הנחת תפילין
הַנָּחַת תְּפִלִּין היא מצווה המחייבת גברים בני-מצווה לקשור תפילין על גופם מדי יום, למעט ימים מיוחדים. על פי ההלכה מניחים את התפילין ביום ולא בלילה, בימי חול ולא בימי שבת וחג. בעבר רווח הנוהג להניח תפילין בכל שעות היום, אך בימינו נהוג להניח תפילין רק במהלך תפילת שחרית, ולעתים בתפילת מנחה בימי צום. התפילין מכילות שתי יחידות עצמאיות: "תפילין של יד" ו"תפילין של ראש".
התפילין מכילות תכנים רוחניים ופסוקים שבהם שמותיו של אלוהים, ולכן ההלכה מייחסת להן קדושה ומחייבת לשמור את הגוף בשעת הנחתן מהפחה ולכלוך. חובה זאת הביאה לנוהג לפיו לא מחנכים ילדים להנחת תפילין אלא מתחילים להניח תפילין בגיל בר מצווה, בניגוד למצוות אחרות בהן מחנכים ילדים לקיימן מגיל צעיר. בכך הפכו התפילין לאחד הסמלים של בר המצווה.
מקור המצווה
הציווי בתורה למצוות הנחת תפילין מוזכר מספר פעמים[1], כגון הפסוק: ”וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ” (שמות י"ג, ט'). נחלקו הדעות האם כוונת הפסוק הפשוטה היא ציווי הנחת אביזר ייחודי כלשהו, או שמא לביטוי מטפורי שמטרתו להורות על זכירת המצוות.
על פי מסורת היהדות האורתודוקסית, כפי שהתקבלה בתורה שבעל פה, הציווי הוא על הנחת אביזר בשם "תפילין", שצורתו כפי שהתקבלה במסורת, על כל פרטיה, היא "הלכה למשה מסיני". כלומר: איננה כלולה במקרא, אבל צוותה בהר סיני כפירוש המקרא ועברה במסורת תורה שבעל פה. וכפי שכתב הרמב"ם:
"תפילין על קלף, ומזוזה על דוכסוסטוס, וספר תורה על הגויל, הלכה למשה מסיני. שי"ן של תפילין, וקשר של תפילין, ורצועות שחורות, ותפילין מרובעות, ומעברתא דתפילין, הלכה למשה מסיני. נכרכות בשערן, ונתפרות בגידין, הלכה למשה מסיני"
— הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות
חז"ל אומרים שכל הקורא קריאת שמע ללא הנחת תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו וכאילו הקריב קורבן ללא מנחה ונסכים. (בבלי, ברכות י"ד, ב') מפני שבקריאת שמע הוא קורא:
"וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפות בין עינך"
בעוד הוא לא מניח את התפילין.
עוד קשרו חז"ל לתפילין סגולה לאריכות ימים כאשר הם נסמכים על הפסוק "ה' עליהם יחיו" (ישעיהו ל"ח ט"ז).
פרשנויות נוספות
הקראים לא מפרשים את הפסוקים שמהם למדו חז"ל על התפילין באופן מילולי, אלא כמטפורה, ולכן אינם מניחים תפילין כלל. השומרונים מקבלים את התורה (עם מספר שינויים) וגם הם אינם מניחים תפילין. קהילת ביתא ישראל פירשה את הפסוקים בכך שיש לכתוב על העור את הדברות, אך משום שמסורת הכנת הדיו וסוגו נעלמו לא קיימו את המצווה[2].
טעם המצווה
בהגות היהודית נמצאו התייחסויות רבות ושונות לטעם מצוות הנחת תפילין.
על פי הכוזרי (מאמר שלישי אות א - ל) התפילין הן אמצעי לחבר את תודעתו של האדם לעניין האלוהי, באשר כתוב בהם, יחוד השם, שכר ועונש, הן זכר ליציאת מצרים, שהיא ראיה שאין לדחותה על התחברות האלוה לנבראים, השגחה עליהם, וידיעה במעשיהם, ולכן יש להניח את התפילין על הראש - שהוא מקום המחשבה והזיכרון, ולהניח תפילין על היד - כנגד הלב שהוא מקור הכוחות.
