דמוקרטיה ליברלית

דמוקרטיה ליברלית (באנגלית: Liberal democracy; מכונה גם דמוקרטיה מהותית, דמוקרטיה מלאה או דמוקרטיה מערבית) היא צורת ממשל המבוססת על דמוקרטיה ייצוגית הכוללת הגבלת כוחם הפוליטי של הנציגים הנבחרים בה באמצעות הכפפתו לשלטון החוק ולערכי יסוד, במטרה להגן על זכויות האזרח. עקרונות השיטה מעוגנים לרוב בחוקה או חוקי יסוד הקובעים את ההגנה על זכויות אדם בסיסיות וכן בלמים ואיזונים בין הרשויות השונות במערכת הפוליטית, המונעים ריכוז כוח רב מדי בידי רשות שלטונית אחת בלבד. הדמוקרטיה הליברלית משתדלת שלא להתערב בחייהם הפרטיים של האזרחים יותר מהדרוש והיא שמה דגש על חופש (חופש הביטוי, חופש דת, חופש התנועה וכו').

הדמוקרטיה הליברלית אינה רואה בשלטון הרוב את הערך הפוליטי העליון. בדמוקרטיה הליברלית שלטון הרוב נסוג מפני ההגנה על זכויות הפרט וחירויותיו. בדמוקרטיה הליברלית הרוב, גדול ככל שיהיה, אינו יכול לפגוע בזכויותיו המוגנות של היחיד, זאת בניגוד לדמוקרטיה רפובליקנית, הרואה בסקטוריאליות ובאינדיבידואליזם איום על המדינה, ולכן מחלישה את ההגנה על זכויות הפרט. חשש זה מפני מה שכינו אלכסיס דה טוקוויל וג'ון סטיוארט מיל "עריצות הרוב" מובטח באמצעות השילוב בין דמוקרטיה ייצוגית, ובין קיומה של חוקה, קיומם של בלמים ואיזונים והפרדת הרשויות המאפיינים את הדמוקרטיה הליברלית.

זכויות האדם והזכויות הטבעיות המוגנות על ידי החוקות בדמוקרטיות הליברליות הן מגוונות, אך לרוב הן כוללות את הזכות להליך הוגן, לפרטיות, לקניין, את השוויון בפני החוק, את חופש הדיבור, חופש ההתארגנות וחופש הדת. בדמוקרטיות ליברליות זכויות אלו מובטחות לרוב באופן חוקתי.

הדמוקרטיות הליברליות מאופיינות בסובלנות ופלורליזם. לעיתים ניתנת הגנה למגוון של דעות, ואף דעות קיצוניות או חריגות, וניתן להן להתחרות בזירה בה נשקלים הרעיונות, ומוענק הכוח הפוליטי על בסיס דמוקרטי.

בחירות הן אחד המאפיינים העיקריים של הדמוקרטיה הליברלית, לצד השמירה על זכויות האדם. בבחירות אלה קבוצות בעלות עמדות שונות מקבלות את ההזדמנות לקבל את הכוח הפוליטי. למעשה, בחירות אלו כמעט תמיד מעניקות את הכוח לאלו התומכים בהמשך קיומה של הדמוקרטיה הליברלית.

ההגנה על חירויות הפרט, ובמיוחד על חופש הקניין^{[דרוש מקור]}, בדמוקרטיה הליברלית, באה בדמוקרטיות ליברליות רבות לצד הנטייה, מורשת הליברליזם להקטנת טווח ההתערבות של המדינה. הדמוקרטיה הליברלית מפרידה באופן ברור בין הספירה ה"פרטית" שאליה אין למדינה גישה, והספירה ה"ציבורית", בה פועלת המדינה, ושהנטייה היא לצמצמה ככל האפשר. נטייה זו לשמור מפני התערבות המדינה בספירה הנתפסת כ"פרטית", מקבילה לעיתים קרובות לדרישה של הקפיטליזם להימנע מהתערבות המדינה בפעולתו של השוק, ולעיתים קרובות חופפים עקרונות הליברליזם הפוליטי והקפיטליזם הכלכלי, עד כדי כך שהדמוקרטיה הליברלית הפכה למזוהה לחלוטין עם כלכלת השוק החופשי.

צירוף זה של האידאולוגיה הליברלית הקלאסית, עם עקרונות הדמוקרטיה הייצוגית שאפשרו את פעולתה של הדמוקרטיה במדינה המודרנית, יצר יציר כלאיים שניתן ליישמו, בשינויים המחויבים, כך שיתאים למגוון של אידאולוגיות, גם כאלו שאינן מוגדרות כ"ליברליות", כגון שמרנות, סוציאל-דמוקרטיה (בתנאים מסוימים) והטווח האידאולוגי שביניהן. המבנה התאורטי של הדמוקרטיה הליברלית יושם בפועל במגוון של אופנים הראויים להיקרא "דמוקרטיה ליברלית", ונעים בין מדינות סוציאל-דמוקרטיות המספקות תמיכה נרחבת בזכויות חברתיות, דוגמת צרפת, למדינות בעלות מדיניות רווחה וזכויות חברתיות מצומצמת הרבה יותר דוגמת קוריאה הדרומית. אלו וגם אלו ראויות להיקרא "דמוקרטיה ליברלית", כל עוד הן שומרות על המאפיינים העיקריים של הדמוקרטיה הליברלית – דמוקרטיה ייצוגית וזכויות אדם מוגנות. כן ניתן ליישם את המודל של הדמוקרטיה הליברלית במגוון של צורות ממשל, החל במשטר נשיאותי, דרך משטר פרלמנטרי וכלה במלוכה חוקתית.

הדמוקרטיה הליברלית נראית כיום כסוג הרווח של הדמוקרטיה, ולרוב מזדהים עקרונותיה עם הפרשנות הרווחת בציבור למילה "דמוקרטיה". בסוף המאה ה-20 כתב פרנסיס פוקויאמה כי קבלתה האוניברסלית של הדמוקרטיה הליברלית, כפי שנראתה בעת שנכתבו הדברים במאמר "קץ ההיסטוריה" בשנת 1989 עת קרסה שיטת הממשל הקומוניסטית שנראתה לאורך עשורים רבים כאתגר הגדול מולו עמדה הדמוקרטיה הליברלית, היא נקודת הסיום של ההתפתחות האידאולוגית, ושל ההיסטוריה עצמה. בדומה, ניתן למצוא קריאות תיגר מצד גורמים פוסט מודרניסטיים הרואים את הדמוקרטיה הליברלית ככלי לקידום ושימור הכוח של אליטות קיימות, בין אם אליטות אתניות, כלכליות או מגדריות.

