במול
במוזיקה, בֵּמוֹל (או נָחֵת) הוא סימן היתק המורה על הנמכת הצליל הבא אחריו בחצי טון, והוא מסומן ב-♭ (הדומה לאות הלועזית b), משמאל לתו. באוקטבה תקנית דו במול זהה דיאטונית לסי, ופה במול זהה דיאטונית למי. קיים גם סימן במול כפול הנראה כך: 𝄫 והוא מנמיך תו נתון בטון שלם. בתיווי מוזיקלי במאה העשרים ישנן גם סימני במול מיוחדים המורים על הנמכת צליל ברבע טון או בשלושת רבעי הטון.
תו היוניקוד '♭' (266D הקסדצימלי) עשוי להציג את סימן הבמול במחשבים מסוימים.
סדר הבמולים בסולם הוא קבוע, על פי מעגל הקווינטות והוא: סי במול, מי במול, לה במול, רה במול, סול במול, דו במול, פה במול.
המלה "במול" מקורה באיטלקית: bemolle שפירושו "(האות)b-רך". מקורה של משמעות המונח היא במוזיקה עתיקה, בה נהגו להנמיך את הצליל סי במודוסים מסוימים. באותה עת, ערך ההנמכה של הבמול היה קטן מחצי טון, כך שאותה הנמכה הייתה למעשה קטנה, ושנתה בעיקר את החריפות שיצר הצליל סי עם צלילים מסוימים (פה, ודו, למשל), והקנתה לו גוון רך יותר, ומכאן מקור השם.