הרמב"ם (הלכות תפילין, פרק ד') מייחס להנחת תפילין השפעה רבה על התנהגותו של האדם, וכך הוא כותב: "קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק."
לפי ספר החינוך (מצווה תכא), האדם אף שהוא בעל נפש ושכל, בטבעו באשר הוא בעל גוף נמשך אחרי התאוות והיצרים, והוא צריך תזכורת ושומרים שיעזרו לו לזכור שיש לו נשמה וצלם, והתפילין הקשורות ליד ולראש הן חלק מהתזכורות הללו. תפילין של יד למען נחדל מעושק ידינו, ותפילין של ראש, כדי שלא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו. הכהנים והלויים בשעת עבודתם במקדש היו פטורים מתפילין.
על פי המהר"ל מפראג (נצח ישראל, פרק ז', עמ' מז-מח), התפילין הם חפץ קדוש, שמטרתו לגרום לאדם לדבקות עם אלוהים, בזה שהם מונחים כנגד מרכזי החיוניות שלו - המוח והלב, ומזרימים לו אנרגיית חיים, ופועלים על האדם בדומה למקוה טהרה. עוד הוא קושר בין הקדושה לבין היופי, וסובר שלכן נקראו התפילין 'פאר'.
על פי הרב קוק (בספר חבש פאר), התפילין הן כסוללות חשמליות למכון רוח הקודש של עם ישראל והם מפיחים רוחניות באנשים המניחים אותם.
רקע היסטורי
מקור מצוות התפילין מופיע במקרא, אך אין במקרא פרטים לגבי אופן קיום המצווה או איזכור של אנשים שקיימו את המצווה[3]. האיזכור המוקדם ביותר שנמצא לקיום מצוות התפילין הוא מימי הבית השני בחיבור שנקרא איגרת אריסטיאס[4], שם הוזכרה המצווה ביחד עם מצוות הציצית, ועם מצוות המזוזה[5]: ”ואף ציווה בדברים ברורים לכתוב את האות סביב היד.”[6]. החוקרים מתארכים את כתיבת האיגרת למחצית המאה ה-2 לפנה"ס, אף על פי שהיא מתארת את המציאות במצרים התלמיית למעלה ממאה שנה קודם לכן.
גם בארץ ישראל יש תיאור של התפילין בכתבי יוסף בן מתתיהו[7], וכן גם נמצאו תפילין במערות קומראן שככל הנראה שייכים לכת האיסיים שישבה במקום, אך עם זאת ישנם חוקרים שמייחסים את התפילין שנמצאו שם לקנאים מימי המרד הגדול. גם חז"ל מזכירים את התפילין באזכורה ההיסטורי, ואף מציינים שכתות שונות נהגו להניח תפילין מסוגים שונים: ”העושה תפילתו עגולה--סכנה, ואין בה מצווה. נתנה על מצחו, או על פס ידו--הרי זו דרך המינות; ציפה זהב, ונתנה על בית אונקלי שלו--הרי זו דרך החיצונים”[8]. על פי מקורות אלו, נראה שמצוות התפילין הייתה מבוססת דיה בימי הבית השני המדוברים - הן במצרים (שגם בה הייתה קהילה יהודית גדולה) והן בארץ ישראל, ביחד עם מצוות המזוזה (שגם היא לא מוזכרת במקרא עצמו, פרט לאיזכור שבתורה).
חז"ל התייחסו בחומרה לאי-הנחת תפילין, ובתלמוד נאמר: ”איזהו עם הארץ? ... כל שאינו מניח תפילין”[9], וכן: ”מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והייתה קומעת לו תפילין על ידו; נשאת לעם הארץ והייתה קושרת לו קשרי מוכס (קשר המשמש להוכחת תשלום המס) על ידו”[10], ובחומרה רבה יותר נאמר: ”פושעי ישראל בגופן, מאי ניהו (מי הם)? אמר רב: קרקפתא דלא מנח תפילין” (כלומר, אדם שמעולם לא הניח תפילין)[11].