מאפיינים

הפגנה בעד זכות הצבעה לנשים בניו יורק, 1912. אף על פי שזכות הצבעה לכול היא מאפיין של הדמוקרטיה הליברלית, היה צורך במאבק ממושך על מנת להביא לזכות הצבעה לנשים גם במדינות כארצות הברית ובבריטניה. ישנן מדינות כאורוגוואי שהעניקו לנשים זכות הצבעה בשלב מוקדם בהתפתחות המשטר הדמוקרטי, וישנם מקומות כשווייץ שבה ניתנה זכות הצבעה לנשים רק בשנת 1971

הדמוקרטיה הליברלית מאופיינת לרוב בזכות הצבעה לכל, המעניקה לכל אזרח בוגר את הזכות לבחור נציגים ולהיבחר כנציג בחלק מרשויות השלטון, ללא הבדל גזע, מגדר או בעלות בקניין. עם זאת, בעבר היו שיטות משטר המוגדרות כדמוקרטיה ליברלית שבהן הוגבלה זכות ההצבעה לנשים, לחסרי רכוש, או למיעוטים אחרים. גם בדמוקרטיות ליברליות כיום מועלות דרישות שמשמעותן בפועל צמצום של זכות ההצבעה, ולמשל הדרישה, הקיימת בארצות הברית להליך רישום הקודם להצבעה. מרכיב חשוב בדמוקרטיה הליברלית הוא כי קבלת ההחלטות הפוליטית נקבעת לא על ידי כלל האזרחים, אלא על ידי אלו שבחרו להשתתף בהצבעה. בדמוקרטיה הליברלית המודרנית אחוז ניכר מהאוכלוסייה אינו משתתף פעיל בהליך הדמוקרטי.

על הבחירות בדמוקרטיה הליברליות להיות הוגנות וחופשיות. ההליך הפוליטי מעודד תחרות. הפלורליזם הפוליטי מוגדר לרוב באמצעות קיומן ושגשוגן של מפלגות המבטאות טווח נרחב של דעות ואידאולוגיות.

החוקה מגדירה את האופי הדמוקרטי של המדינה. מטרת החוקה נראית לרוב כהגבלת סמכות הממשלה. המסורת הפוליטית בארצות הברית מדגישה לרוב את הפרדת הרשויות, את קיומה של רשות שופטת עצמאית, ומערכת של בלמים ואיזונים בין גופי הממשל. דמוקרטיות אירופיות המוגדרות אף הן כליברליות, מדגישות שהמדינה הדמוקרטית היא מדינת חוק, שקיים בה שלטון החוק. סמכות הממשלה מופעלת באופן לגיטימי רק כאשר היא תואמת את החוק הכתוב והמפורסם ברבים. דמוקרטיות ליברליות רבות משתמשות בפדרליזם ככלי לביזור סמכויות אנכי, על מנת למנוע שימוש לרעה בכוחו של הממשל המרכזי, וחלוקת סמכויות המדינה בין סמכויות עירוניות, מדינתיות ופדרליות.

זכויות וחירויות

המאפיין הבולט ביותר של הדמוקרטיה הליברלית הוא הגנתה על זכויות האזרח וחירויות האזרח. עיסוק זה בהגנה על זכויות האזרח ובשמירת חירויותיו הוא מאפיין כה בולט של הדמוקרטיה הליברלית, עד שהפך למעשה למזוהה עמה, ועם המושג דמוקרטיה בכללותו. החירויות והזכויות שהדמוקרטיה הליברלית מגינה עליהן לרוב עוסקות בהגנה על האזרח מפני פעילותה של המדינה בשטח הנתפס כ"פרטי", אם זו הגנה מפני פעולה שרירותית של המדינה, או מפני פעולת המדינה המסיגה את גבולו של האזרח כאדם אוטונומי. ככל שהאוטונומיה של האזרח משתמעת מהיותו אדם חופשי, מגינה הדמוקרטיה אף על זכותו לחיים ולביטחון (אם כי לא לביטחון כלכלי), וכן חירותו מעבדות. המלומד רוברט א. דאהל הגדיר בשנת 1971 שמונה מאפיינים לפעולתה של הדמוקרטיה, וכינה את שיטת המשטר השומרת על מאפיינים אלו בשם "פוליארכיה". רבים רואים במאפיינים אלו את מאפייניה הבולטים של הדמוקרטיה הליברלית. יש המוסיפים להם מאפיינים נוספים, אך רשימת שמונת המאפיינים היא תנאי מינימלי והכרחי:

1. חופש ההתאגדות
2. חופש הביטוי
3. זכות הצבעה
4. הזכות לשאת במשרה ציבורית
5. זכותם של המנהיגים הפוליטיים להתחרות על תמיכת הציבור
6. הזכות לקבלת מקורות מידע חלופיים
7. קיומן של בחירות הוגנות וחופשיות
8. מוסדות המביאים לכך שפעולת הממשלה תהיה תלויה בתוצאות הבחירות

רשימה זו כוללת כתנאי מקדים, אך לא מפורש, את הזכות לחיים, לביטחון, ולקניין.

באופן דומה מונה הפילוסוף ג'ון רולס, אחד מההוגים החשובים של הדמוקרטיה הליברלית במאה העשרים בספרו "תאוריה של צדק" חירויות בסיסיות שבלעדיהן אין משמעות לאידיאל של אנשים שווים וחופשיים – חופש המחשבה, חופש הדיבור, חופש העיתונות, חופש הדת, הזכות להחזיק בקניין, החופש ממאסר שרירותי המשתמע מהרעיון של שלטון החוק, והזכות להצביע ולשאת במשרה ציבורית.

ביישום הזכויות מטילות הדמוקרטיות הליברליות מגבלות על זכויות, במיוחד כאשר אלו מתנגשות זו עם זו. כך, למשל, דיני זכויות היוצרים הם פשרה בין חופש הביטוי וחופש הקניין. ייתכנו הגבלות על ביטויים מסוימים, הנוגדים את הדמוקרטיה, או מעודדים טרור. ההצדקה הניתנת למגבלות אלו היא כי הן דרושות על מנת להבטיח את עצם קיום הדמוקרטיה, או את קיום החירויות שאותן היא מבטיחה. כך, למשל, אם תאפשר הדמוקרטיה הסתה לרצח ראש הממשלה עלול הדבר לפגוע בזכותם של האזרחים לבחור את הממשלה שבה הם רוצים. הדמוקרטיות הליברליות חלוקות בדעתן עד כמה ניתן לפגוע בזכויות. בארצות הברית לדוגמה, חופש הביטוי נתפס כזכות מוחלטת כמעט.

