972. התזכיר בסיווג סודי הועבר לקיסינג'ר על ידי עוזרו גנרל הייג ואושר על ידיו ב-29 במרץ.
  31. ^ תזכיר פנימי של המועצה האמריקנית לביטחון לאומי מ-12 ביוני 1972 מזכיר שש בקשות קודמות לסיוע כלכלי וצבאי או אפילו מוראלי לכורדים, שנדחו כולן על ידי הממשל האמריקני. הסבר לדחיית הבקשות ניתן למצוא במברק: "אף על פי שמולה מצטפא [ברזאני] טוען כי ישמור בסוד כל מחויבות לתמיכה מוראלית, תמיכה כזו תהיה חסרת תועלת עבורו אם לא יוכל לנצלה כדי לזכות בתמיכה [כלכלית או צבאית], ומכך תנבע חשיפתה [של התמיכה האמריקנית]".
  32. ^ תזכיר פנימי באגף המזרח התיכון במחלקת המדינה המסכם פגישה עם נציג של ברזאני בבקשת סיוע לכורדים לפתיחת "מאבק רחב היקף" נגד משטר הבעת'. 5 באפריל 1972.
  33. ^ מאמר של הניו יורק טיימס מ-1991 מזכיר את ביקור קיסינג'ר.
  34. ^ מזכר פנימי מ-23 ביוני 1972 המיועד לגנרל אלכסנדר הייג, עוזרו הצבאי של קיסינג'ר לקראת פגישתו הצפויה עם נציגי ברזאני. במברק עולה כי הסכום המבוקש על ידי הכורדים הוא בסך 1.5 מיליון דולר לחודש ועל התחייבות איראנית לממן מחצית מהסובסידיה.
  35. ^ תזכיר החתום על ידי דר. קיסינג'ר, בסיווג סודי בתפוצה מוגבלת.
  36. ^ תזכיר פנימי לנשיא ניקסון מהיועץ לביטחון לאומי קיסינג'ר מ-5 באוקטובר 1972. קיסינג'ר מדווח על הסיוע השוטף המועבר לכורדים תוך "שיתוף פעולה מעולה... עם השאה", על סמך דיווחי ראש ה-CIA ריצ'רד הלמס.
  37. ^ דיווח נציגות ארצות הברית בבגדאד לאחר שיחה עם ממלא מקום שגריר איראן בבירה העיראקית. דיווח מ-26 בינואר 1974. קוד מברק: 1974BAGHDA00050.
  38. ^ דברי מזכיר משרד החוץ האיראני לנציג משגרירות ארצות הברית בטהראן. ראו מברק מטהראן, 22 במאי 1973.   קוד מברק: 1973TEHRAN03548, סיווג מקורי: סודי, תפוצה מוגבלת.
  39. ^ דיווח שגרירות בגדאד מ-28 במאי 1973.   קוד מברק: 1973BAGHDA00304.
  40. ^ ראו דיווח מחלקת המדינה לנציגותה בעיראק (דרך ביירות) מ-16 במאי 1973.  , קוד מברק:1973STATE093589, סיווג מקורי: סודי, תפוצה מוגבלת.
  41. ^ דבריו של שר הטקס האיראני לשגריר ארצות הברית באיראן. ראו דיווח השגרירות האמריקנית בטהראן למחלקת המדינה ב-9 ביוני 1973.  , קוד מברק: 1973TEHRAN03974.
  42. ^ דיווח שגרירות ארצות הברית בטהראן לאחר פגישה עם השאה. 9 ביוני 1973  . קוד מברק: 1973TEHRAN03979.
  43. ^ C. Kutchera - Le Mouvment national Kurde, Paris Flammarion, 1979. pp. 322-323.
  44. ^ עדות החוקר הבכיר ריי טקאי ממכון המחקר ה"מועצה ליחסי חוץ" (CFR) בפני ועדת יחסי החוץ של בית הנבחרים האמריקני מ-31 בינואר 2007.
  45. ^ הערכה מפי נציג סובייטי בבגדאד לאוזני נציג אמריקני. דיווח הנציגות מ-19 בפברואר 1974.   קוד מברק: 1974BAGHDA00085.