בתקופת בית שני נהגו להלך עם התפילין כל היום, וכמעט לכל מקום. כך למשל נהגו רבן יוחנן בן זכאי, אלישע בעל כנפיים ורבי עקיבא, ונראה כי שימוש זה רווח בין החכמים. כמו כן היו שנהגו להלך עם תפילין גם בשעות הלילה, וכך נהג רבי אליעזר בן הורקנוס. התלמוד מספר כי לוחמיו של בר כוכבא בביתר, יצאו למלחמה כאשר היו עטורים בתפילין[12].
היו חוקרים ששיערו שהצורה המוכרת לנו של מצוות התפילין מקורה במאה ה-12, מאחר שדיני התפילין הגיעו לכלל בשלות סופית רק אז. השערה זו מבוססת על העובדה שבמשנה אין תיאור מדויק של התפילין, דרך הכנתן או הנחתן, ואף בתלמוד הדינים אינם מפורטים מאד. אולם הממצא הארכאולוגי הראה הימצאות של תפילין בצורה דומה לתפילין שלנו מימי המרד הגדול, ונראה כי היה שימוש בתפילין כבר במאה ה-1 לספירה (ראו להלן). כמו כן, חיבור הלכתי מתקופת הגאונים בשם "שימושא רבא" מציג את שיטת עשיית התפילין המוכרת לנו.
זמני ותנאי הנחת התפילין
חל איסור להניח תפילין ללא גוף נקי (מצרכים). חלק מהפוסקים טענו שהדרישה ל'גוף נקי' כוללת אף הסרת מחשבות אסורות, ובעקבות הקושי להימנע ממחשבות אסורות צומצמו זמני הנחת התפילין. המנהג הנפוץ כיום הוא להניח תפילין בתפילת שחרית בלבד, ויש המסבירים נוהג זה בדרישה לגוף נקי אף ממחשבות אסורות. יש אף המעידים שהניחו תפילין רק בעשרת ימי תשובה.
לפי ההלכה הנהוגה כיום, הזמן בו מותר להניח תפילין הוא במשך כל שעות היום, ואין מניחים תפילין בלילה, אף שאדם שהניחם במשך היום אינו מחויב להורידם מיד עם רדת הלילה. אין מניחים תפילין בשבת ובחג, מפני שהתפילין הם אות והמועדים הם אות, ואין צריך שני אותות בו זמנית. לשיטת חלק מהפוסקים מותר להניח תפילין בשבתות וחגים אף שאין חובה על כך, אולם רוב הפוסקים אוסרים להניח תפילין בזמנים אלו. אבלים פטורים מתפילין בגלל שהן קרויות פאר[13], ולכן נהוג בהרבה מקהילות עדות המזרח (למשל גאורגיה ומרוקו) וגם בחלק מקהילות האשכנזים, שבתשעה באב לא מניחים תפילין עד לצהריים, ורק בתפילת מנחה של תשעה באב, שאותה נוהגים להקדים, מניחים תפילין ומתפללים בהם תפילת מנחה. יש בקהילות הספרדים שמניחים תפילין כבר בבוקר ומתפללים בהם רגיל (מנהג ירושלים) ורק חולצים אותם לפני הקינות.
בחול המועד
על הנחת תפילין בחול המועד יש מחלוקת: לדעת חלק מהפוסקים קיימת חובה להניח ואין פטור גורף ביום זה, אולם יש המשווים את ימי חול המועד לימי המועד, ולכן פוטרים מהנחה ביום זה. הרדב"ז מזכיר את המחלוקת ואומר שבספרד הכול פסקו לפי הרא"ש בענייני איסור והיתר. הוא מזכיר שתחילה הניחו תפילין ושהרא"ש היה מניח תפילין בחול המועד ומברך. לאחר זמן פורסם ספר הקנה (מתוך הקבלה). ולאחר שמצאו בקבלה שאין להניח תפילין בחול המועד – הפסיקו להניח תפילין בחול המועד.