תנאים מוקדמים

אף על פי שבורגנות וחברה אזרחית משגשגת אינן חלק מהממשל ככזה, קיומן נתפס כתנאי מקדים לקיומה של דמוקרטיה ליברלית. יש המגדירים את כלכלת השוק החופשי כתנאי הכרחי נוסף לקיומה של דמוקרטיה ליברלית. תנאים אלו כשלעצמם הכרחיים אך בלתי מספיקים. הניסיון שנצבר בעשורים האחרונים של המאה ה-20 – עשורים שבהם מדינות רבות עברו משיטה אוטוקרטית, או משיטה אוטוקרטית המלווה בכלכלה ריכוזית, לדמוקרטיה ולכלכלת שוק – הראה כי דמוקרטיה חדשה עומדת בפני מגוון רחב של אפשרויות. דמוקרטיה כזו יכולה להתייצב ולהפוך לדמוקרטיה ליברלית, כפי שאירע בחלק ממדינות הגוש המזרחי, או להפוך לסוג כלשהו של דמוקרטיה פופוליסטית ללא מרכיבים ליברליים, או אף לחזור לדיקטטורה במובן זה או אחר, עם כלכלת השוק או בלעדיה.

במדינות שקיבלו על עצמן את הדמוקרטיה ללא מסורת דמוקרטית רבת שנים, עצם קיומן של בחירות לא הספיק על מנת להגיע למשטר דמוקרטי ליברלי. לשם כך נדרש שינוי מעמיק בחשיבה האזרחית.

אחד המאפיינים הקשים לתפיסה למי שלא הורגל בחשיבת הדמוקרטיה הליברלית הוא התפיסה של "אופוזיציה נאמנה". זהו מרכיב תרבותי קשה להשגה במקומות שבהם חילופי המשטר היו אלימים ונעשו כתוצאה מאירועים דרמטיים וספונטניים, ולא כתוצאה מבחירות הנקבעות מראש. הרעיון כי כל השחקנים במגרש הדמוקרטי מסכימים על מחויבות בסיסית להליך הדמוקרטי דורש התאמה. נאמנות כזו אין פירושה נאמנות למדיניות של משטר מסוים, או למפלגה מסוימת, אלא לעקרונות הבסיס של השיטה הדמוקרטית.

מקורותיה ההיסטוריים של הדמוקרטיה הליברלית

ג'יימס מדיסון, נשיאה הרביעי של ארצות הברית, מהוגי רעיון הדמוקרטיה הייצוגית שנתן לדמוקרטיה הליברלית את פניה המוכרות לנו.

הדמוקרטיה הליברלית רואה את שורשיה בשלוש מסורות נפרדות, המסורת הליברלית, המסורת הדמוקרטית והמסורת הרפובליקנית, שלכל אחת מהן שורשים משלה. עם המאה ה-18, בעידן האורות, היו רובן הגדול של מדינות אירופה מונרכיות אבסולוטיות. הוגים ליברלים ורפובליקנים חיפשו דרכים לתיקון המשטרים האבסולוטיים, ולהתאמתם לרעיונות הנאורים של תקופתם. הדמוקרטיה הישירה המוכרת מאתונה העתיקה נראתה כבלתי יציבה, וכנתונה לגחמותיו של ההמון. יש שהאמינו שהיא מנוגדת לטבע האדם. תומאס הובס למשל, ראה בטבע האדם אנוכי מיסודו ולכן דורש מנהיג חזק, "לוויתן", שירסן ויגן על האדם מפני מלחמת הכול בכול המהווה לטענתו את המצב הקדם פוליטי, המצב ה"טבעי". ז'אן-ז'אק רוסו ראה בדמוקרטיה את שיטת הממשל היציבה פחות, וטען כי היא ניתנת ליישום רק אם בני אדם ינהגו כאלים. מחוץ למעגל ההוגים הליברלים והרפובליקנים של עידן האורות, משלו המשטרים המלוכניים שטיפחו את ההנחה כי זכותם של המלכים לשלוט ניתנה ישירות מן האל.

הוגי עידן האורות תמכו ברציונליזם ובתבונה, וקידשו את החירות ואת השוויון. טענתם הבסיסית היא כי כל בני האדם נולדו שווים, ולכן לא ניתן להצדיק את ריבונות המלכים על בסיס הזכות האלוהית המולדת, אלא על בסיס מורכב יותר, שבסיסו בעם. כך, רוסו, בספרו האמנה החברתית טוען כי האדם ויתר על החירות הנתונה לו במצבו הטבעי, והעניק אותה לריבון, אך ריבון זה אינו השליט האבסולוטי, הלוויתן של הובס, אלא העם, הממנה את הרשות המבצעת, וביכולתו גם לפטרה, אם אינה מבטאת את הרצון הכללי. הרעיון הבסיסי הוא כי הממשלה נועדה על מנת לשרת את האזרחים ולבטא את רצונם, ולא להפך, וכי החוקים צריכים לחול על כולם בצורה שווה.

הוגי המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית השתמשו ברעיונות דמוקרטיים, רפובליקניים וליברליים אלו ליצירת משטרים חדשניים. אך בעוד שהמהפכה הצרפתית הידרדרה בתחילה לשלטון טרור, ולאחר מכן לשלטון יחיד קיסרי, הוסיפו אבות האומה האמריקנית את רעיון הדמוקרטיה הייצוגית, שבו אין העם מבטא עצמו ישירות, כי אם באמצעות בחירת נציגים. אף אחד מהמשטרים הללו, הצרפתי או האמריקני, לא היה מה שאנו יכולים לכנות כיום "דמוקרטיה ליברלית", במיוחד בכל הנוגע לזכות ההצבעה, המוגבלת מאוד, אך ניתן לראות בניסיון הצרפתי קצר הימים, ובמיוחד בדמוקרטיה האמריקנית הצעירה, את אבות הדמוקרטיה הליברלית בת ימינו. הגותם של כותבי "הפדרליסט" – ג'ון ג'יי, אלכסנדר המילטון וג'יימס מדיסון – ושל מנסחי חוקת ארצות הברית, הביאה לעולם את הדמוקרטיה הליברלית בנוסח הקרוב לזמננו, שמרכיב הייצוגיות שבה אפשר לה לתפקד גם במדינות בעלות שטח גדול ואוכלוסייה גדולה, שרעיונות הדמוקרטיה הישירה לא נראו אז כישימים לגביהם.