  46. ^ The U.S. State Department's Geographer Office of the Geographer Bureau of Intelligence and Research - International Boundry Study No. 164: Iran - Iraq Boundry.(PDF) 13 July, 1978.
  47. ^ קורדסמן ווגנר, עמ' 36.
  48. ^ Theodore McLauchlin and Wendy Pearlman, Out-Group Conflict, In-Group Unity?, Journal of Conflict Resolution, עמ' 48
  49. ^ M. Farouk-Sluglett, P. Sluglett, J. Stork, Not Quite Armageddon: Impact of the War on Iraq, MERIP Reports, July-September 1984, p.24
  50. ^ קורדסמן ווגנר, עמ' 48.
  51. ^ שלושה ימים טרם הפלישה, לעומת זאת, סדאם טען בפומבי כי השט אל-ערב שייך לעיראק על בסיס זכות היסטורית. ראו בדיווחים של Kayhan International (טהראן) מ-29 בספטמבר 1990 ו-2 באוקטובר 1990. מופיע גם בדיווח Baghdad Domestic Service מ-23 בספטמבר 1990.
  52. ^ באיגרת טען כי מלחמת איראן–עיראק כלל לא התנהלה בניסיון לבטל את ההסכם (קרי, להחזיר את השליטה על השט, כפי שטען בהכרזתו שגרמה לפרוץ המלחמה) והאשים את איראן בביטול ההסכם. ראו בריאיון עם בכיר משטר הבעת' (ולימים סגן נשיא עיראק) טה יאסין רמצ'אן לעיתון אל-תד'מאן (לונדון), 29 באוקטובר 1990. עמ' 20 - 24.
  53. ^ Outstanding Issues in Iran-Iraq Relations, Salam Morning Daily (Iran), 18 July, 1995.
  54. ^ ראו דיווח ה-BBC על מעצר חשודים בהברחות אמצעי לחימה ב-21 בדצמבר 2006 בבגדאד.
  55. ^ דיווח האינטרנשיונל הראלד טריביון על מעצר חשודים ממשמרות המהפכה בארביל ב-11 בינואר 2007.
  56. ^ Iran 'supplies infra-red bombs' that kill British troops in Iraq, דיווח של המודיעין הצבאי הבריטי. הסאנדיי טלגרף, 21 באוגוסט 2005.
  57. ^ פטראוס: איראן מקימה בעיראק מודל של חזבאללה, עדות פטראוס (PDF) מול הקונגרס האמריקני.
  58. ^ האיראנים טענו בראשית כי המעצר התבצע בנ. צ 29°51′N 48°45.11′E / 29.850°N 48.75183°E / 29.850; 48.75183 אולם עמדתם שונתה מאוחר יותר לנ. צ 29°51.9′N 48°45.11′E / 29.8650°N 48.75183°E / 29.8650; 48.75183 מאחר שהנקודה הראשונה לא נמצאה במים הטריטוריאליים של איראן. תמונות של מכשירי ה-GPS של הפריגטה מראים כי המלחים נעצרו בנ.צ. 29°50.36′N 48°43.08′E / 29.83933°N 48.71800°E / 29.83933; 48.71800 הנמצאת במים הטריטוריאליים של עיראק.
  59. ^ Notes on the Iran-Iraq maritime boundary, Durham University, U.K.
  60. ^ 1975 Algiers Agreement still null and void - ministry, Voices of Iraq (Baghdad), November 7, 2007.
  61. ^ Unanimity to amend Algiers Accord, Voices of Iraq (Baghdad), 20 February, 2008.
  62. ^ דיווח העיתון אל-ח'יאת המפורסם בלונדון, 18 בדצמבר 2007.
  63. ^ Unilateral revocation of Algiers Accord is illegal: analyst says, Tehran Times, 30 December, 2007.
  64. ^ Iraqi president recants remarks on Algiers Accord, Mathaba, 27 January, 2008.
  65. ^ Iraq: Algiers Accord needs revision, Press TV (Iran), 8 January, 2008.
  66. ^ Iran, Iraq sign deal on revitalizing Algiers Accord, Tehran Times, 23 February, 2008.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הסכם_אלג%27יר&oldid=38116153"