בסופו של דבר, המנהג בימים אלו הוכרע על פי השולחן ערוך, שקבע כלל בפסיקת הלכותיו: כל מקום שהזוהר אינו חולק על התלמוד (כשהתלמוד לא אומר את דעתו), אנו פוסקים על פי הזוהר, אף על פי שהראשונים פסקו אחרת ממנו. ומאחר שעל פי הזוהר - אסור להניח תפילין בחול המועד[14], על כן אסור להניחם גם להלכה[15]. הרמ"א לעומתו פסק שיש אומרים שכן מניחים תפילין בחול המועד, כמו דעת הירושלמי ורוב הפוסקים. אך מנהג אנשי ארץ ישראל - הן האשכנזים והן הספרדים הוא כדעת השולחן ערוך, שאין מניחים תפילין בימים אלו, ואף הנוהגים להניח, עושים זאת בצנעה בביתם, ולאחר מכן באים לבית הכנסת ללא תפילין על מנת להתפלל עם הציבור. אמנם חלק מקהילות האשכנזים בחוץ לארץ נוהגים להניח, כדעת הרמ"א.
אופן הנחת התפילין
בעת הנחת תפילין, קודם מניחים את ה'תפילין של יד' על קיבורת הזרוע ואחר כך את ה'תפילין של ראש' על הראש מעל המצח.
- תפילין של יד:
- את ה'תפילין של יד' מניחים על היד החלשה יותר; אדם ימני מניח על יד שמאל ואדם שמאלי מניח על ימין[16]. דין זה נלמד מכך שבשמות י"ג ט"ז נכתבה המילה 'ידך' עם ה בסופה כלומר 'ידכה'. מכאן למדו חז"ל שיש להניח את התפילין על היד הכהה של האדם - החלשה יותר[17]. אך יש הפוסקים על פי הקבלה, שאין לאף אדם לשנות ממנהג רוב העולם ולהניח את התפילין על יד ימין[18]. את ה'בית' מניחים על שריר הקיבורת במרחק של שתי אצבעות מהמרפק, כאשר הוא צריך להיות נוטה לכיוון הלב.
- לאחר שהתפילין קובעו על היד, מלפפים את הרצועה סביב הזרוע שבע פעמים[19][20]. במסורת החסידית והספרדית כורכים את הרצועה על האמה 7 פעמים בכיוון מהפנים אל החוץ, ובמסורת האשכנזית - בכיוון מהחוץ אל הפנים.
- תפילין של ראש:
- בשלב זה מניחים את ה'תפילין של ראש' על קו השיער שעל המצח, מעל הרווח שבין העיניים. טעות נפוצה היא להניח את התפילין על המצח עצמו, אולם בהלכה נקבע שמקום ההנחה מסתיים בקצות השערות, והמניח אותן על המצח לא יצא ידי חובת המצווה[21].
- קשירת רצועה של יד:
- לסיום יוצרים עם רצועת התפילין בבסיס כף היד ובגב כף היד את האות ש. מאחר שצורת הקשר ב'תפילין של ראש' היא האות ד, וצורת הקשר בשריר הזרוע היא האות י, נוצר צירוף המילה "שדי" שהיא משמות האלוהים. קהילות אחדות בעדות המזרח לא נהגו לכרוך את הרצועה בצורת ש'. קהילות יהודי גאורגיה, נוהגים ליצור ברובם, על כף היד את האות שי"ן. יהודי תימן קושרים צורת אות ד' על כף היד ובאצבע האמה קושרים צורת ש', וביחד עם אות י' הנמצאת בסמוך לבית של תפילין של יד נוצרת המילה "שדי".
- חליצת התפילין:
- חליצת התפילין מתבצעת בסדר הפוך מהנחתן. קודם מתירים את קשרי כף היד, אחר כך מסירים את ה'תפילין של ראש' באמצעות היד החלשה, ולבסוף מסירים את ה'תפילין של יד'. לפי המסורת הארץ ישראלית הקדומה, נהגו לברך בזמן חליצת התפילין ”אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לשמור חוקיו”[22], מאחר שהחליצה נעשתה לעת ערב כאשר יש חובה להסיר את התפילין.
ברכות הנחת תפילין
לפי מנהג הספרדים, התימנים, האיטלקים, וההולכים בפסקי האר"י[23] והגר"א[24] נהוג לברך ברכה אחת על תפילין של יד ושל ראש: ” בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין.”
מנהג רוב האשכנזים לברך על תפילין של ראש ברכה נוספת: ”בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין.” מחמת הספק באשר לברכה הנוספת על תפילין של ראש, נפוץ כיום המנהג לומר מיד לאחר הברכה השנייה את המילים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שנהוג לאומרן לאחר הגייה בשגגה של שם ה' ללא צורך.