בין המהפכה הצרפתית והמהפכה האמריקאית לבין אביב העמים האירופאי קמו בדרום אמריקה ובמרכזה כמעט 20 מדינות בעלות משטרים ייצוגיים וחוקות שניסו ליישם רעיונות דומים בצורה שונה. למעשה, אחד המאפיינים של שיטות משטר ראשוניות אלו הוא האמונה בכוחה של החוקה לעצב את האומה ומכאן הניסוחים הבלתי פוסקים של חוקות במרבית המדינות הללו. בספרד נערך ניסיון ליברלי לאחר הדחתו של המלך קרלוס הרביעי בידי נפוליאון. הליברלים הספרדים השליטו לזמן קצר ליברליזם בספרד, והיו גם הראשונים שנקראו "ליברלים".

תגובת הנגד של המלוכנים ראתה בליברלים קבוצה קיצונית ומסוכנת המערערת את הבסיס המוצק של הסדר המקובל, ושל ערכי הבסיס שעליהם נשענה החברה. במהלך המאה ה-19 הפכו הרעיונות למקובלים יותר, והמהפכות הליברליות שהביא עמו אביב העמים סייעו לקידום רעיונות הדמוקרטיה הליברלית. הליברליזם חדל להיחשב כדעה קיצונית, ונראה כצורת מחשבה השייכת לזרם המרכזי, במיוחד משקמו זרמי חשיבה קיצוניים עוד יותר ביחסם למשטרים הקיימים – הסוציאליזם, הקומוניזם והאנרכיזם. בתהליך של רפורמה איטית קיבלו מדינות אירופה את עקרונות הליברליזם והדמוקרטיה. בסוף המאה ה-19 לא שויכה עוד הדמוקרטיה הליברלית ל"ליברלים" בלבד, אלא הייתה מקובלת על מגוון של צורות מחשבה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, השיגה שיטת ממשל זו דומיננטיות במערב, ולאחר סיום המלחמה הקרה הנתפסת לעיתים כעימות ישיר בין הדמוקרטיה הליברלית לשיטה הקומוניסטית האוטוקרטית, קיבלה הדמוקרטיה הליברלית מעמד בכורה בין-לאומי, אם כי זה הועם במקצת על ידי התפתחויות מאוחרות יותר, הקשורות לעלייתם של התאגידים הרב לאומיים, ולגלובליזציה.

תפוצת הדמוקרטיה הליברלית בעולם

מפה מציגה את מידת ה"חופש הפוליטי" במדינות, בהתבסס על דו"ח חירות בעולם של ארגון "Freedom House" . המונח "מדינה חופשית" מקביל במידה רבה ל"דמוקרטיה ליברלית".

מדינות חופשיות	בהן נהנה האזרח מרמה גבוהה של חירות פוליטית ואזרחית
מדינות חופשיות למחצה	מאופיינות בכמה מגבלות על הזכויות הפוליטיות והאזרחיות, לרוב בהקשר לשחיתות, חולשתו של שלטון החוק, מאבק אתני או מלחמת אזרחים
מדינות לא חופשיות	בהן ההליך הפוליטי מבוקר באופן הדוק על ידי השלטון, ומן האזרח נמנעות זכויות בסיסיות

מספר ארגונים ומדעני מדינה עורכים רשימות של מדינות "חופשיות" ומדינות "שאינן חופשיות" בעבר ובהווה. מאלו, הידועות ביותר הן רשימות "Polity Data" והרשימות שבדו"ח החירות בעולם של מכון המחקר האמריקני "Freedom House" – דו"ח המקובל בקרב העוסקים במחקר האקדמי בתחום. ה-Economist Intelligence Unit, ארגון עסקי מבית האקונומיסט, מפרסם אף הוא מדד המדרג את מדינות העולם על פי מידת הדמוקרטיות שלהן – מדד הדמוקרטיה, אולם מדד זה אינו מתפרסם במסגרת אקדמית ואינו עובר תהליך של ביקורת עמיתים.

ישנה הסכמה רווחת כי מדינות האיחוד האירופי, יפן, קוריאה הדרומית, ארצות הברית, קנדה, הודו, דרום אפריקה, ברזיל, צ'ילה, אוסטרליה וניו זילנד, הן דמוקרטיות ליברליות.

מכון "פרידום האוס" רואה בחלק מהמדינות שעל פי חוקתן מהוות באופן רשמי דמוקרטיות ליברליות, ובחלק ממדינות ברית המועצות לשעבר, כמדינות שאינן דמוקרטיות בפועל, לרוב בשל כך שלממשלה ישנה השפעה חזקה על תוצאות הבחירות. חלק ממדינות אלו מצויות בעיצומו של תהליך שטרם הסתיים.

מדינות שאינן דמוקרטיות באופן רשמי, כגון מדינות ששולטת בהן מפלגה אחת, ודיקטטורות מסוגים שונים, נפוצות במזרח אסיה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

ישראל כדמוקרטיה ליברלית

מדינת ישראל מקיימת מאפיינים רבים של דמוקרטיה ליברלית, ובראשם מערכת דמוקרטית פרלמנטרית מתפקדת, ושמירה חוקתית על זכויות אדם, להלכה אם לא למעשה, אף בהיעדרה של חוקה פורמלית, כמו גם שמירה מסוימת על הקניין הפרטי וכלכלת השוק. המאפיינים הקלאסיים של הדמוקרטיה הליברלית – הפרדת רשויות, שלטון החוק ודמוקרטיה ייצוגית – נשמרים היטב במערכת הישראלית, המקיימת הליכים של שינוי חוקתי מתוך ניסוי וטעייה, תוך שמירה על רטוריקה דמוקרטית, והצהרה על נאמנות לעקרונות דמוקרטיים וליברליים.^{[דרושים מקורות]}

עם זאת, מספר מאפיינים ייחודיים לשיטה הישראלית פוגמים את הגדרתה כדמוקרטיה ליברלית. פניה עוז-זלצברגר טענה כי הגדרתה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" הוא כזה בשל ההעדפה המובנית שהיא מעניקה ליהדות על פני צורות חיים אחרות, השוות כולן בפני הדמוקרטיה. נכון לשנת 2018, לפי ארגון "עדאלה", יש כ-30 חוקים המפלים לרעה ערבים. יש הסבורים כי מדינת לאום, שאינו פוליטי-אזרחי אלא אתני-דתי (יהודי), אינה יכולה שלא להיות מפלה. על כן, היא בהכרח "דמוקרטיה אתנית" או אתנוקרטיה.