אין לדבר בין הנחת 'תפילין של יד' להנחת 'תפילין של ראש'. למנהג הספרדים ויתר הקהילות שבדרך כלל מברכים רק על 'תפילין של יד', מי שהפסיק בדיבור בין 'של יד' ל'של ראש', מברך על תפילין של ראש את הברכה הנוספת המקובלת אצל האשכנזים. למנהג האשכנזים, במקרה כזה יש לברך שוב אחרי הנחת 'תפילין של ראש' את ברכת "להניח תפילין" ואז להוסיף את ברכת "על מצוות תפילין".
סידור הפרשיות
ערך מורחב – תפילין#סדר הפרשיות
קיימות ארבע דעות מרכזיות לסידור הפרשיות בתוך התפילין; בטרמינולוגיה ההלכתית השיטות השונות זכו לכינויים: שיטת רש"י; שיטת רבנו תם; שיטת הראב"ד; ושיטת השימושא רבא (חיבור בהלכות תפילין המיוחס לתלמיד של אחד הגאונים).
בשולחן ערוך נפסק שיש להניח תפילין של רש"י כיון שכך הוא מנהג העולם, אולם ירא שמים צריך להניח גם תפילין של רבנו תם מחמת הספק. יש הדגשה של חשיבות הנחת תפילין של רבנו תם בין פוסקי ההלכה הנוטים לקבלה, זאת בעקבות דברי האר"י שאלו ואלו דברי אלהים חיים ולשתי הדעות יש טעם על-פי תורת הסוד. בהנחת התפילין ישנן שתי שיטות, על-פי השולחן ערוך והאר"י ורוב הפוסקים הספרדים יש להניח את שני הזוגות יחד, אולם הרב עובדיה יוסף פסק כי בימינו כשהתפילין גדולות וקשה להניח את שתיהן כאחד במקומן, יש להניחם בזה אחר זה[25]. לדעת הפוסקים האשכנזים יש להניחם בזה אחר זה. בעקבות זאת יש הנוהגים ללבוש תפילין של רבנו תם לקראת סוף תפילת שחרית או בתפילת מנחה. על פי האר"י יש להניח במנחה תפילין של השימושא רבה שהן, על-פי שיטתו, מסודרות כתפילין של רש"י אלא שהן גדולות יותר (ברוחב אצבעיים על אצבעיים) וכך נוהגים היום חלק מהמקובלים. על-פי רבי מנחם עזריה מפאנו סדר התפילין של השימושא רבה הפוך משל רש"י ויש להניח בנוסף לתפילין של השימושא רבה גם תפילין על פי שיטת הראב"ד (שהם בסדר הפוך מתפילין של רבנו תם), וכך נוהגים היום חלק מחסידי חב"ד.
קיום המצווה על ידי נשים
בתלמוד הבבלי (עירובין צו, א) נחלקו תנאים האם מצוות תפילין נוהגת גם בלילה ובשבתות וחגים. אם כן, אז היא מצוות עשה שאינה תלויה בזמן, וגם נשים חייבות בה. אם לא, אז היא מצוות עשה שהזמן גרמא ולכן נשים פטורות ממנה. להלכה נפסק שאף-על-פי שלילות, שבתות וחגים אינם זמן להנחת תפילין, ולכן נשים פטורות מהמצווה: ”נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין...” (משנה, מסכת ברכות פרק ג משנה ג) הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן אינו מפקיע את המצוות ולנשים מותר לקיימן ולדעת חלק מהפוסקים - אף לברך עליהן[26]. ברם, לעניין תפילין מסופר בתלמוד הבבלי ש"מיכל בת כושי (כלומר, מיכל בת שאול המלך) הייתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים" (בבלי, מסכת עירובין צו, א לפי אגדה מקבילה בירושלמי כן מיחו בה חכמים). מכאן למדו הפוסקים שישנה בעיה בהנחת תפילין על ידי נשים. הנימוקים שאוזכרו בהקשר זה הם:
- הצורך בנקיות הגוף בשעת ההנחה, לרבות איסור הפחה. מטעם זה אף גברים החייבים במצווה מקיימים אותה באופן מצומצם - בשעת תפילת הבוקר בלבד. נשים סובלות מדימום וסתי המגיע ללא ידיעתן ולדעה זו "אינן יודעות לשמור עצמן בנקיות" ואל להן להסתכן בחילול קדושת התפילין בשעה שהן פטורות מהנחתן.
- התפילין מונחות על שריר הקיבורת ועל שיער הראש ובהנחתם בידי אישה יש חשש לפריצת גדרי הצניעות.
להלכה פסק הרמ"א[27] שיש למחות באישה המניחה תפילין. אך בחוגים הרפורמים והקונסרבטיבים פועלים לצמצום ההבדלים בין גברים לנשים בהנהגה הדתית והחששות ההלכתיים שאוזכרו פחותים ולכן רואים בחיוב הנחת תפילין בידי נשים.
קישורים חיצוניים
- הנחת תפילין צעד בצעד אתר מיוחד של בית חב"ד
- הלכות תפילין בקיצור שולחן ערוך
- הלכות תפילין מהספר ילקוט יוסף
מאמרים ועיון
- מדוע הקראים לא מניחים תפילין?
- תפילין - להחזיר עטרה ליושנה - בעניין מצוות הנחת תפילין לא רק בתפילת שחרית
- תבנית:אליעזר מלמד
- דיון גולשים על המקורות הראשוניים להנחת תפילין והעדויות לכך במקרא באתר "הייד פארק"
- רשימת מאמרים על התפלין באתר רמב"י
- התפילין - משמעותם וסדר הנחתם.
הערות שוליים
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
- ^ ספר שמות, פרק י"ג, פסוקים ט'–ט"ז; ספר דברים, פרק ו', פסוק ח'; ספר דברים, פרק י"א, פסוק י"ח
- ^ אברהם עפשטיין, אלדד הדני - סיפוריו והלכותיו במהדורות שונות על פי כתבי-יד ודפוסים עתיקים עם מבוא והערות בצרוף מאמר על הפלשים ומנהגיהם, פרסבורג, תרנ"א, עמ' 174
- ^ חז"ל דרשו את הפסוק: "וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ" (שמואל ב א י) כמתייחס לתפילין של שאול (תרגום יונתן :"ואצעדה אשר על זרועו - וטוטפתא דעל דרעיה"). על פי פשוטו, נראה שמדובר על תכשיטים שהיו בזרועו של שאול ועל ראשו. במקום אחר נזכרת "אצעדה" כתכשיט: "אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז" (במדבר לא נ).
- ^ לנוסח האיגרת באנגלית: איגרת אריסטיאס
- ^ לקטע הרלוונטי באנגלית: Moreover, upon our garments he has given us a symbol of remembrance, and in like manner he has" ordered us to put the divine oracles upon our gates and doors as a remembrance of God. And upon our hands, too, he expressly orders the symbol to be fastened" -באזור הערה 159 בקטע האיגרת המופיע בהערה הקודמת
- ^ תרגום א. כהנא עמ' 49
- ^ קדמוניות היהודים ספר ד', סעיפים 212-213
- ^ מסכת מגילה פרק ד', משנה ח'
- ^ תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מז ע"ב.
- ^ בכורות ל'.
- ^ ראש השנה י"ז א.
- ^ "אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר." (בבלי, גיטין דף נז ע"ב)
- ^ (מסכת ברכות, דף י"א, עמוד א'), בספר יחזקאל, כ"ד, פסוקים ט"ז-י"ח נאמר: ”בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ. הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל. וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי”, כלומר ישנו ציווי מיוחד ליחזקאל שלמרות שאשתו תמות, אין עליו להתאבל עליה, אלא לנהוג את כל המנהגים של אדם לא אבל. ביניהם: "פארך חבוש עליך". התלמוד דורש ש"פאר" הינו תפילין. כלומר, אדם אבל אינו מניח תפילין ביום זה, ורק יחזקאל צווה באופן מיוחד שעליו להניח תפילין ביום זה.