פורום קהלת מתמקד בעובדה שמאז המהפכה החוקתית בשנת 1992, רואה עצמו בית המשפט העליון בעל הסמכות לפסול חוקים שחוקקה הכנסת ומעניק סמכויות נרחבות ליועצים משפטיים. סמכות זו, וגישת האקטיביזם השיפוטי המעודדת את השימוש בה, שנויות במחלוקת בין זרמים מחשבתיים שונים בציבוריות הישראלית. שתיים מהטענות המרכזיות של פורום קהלת כנגד התנהלות זו מתייחסות לעקרון הפרדת הרשויות – שהוא מרכיב חיוני בדמוקרטיה ליברלית שלמה – המתעוות בכך: ראשית לטענת הפורום, שופטי בית המשפט עצמו ממונים בדרך שאינה ניתנת להגדרה כדמוקרטית שהרי לאף אזרח ישראלי אין זכות לבחור או להיבחר כשופט, ושנית, כלי הסמכות בהם נעשה שימוש מעולם לא הוענקו לבית המשפט ולייעוץ המשפטי בידי העם או נבחריו וההתערבות הגוברת בהחלטות נבחרי העם מטשטשים את ההפרדה בין הרשויות.

בסקר שנערך על ידי ארגון "פרידום האוס" בשנת 2006 קיבלה מדינת ישראל ציונים גבוהים והוגדרה כ"מדינה חופשית" (הגדרה המקבילה, אך לא חופפת באופן מדויק את הגדרת "הדמוקרטיה הליברלית"). לעומת זאת אותו ארגון סבור כי שטחי יהודה ושומרון שאותם הוא מכנה "השטחים כבושים" אינם חופשיים, וניתן לממשל בהם ציון נמוך הן בתחום הזכויות הפוליטיות והן בתחום השמירה על החירויות הבסיסיות.

לפי מדד V-Dem, ישראל של עד 1966 מוגדרת כדמוקרטיה אלקטורלית בשל המשטר הצבאי על ערביי ישראל. החל מ-1966 ועד 2024 ישראל מוגדרת במדד כדמוקרטיה ליברלית. והחל מ-2024 ישראל מוגדרת חזרה במדד כדמוקרטיה אלקטורלית, בין היתר בשל הרפורמה המשפטית.

סוגים של דמוקרטיה ליברלית, ומשתנים שלטוניים בדמוקרטיה הליברלית

דמוקרטיות ליברליות דה-פקטו

צ'ארלס השלישי, מלך הממלכה המאוחדת (וכן 14 מדינות נוספות בחבר העמים הבריטי), מונרך חוקתי העומד בראשה של דמוקרטיה ליברלית

לעיתים הדמוקרטיה הליברלית מורכבת על שיטת ממשל שאינה דמוקרטיה דה יורה. כך למשל המקרה עם בריטניה שהיא להלכה מונרכיה, אך למעשה דמוקרטיה ליברלית, ובה שולט פרלמנט שהנציגים בו נבחרים. בבריטניה, בקנדה ובמדינות אחרות, השליט להלכה הוא המונרך השושלתי, אך בפועל עיקרה הגדול של השררה השלטונית מצוי בידי הפרלמנט הנבחר. ישנם הסבורים כי מלוכה שושלתית גם בצורתה החוקתית המצומצמת נוגדת את הדמוקרטיה הליברלית באופן עקרוני. אחרים סבורים כי כל עוד תפקידי המונרך טקסיים, וכל עוד סדרי היסוד של הדמוקרטיה הליברלית נשמרים, אין מניעה להתייחס גם למונרכיה חוקתית כאל דמוקרטיה ליברלית.

ייצוג יחסי אל מול כלל הרוב

ישנן דמוקרטיות ליברליות שבהן נציגים נבחרים על פי מחוזות בחירה המחולקים לפי מפתח גאוגרפי, אתני או אחר. המפלגה או הנציג שזוכה לרוב במחוז בחירה מייצג את המחוז בפרלמנט. במדינות אחרות, בהן מדינת ישראל, נהוגה שיטה שמתבססת כולה על ייצוג יחסי, כאשר כל המדינה נחשבת לאזור בחירה אחד, והמושבים בפרלמנט מחולקים על פי אחוז הקולות שקיבלה המפלגה בבחירות הכלליות במדינה.

חלוקת המדינה לאזורי בחירה, וחלוקת המושבים על פי השיטה הרובית, הם מרכיבים חשובים של הזן של הדמוקרטיה הליברלית המכונה מודל וסטמינסטר, הנהוג באנגליה ובמדינות המושפעות משיטת הממשל באנגליה. למודל זה מאפיינים רבים נוספים, אם כי זה הבולט בהם.

אחת המחלוקות העיקריות בין תומכי שתי השיטות היא האם עדיף שייבחרו נציגים שיוכלו לייצג באופן יעיל אזורים ספציפיים במדינה, או שעדיף לספור את כל הקולות ביחד בלי להתחשב במחוזות, וכך לאפשר ייצוג גם למיעוטים קטנים שקולותיהם מפוזרים בין מחוזות.

מספר מדינות, כגון גרמניה וניו זילנד, משלבות בין שתי השיטות – האזורית והיחסית. בבית המחוקקים התחתון שלהן יש שני סוגי מושבים: סוג אחד מוענק לנציגי מחוזות, שכל אחד מהם נבחר ברוב קולות במחוז בחירה ספציפי, ושאר המושבים מוענקים באופן יחסי לקולות שקיבלו המפלגות בבחירות.

משטר נשיאותי ומשטר פרלמנטרי

במשטר נשיאותי הרשות המבצעת נבחרת באופן נפרד מן הרשות המחוקקת, ואינה תלויה בה או שהיא תלויה בה במידה מועטה ביותר לביצוע תפקידיה. במשטר פרלמנטרי הרשות המבצעת נבחרת על ידי הרשות המחוקקת, ולרוב תלויה בה על מנת לשמור את תפקידה, ופגיעה להצבעת אי אמון. שתי השיטות תואמות את הדמוקרטיה הליברלית. דוגמה בולטת לדמוקרטיה ליברלית בעלת משטר נשיאותי היא ארצות הברית, כאשר דמוקרטיות ליברליות בעלות משטר פרלמנטרי רווחות באיחוד האירופי.

ביקורת הדמוקרטיה הליברלית

דמוקרטיה רדיקלית

ערכים מורחבים – דמוקרטיה השתתפותית, דמוקרטיה דיונית, דמוקרטיה ישירה

כרזות תעמולה שנתלו בצרפת במהלך משאל העם שנערך בשנת 2005 על קבלת החוקה האירופית. משאל עם הוא כלי של דמוקרטיה ישירה המשמש לעיתים בדמוקרטיה הליברלית

טיעונים על כך שהדמוקרטיה הליברלית אינה מספיקה נשמעים מפי תומכי שיטות דמוקרטיות רדיקליות יותר כדמוקרטיה השתתפותית, דמוקרטיה דיונית ודמוקרטיה ישירה. ליבת הטיעון הרדיקלי היא כי השימוש במתווכים להבעת רצון העם בשיטה המבוססת על דמוקרטיה ייצוגית מביאה לכך שרצון העם, שמטרת הדמוקרטיה היא לבטאו, מוגבל באמצעות מנגנון של תיווך באמצעות נציגים, הגבלות חוקתיות ומנגנונים משפטיים. הכוח האמיתי, כך טוענים תומכי הצורות הרדיקליות של הדמוקרטיה, נמצא בדמוקרטיה הליברלית לא בידי העם, הנקרא להשמיע קולו אחת למספר שנים בבחירות, שבהן אחוז ניכר ממנו אינו משתתף, אלא בידי אוליגרכיה המנציחה את שלטונה באמצעים חוקתיים. טיעון דומה מעלים חוגים פוסט מודרניסטים הרואים בדמוקרטיה הליברלית מנגנון לשמירת כוחן של האליטות. צורות ישירות והשתתפותיות יותר של הדמוקרטיה, כך נטען, תבאנה לביטוי מדויק יותר של "הרצון הכללי" ושל ריבונות העם.

ז'אן-ז'אק רוסו, בספרו "על האמנה החברתית", העלה טענה זו באופן מפורש, באומרו "הריבונות אי אפשר שתהא מיוצגת, מאותו הטעם עצמו שאי אפשר למסרה לידי אחר. עצמותה היא הרצון הכללי, והרצון אין לו נציגים" מושג "הרצון הכללי" הוא בעל חשיבות, שכן הטענה היא שהנציגים אינם מייצגים את "הרצון הכללי" אלא את רצונם וטובתם הם.

ניסוח מודרני יותר משמיע קלוד אקה: "לא במפתיע נדחתה הדמוקרטיה והוחלפה בדמוקרטיה הליברלית. הדמוקרטיה הליברלית דומה לדמוקרטיה, אך שונה ממנה. במקום הקולקטיב מתמקדת הדמוקרטיה הליברלית ביחיד. היא מחליפה את הממשלה על ידי העם בממשלה בהסכמת העם. במקום ריבונות העם היא מציעה את ריבונות החוק. במקום להדגיש את האוניברסליות היא מדגישה את השוני. וחשוב מכל הדמוקרטיה הליברלית לחלוטין כופרת ברעיון של הכוח לעם."

מדען המדינה הארגנטיני, גיירמו או'דונל, הגה את המושג דמוקרטיה נציגית – "Delegative Democracy" כמונח המתאר את המשטרים הלטינו-אמריקאים הנאו-ליברלים של שנות ה-90. המונח מגדיר את נבחרי העם לא כנציגיו, המבטאים את רצונו, אלא כשליחיו, כלומר שההמון מסמיך אותם בבחירתם לנהוג לפי הבנתם. ובכך מרחיק את הדמוקרטיה הליברלית בצורתה זו עוד צעד אחד מעבר לרעיון הדמוקרטי הבסיסי של ביטוי רצון העם.

כיום, עם התקדמות אמצעי התקשורת האלקטרונית, ישנם רבים הרואים בדמוקרטיה הישירה, שבעבר נראתה כבלתי אפשרית, משום חלופה ראויה ואפשרית לדמוקרטיה הייצוגית, ובסופו של דבר לדמוקרטיה הליברלית. מולם יש הטוענים כי המצביע האלקטרוני, המבודד, הספון בביתו, נתון למניפולציות, ובסופו של דבר הצבעתו אינה פעילות דמוקרטית אלא באופן פורמלי, שכן לא משתמעת ממנה השתתפות של ממש בהליך דמוקרטי, הכולל יותר מהקשה על מקלדת. מכל מקום, עלייתה של תקשורת המחשבים והתקשורת האלקטרונית הביאה לפריחה מחודשת של הגישות הישירות וההשתתפותיות, וליצירת גישה חדשה המכונה "דמוקרטיה אלקטרונית" (E Democracy).

לטענות כנגד הדמוקרטיה הליברלית המועלות על ידי תומכי השיטות הרדיקליות, משיבים תומכי הדמוקרטיה הליברלית כי הדמוקרטיה הייצוגית בכלל, והדמוקרטיה הליברלית בפרט, מהוות את ההגנה הטובה ביותר למיעוטים מפני עריצות הרוב. דמוקרטיה שאינה משתמשת בתיווכם של הנציגים תיצור רוב מזדמן, מתחלף ונתון למניפולציות, ולא תאפשר מדיניות ארוכת טווח. נטען כי לאזרח מן השורה אין את הידע והכישורים להחליט בכל מגוון הנושאים העומדים על הפרק במדינה המודרנית, ולשם כך הוא בוחר בנציגים, המשקיעים את המאמץ בהשגת המידע ובדיוני מדיניות, מאמץ שאזרח מן השורה אינו יכול להשקיע. נטען כי מדינה המתנהלת כך שכל החלטה מתקבלת על ידי כלל הציבור תידרדר עד מהרה לדיקטטורה של הרוב, לדיכוי של המיעוטים ולתוהו ובוהו.

יש המשיבים לטענות אלו של תומכי הדמוקרטיה הליברלית בכך שהטענות אינן נגד דמוקרטיה ישירה, אלא נגד השיטה הדמוקרטית בכללותה. כך, למשל, מדוע ציבור נבער שאינו מסוגל להחליט בענייני היסוד, מקבל לפתע את כל הכישורים הנדרשים כשעליו לבחור בנציגים?

במקצת הדמוקרטיות הליברליות נהוג השימוש בכלי של משאל עם. שווייץ ואורוגוואי הם דוגמה לכך. מספר מדינות בארצות הברית משתמשות אף הן בכלי זה. בדמוקרטיות ליברליות רבות נערכו משאלי עם, במיוחד בנושאים בין-לאומיים, ככניסה לאיחוד האירופי. אך השימוש בפנייה ישירה אל העם בדמוקרטיה הליברלית מן השורה אינו תכוף, והוא נעשה רק במקרים של צעד כקבלת חוקה, מתן אוטונומיה לחבל ארץ פורש, או הצטרפות לאיחוד מדיני.

במדינת ישראל לא נערך מעולם משאל עם. הדבר הקרוב ביותר לכך היה "המשאל" שנערך בין מתפקדי הליכוד לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות. משאל זה היה רחוק הן מבחינת היקפו, והן מבחינת תוקפו, מלהיות כלי אמיתי לדמוקרטיה ישירה.