- ^ על פי מאמר רשב"י בזוהר
- ^ שו"ע, או"ח, סימן ל"א, סעיף ב'. וראה את הדיון ההלכתי המפורט בב"י שם
- ^ לפי האשכנזים, היד החזקה (שעליה לא מניחים את התפילין) היא היד בה כותבים, ולפי הספרדים, היד החזקה היא היד החזקה בפועל.
- ^ כמו: "לא כהתה עינו" (דברים, ל"ד, ז'), שפירושו: לא נחלשה ראייתו.
- ^ הרב יוסף חיים מבגדאד הביא את אותם פוסקים בספרו "בן איש חי הלכות" (שנה ראשונה, פרשת חיי שרה, אות ז'). המקורות שהביא מצטטים את דברי המקובל מהר"י צמח. הרב יוסף חיים מוסיף שדבריו "נכונים בטעמים על פי הסוד", ועל כן יש לחשוש לדבריו. על כן לאדם שהוא איטר יד ימינו יש להניח שתי תפילין - אחת על יד ימין כדי לקיים את ההלכה על פי הפשט, ולאחר שמסירם יש להניח תפילין נוספות ללא ברכה על יד שמאל כדי לקיים את ההלכה על פי הקבלה.
- ^ מקור כריכת שבע הכריכות הוא מהקבלה ולא מהתלמוד. על כן, אדם יוצא ידי חובת תפילין גם אם לא כרך את שבע הכריכות, אלא ישר העביר את הרצועה לכף ידו. וכן גם אורך התפילין על מנת שיהיו כשרות לא נדרש כדי לכרוך שבע כריכות, אלא רק כדי שיגיעו מבית התפילין אל האצבע האמצעית ויכרכו סביבה שלוש כריכות (משנה תורה להרמב"ם, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ג' הלכה י"ב).
- ^ בספרו "עוד יוסף חי" מביא הרב יוסף חיים טעם לכריכת שבע כריכות: שבע כריכות הם כמניין עשרים ושמונה (אחת ועוד שתיים ועוד שלוש וכו' עד שבע, יוצא עשרים ושמונה), ועשרים ושמונה בגימטריה זה 'כח', כנגד הפסוק: ”וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל...” (דברים, ח', י"ח) - שכן על פי חז"ל ישנו קשר בין התפילין לבין היציאה למלחמה (כמו גם הפסוק:”וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ” (דברים, כ"ח, י') שנדרש על תפילין של ראש). על כן, בזמן כריכת שבע הכריכות סביב היד יש לכוון בפסוק זה. אמנם נראה שהכוונה היא למלחמה שבין האדם לבין יצרו הרע, ששוכן בליבו של האדם (”וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”) ועל כן אנו מטים את התפילין של יד כנגד הלב.
- ^ חז"ל למדו הלכה זו מהמידה "גזרה שווה", שהיא אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן. נאמר בספר דברים: ”בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת” (דברים, י"ד, א'), כלומר, אדם שמתאבל על מתו, לא ישים קרחה (מלשון קרחת) בין עיניו. ומאחר שאין מקום לומר שמדובר על קרחת בין העיניים ממש (שאין שם שיער), ודאי מדובר על מקום הראש בקו שבין העיניים, ששם יש שיער (וכן ישנם פסוקים רבים בתנ"ך שמורים שקרחה היא בראש עצמו, ונעשתה בזמני אבלות). ומכאן חז"ל למדו גזרה שווה מהמילים: "בֵּין עֵינֵיכֶם", שכמו שכאן מדובר במקום הראש בין העיניים, כך גם בפסוק: ”וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם” (דברים, י"א, י"ח) הכוונה למקום הראש בין העיניים (מסכת מנחות, דף ל"ז, עמוד ב').
- ^ תלמוד ירושלמי, ברכות ב, ג
- ^ וכך נהוג בחסידות חב"ד וכן במספר חסידויות ארצישראליות כחסידות סלונים וחסידות קרלין.
- ^ או"ח סי' כ"ה ס"ק י"ז בביאור הגר"א.
- ^ ילקוט יוסף, סימן לד - מהלכות תפילין דרבינו תם
- ^ כך סוברים בעיקר הפוסקים האשכנזים וכך נפסק במפורש אף לעניין תפילין בשו"ת הרדב"Z חלק ה' סימן ס'
- ^ שולחן ערוך אורח חיים לח' ג'