עריצות הרוב

ערך מורחב – עריצות הרוב

"עריצות הרוב" הוא ביטוי המשקף את החשש שהשלטון שנבחר באופן דמוקרטי, יפעל לדיכויו של מיעוט מסוים. הטענה כי ממשל דמוקרטי עלול לגרום למצבים שבהם הרוב יפעל לדיכויו של המיעוט באמצעים דמוקרטיים לכאורה היא טענה טובה כלפי דמוקרטיה ישירה, ודמוקרטיה ייצוגית, כמו גם כלפי הדמוקרטיה הליברלית. עם זאת, מבחינה תאורטית הדמוקרטיה הליברלית פגיעה פחות לטענה.

הדמוקרטיה הליברלית מתייחסת לנושא זכויות האדם וזכויות המיעוט באופן הלוקח בחשבון כי ייתכן והרוב שיתקבל בבחירות ירצה לפגוע בזכויות אלו, ולכן היא מציבה מספר מכשולים בפני רוב זה. המדובר לרוב בקיומה של חוקה המגינה על המיעוטים מפעולה שרירותית של הממשלה. שינוי בחוקה דורש לרוב הליך מיוחד, ורוב מיוחס, וכך מובטח כי המיעוט לא יהיה פגיע לפעולה שרירותית של רוב מקרי שהתקבל בבחירות.

מרכיבים נוספים בדמוקרטיה הליברלית המבטיחים מפני עריצות הרוב הם הפרדת הרשויות הנהוגה במשטרים אלו כחלק מהותי מעצם המשטר, המקשה על רוב מקרי שהתקבל בבחירות לכפות את רצונו.

דמוקרטיות ליברליות שונות פיתחו מנגנונים שונים להתמודדות עם סכנת עריצות הרוב. בחברות דמוקרטיות ליברליות הומוגניות יחסית כבריטניה, בעלות מסורת של חילופי שלטון סדירים בין מפלגות הקרובות יותר למרכז הפוליטי מלקצותיו, מבין הרוב כי הוא עלול להפוך למיעוט בבחירות הקרובות, וכך גם המיעוט. עניין זה מקטין את רמת הסיכון לצדדים מקיום ההליך הדמוקרטי, ויוצר מחסומים של מסורת פרלמנטרית וחוקתית המונעת שימוש בכוחו של הרוב לרעה, גם כאשר המיעוט, שהפסיד בבחירות, נותר באופוזיציה ואינו שותף בקבלת ההחלטות. לא כך הדבר בחברות המפולגות לפי קווים אתניים, דתיים, מעמדיים או אידאולוגיים, לתת-חברוֹת בעלות מפלגות המייצגות אותן, כאשר הרוב הוא קבוע מבחירות לבחירות, והעדפות הבוחרים הן קשיחות. במקרה כזה פועלת הדמוקרטיה הליברלית ליצירת מנגנונים (כקואליציה גדולה, ייצוג יחסי או פדרליזם) המביאים לשיתופו של המיעוט בהחלטות. כך למשל שיטת הממשל בבלגיה המכונה "דמוקרטיה קונסנזואלית".

תאוריית הבחירה הציבורית

תאוריית הבחירה הציבורית היא תאוריה כלכלית הבוחנת את יעילות קבלת ההחלטות על ידי הציבור ועל ידי הממשלה במשטר של דמוקרטיה ייצוגית, ובמשתמע במשטר של דמוקרטיה ליברלית, וזאת לאור מציאות שבה אחוזי ההצבעה הם נמוכים, ועניינו הכללי של הציבור במתרחש במערכת הפוליטית הוא נמוך, כמו גם לאור חוסר יעילות של ממשלות ליברל דמוקרטיות בקידום מדיניות ציבורית.

הכלכלנים שפיתחו את התאוריה, וביניהם קנת' ארו, טענו כי הבוחר בדמוקרטיה הייצוגית מפעיל "בורות רציונלית", מושג המתאר מצב שבו עלות השגת מידע לגבי נושא מסוים עולה על התועלת שבהשגתו. כל בוחר עומד בפני סיכוי זעיר ביותר שהצבעתו תשנה את תוצאות הבחירות, והשגת מידע רלוונטי הנדרש לקבלת החלטה מושכלת באשר להצבעה דורשת מאמץ רב. לפיכך, ההחלטה הרציונלית של כל בוחר צריכה להיות שלא להתייחס לפוליטיקה, ואף להימנע מהצבעה. לטענתם הממצא האמפירי של אחוזי הצבעה נמוכים, וחוסר ידע מופגן של רבים מן האזרחים במושגים בסיסיים הנוגעים למשטר, מוסבר על ידי תאוריה זו. מצב זה מאפשר מרחב פעולה ניכר לקבוצות לחץ שיש להן מניעים חזקים לשנות החלטות וליישם קווי מדיניות שייטיבו עם הקבוצה שהם שייכים לה, דבר המביא ל"כשל ממשלתי" (המקביל בהגותם למונח כשל שוק) ולמדיניות שאינה מטיבה עם הציבור בכללותו. מנסור אולסון פיתח את המושג "תאוריית הטרמפיסט" לפיו פרט רציונלי יעדיף ליהנות מהישגי קבוצות הפועלות להשגת מטרה פוליטית, ולא לפעול בעצמו להשגתה, ולפיכך בלי תמריצים משמעותיים לפעילות, אין לצפות להשתתפות פוליטית הן כפרטים והן כקבוצות.

על תאוריה זו נמתחה ביקורת רבה, מכיוונים שונים. כתאוריה המנסה ליישם שלא כהלכה את עקרונות הכלכלה במקום שבו אין להם שליטה.

את התאוריה יש לראות בהקשרה הכלכלי. הוגי התאוריה אינם מטיפים לחזרה אל "הדמוקרטיה הישירה" או לצורות רדיקליות של דמוקרטיה, שייתכן שתבאנה להשתתפות יתר של האזרח בהליך הבחירות וליצירת אזרחים טובים ומודעים יותר. מסקנות התאוריה מפחיתות בערכו של ההליך הדמוקרטי כשלעצמו, ונותנות לשוק החופשי מעמד בכורה. הטענה היא כי פעילות ממשלתית אינה יעילה, בעוד שפעילות השוק החופשי היא יעילה. ולכן הזרם המחשבתי שהתאוריה משתייכת אליו הוא הזרם השמרני והליברטריאני הקורא לממשלה קטנה ושוק חופשי לחלוטין. פירוש זה של התאוריה כקריאה להפחתה נוספת של מעורבות הממשלה בכלכלה (בנוסף לזו הקיימת ממילא בדמוקרטיה הליברלית) מביא לראיית הביקורת של אנשי תאוריית הבחירה הרציונלית כמופנית אל הדמוקרטיה הליברלית מבפנים, ולא כביקורת חיצונית.

פלוטוקרטיה

מרקסיסטים, אנרכיסטים וזרמי שמאל רדיקלי אחרים טוענים שהדמוקרטיה הליברלית היא חלק בלתי נפרד מהשיטה הקפיטליסטית, וכי בבסיסה עומדת הנצחת שיטת המעמדות. הדמוקרטיה הליברלית נראית בעיניים אלו כדמוקרטית באופן שאינו מספק, ובלתי השתתפותית. נטען כי זוהי דמוקרטיה בורגנית, ששולטים בה בעלי ההון. לטענתם דמוקרטיה זו אינה שוויונית, מקדמת את הפערים בחברה ומנצלת את העובדים. כן מצביעה ביקורת זו על המנגנונים הבאים להנצחת שליטת בעלי ההון בממשל:

• העלות הגבוהה של מסעות הבחירות בדמוקרטיה הליברלית מצריכה גיוס הון רב, בין אם ממקורות עצמאיים ובין אם על ידי גיוס תרומות. התניה זו קושרת בקשר איתנים את ההון לשלטון, ומבטיחה את השפעת בעלי ההון על הממסד הפוליטי.
• אמצעי התקשורת להמונים, כוח ממשי בחברה הדמוקרטית הליברלית, נמצאים לרוב בידיים פרטיות של בעלי הון, בשל נטייתה של הדמוקרטיה הליברלית לשמירה מרבית על חופש הדיבור ולכלכלת שוק. בעלי ההון מוכנים ומסוגלים להשקיע על מנת לקבל את כלי התקשורת לשליטתם. הבעלות הפרטית באמצעי התקשורת עלולה לעוות את ההליך הדמוקרטי, מכיוון שבדמוקרטיה הליברלית המודרנית מהווים אמצעי התקשורת רכיב מרכזי בקיומה ובשמירתה של הדמוקרטיה. תפקידה של התקשורת הוא לקדם את המדיניות שהשולט באמצעי התקשורת חפץ בה, או להשקיט את ההמון באמצעות אספקת "לחם ושעשועים", כך שהדיון בנושאים המהותיים יידחק לשוליים, לשם שמירת המצב הקיים, הנוח לבעלי ההון.

אם מצב דברים זה יתפרש, כפי שאכן יש המפרשים אותו, כשלטונם המעשי של בעלי ההון, ניתן לראות את הדמוקרטיה הליברלית כפלוטוקרטיה.

הדמוקרטיה הליברלית הולכת יד ביד עם כלכלת השוק החופשי. ישנן מדינות הנוקטות בכלכלת שוק חופשי שאינן דמוקרטיות ליברליות, אך אין דמוקרטיה ליברלית שלא נהוגה בה מידה בסיסית של כלכלת שוק חופשי.

צמיחה כלכלית

רבים מקשרים את הדמוקרטיה הליברלית עם כלכלת השוק, וטוענים כי קיים מתאם בין כלכלת שוק, חופש פוליטי, וצמיחה כלכלית המתבטאת בתוצר מקומי גולמי לנפש.

השאלה כמה מן הצמיחה ניתן לייחס לדמוקרטיה כשלעצמה היא שנויה במחלוקת. יש הטוענים כי עלייתה של הדמוקרטיה הליברלית לאחר המהפכה התעשייתית שהביאה עמה את הקפיטליזם היא שהביאה לקישור בין הדמוקרטיה ובין הצמיחה הכלכלית. אחרים מצביעים על העובדה כי המהפכה התעשייתית החלה באנגליה שנהנתה ממידה רבה בהרבה של דמוקרטיה, הדומה לדמוקרטיה הליברלית בת ימינו, יחסית לשאר מדינות אירופה בתקופתה.

ישנם חוקרים הטוענים כי אמצעים סטטיסטיים מראים כי מידה רבה יותר של כלכלת שוק חופשי (הנמדדת למשל ב"מדד החופש הכלכלי", המשמש במחקרים רבים), מגבירה את הצמיחה הכלכלית, המשפיעה על היציבות הפוליטית החיונית לקיומה של הדמוקרטיה הליברלית.

הקשר בין דמוקרטיה וצמיחה כלכלית נחקר רבות. הקשר המושגי בין מושגי אי ההתערבות של המדינה, הקטנת ה"ציבורי" לעומת ה"פרטי", ומושג התחרות, העומדים הן ביסוד כלכלת השוק והן ביסוד הדמוקרטיה הליברלית הוא ברור, ורבים טוענים כי המדובר במושגים מקבילים שקיומו של האחד מחזק בהכרח את השני.

אל מול הקשר החיובי יש שהצביעו על קשרים שליליים. יש הטוענים כי יש לבצע "דמוקרטיזציה" לספרה הכלכלית, ולנהל את אמצעי הייצור עצמם באמצעות בחירות דמוקרטיות. עוד נטען כי תנאי חוסר שוויון הכלכלי סותרים את ערכי הדמוקרטיה. כן נטען כי ההמשגה של האזרח כצרכן מונעת חשיבה הממוקדת באינטרס הכלל.

יש הטוענים כי השפע הכלכלי שמביאה מדיניות השוק החופשי מעצים את האזרחים, ואף עשוי להביא ליצירת דמוקרטיה במדינות כסין, כפי שאירע בתקופת הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה תחת שלטון אוגוסטו פינושה. אחרים חולקים על טענה זו ולטענתם, אף אם הכלכלה החופשית הביאה לדמוקרטיזציה בעבר, ייתכן כי לא תעשה זאת בעתיד. כך מדינות כמו סינגפור, ליכטנשטיין או הונג קונג מקיימות חופש כלכלי רב, משך זמן רב, מבלי להפוך דמוקרטיות במובהק.

ביקורת אנטי-דמוקרטית

ערכים מורחבים – דמוקרטיה לא ליברלית, דמוקרטיה חלולה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ראו גם

• דמוקרטיה לא ליברלית
• דמוקרטיה חלולה
• רובנות

קישורים חיצוניים

• יואב פלד, ‏דמוקרטיה ליברלית, באתר הערוץ האקדמי.
• יאן-ורנר מולר, דמוקרטיה לא-ליברלית? אין דבר כזה, הזמן הזה, נובמבר 2018.
• דמוקרטיה מהותית או חלולה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 7 במאי 2018